שמות כג, טו

חדש האביב. שהתבואה מתמלאת בו באביה לשון אחר אביב, לשון אב, בכור וראשון לבשל פרות:

ולא יראו פני ריקם. כשתבאו לראות פני ברגלים, הביאו לי עולות:

יָת חַגָא דְפַטִירַיָא תִּטַר שִׁבְעָא יוֹמִין תֵּיכוּל פַּטִירָא כְּמָא דִפַקֵידִתָּךְ לִזְמַן יַרְחָא דַאֲבִיבָא אֲרֵי בֵהּ נְפַקְתָּ מִמִצְרָיִם וְלָא יִתְחֲזוּן קֳדָמַי רֵיקָנוּן:

יַת חַגָּא דְפַטִירַיָיא תִּנְטוֹר שׁוּבְעָא יוֹמִין תֵּיכוֹל פַּטִּירָא הֵיכְמָא דְפַקֵידְתָּךְ לִזְמַן יַרְחָא דְאַבִּיבָא אֲרוּם בֵּיהּ נְפַקְתְּ מִמִּצְרַיִם וְלָא יִתְחַמּוּן קֳדָמַי רֵיקָנִין

את חג המצות. החל ממנו כי הוא ראשון לחדשי השנה. והנה כתוב שבעת ימים תאכל מצות. כמו חג הסכות תעשה לך שבעת ימים. והנה הוא חיוב. ואין כמוהו ששת ימים תעשה מעשיך. כי אחריו כתיב שתשבות ביום השביעי. ואין ככה שבעת ימים תאכל מצות ועוד למה לא כתב שבעת ימים לא תאכל חמץ:

חדש האביב. פירשתי.

רבים חשבו כי לא יראו פני ריקם. כמו ופני לא יראו. וזה איננו נכון כי הבאים אל בית השם הם נראים. והעד ונראה את פני השם גם יראה כל זכורך את פני ה' כמו לפני השם:

את חג המצות תשמור. כענין שמור את חדש האביב, ועשית פסח כמו שאמר בזה למועד חדש האביב, שמור שיהיה בחדש האביב, על ידי עבורי השנים והחדשים, כמו שבא בקבלה:

למועד חדש האביב. דרשו רז"ל מכאן א"ר יהודה בן בתירא שלא תהא מביא אלא בחדש האביב ואם לא השיגה התבואה מעברין השנה. ואמר ולא יראו פני ריקם כלומר בלא קרבן והיה לו להביא על כל פנים עולה ושלמים.

את חג המצות על שם יציאת מצרים לחרות.

שבעת ימים תאכל מצות חזר להזהיר בשבילו למועד חדש האביב ללמד שצריך לקבוע חג המצות בחדש שיהא ראוי להקריב בו מנחת אביב שעורים, ובשביל שלא יראו פני ריקם.

ולא יראו פני ריקם הם פני הזכרים העולם לרגל הנראים לי שהם ובניהם שלי.

כאשר צויתיך. לפי שיש הרבה פרטי מצוות שלא נתפרשו כאן, הא׳ שצריך להיות מצה מדבר הבא לידי חמוץ (פסחים לה:), ב׳ שלא יצא ידי חובתו במעשה קדרה, ג׳ שלא יהיה חמץ מיום טוב ראשון, וכל זה מפרש בפרשת בא כמבאר במכילתא, לזה אמר כאשר צויתיך לרמז לתנאי המצוה הנזכרים.

כאשר צויתך. באשר חג הפסח לא הי׳ בישראל לחג לולי שגזרה תורה שהרי אין בו קציר ואסיף שיהא גורם לשמחה. אבל תשמור את החג כאשר צויתך. וקאי ג״כ על שבעת ימים תאכל מצות שיהיו המצות כאשר צויתך למועד חדש האביב. היינו ביום הראשון דכתיב ושמרתם את המצות. וע״ז מסיים כי בו יצאת ממצרים. ביום הראשון יצאת ממצרים. וכלשון המקרא שם ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים. ע״ז מזהיר המקרא כאן דכאשר צויתיך על אותו יום כך תשמור שבעת ימים. וע״כ אין הפי׳ שיהא משומר לשום מצת מצוה שהרי שבעת ימים רשות ולא שיהא נצרך לשמירה כדעת הירו׳ ורבא בתלמודין כמש״כ לעיל שם שהרי אין מצוה כלל לאכול מצה. אלא ע״כ נכלל באזהרה ושמרתם את המצות כמש״כ הרמב״ם שמרו אותה מכל צד חמוץ. וזה הפי׳ קאי על כל שבעת ימים ג״כ. וגם שיטת גאונים ראשונים דמצוה לאכול שמורה כל הפסח כמש״כ בארוכה בהע״ש סי׳ ע״ו אלא שא״צ להיות משומר לשם מצוה וגם זאת אם אין לו שמורה רשאי לאכול בצקות של גוי. אבל המצוה הוא בכך. והיינו מזה המקרא. וע״ע להלן ל״ד י״ח דשם מסיים כי בחדש האביב יצאת ממצרים ויבואר שם:

ולא יראו פני ריקם. קאי על מצות החג. שלא יהיה ראיית פנים בעזרה ריקם בלי ברכה אע״ג שאין בו קציר ואסיף שיהא טעון ברכה מכ״מ לא יהיה ראייה ריקם ולא נצרך המקרא להזהיר בפסח על מצות ראייה כמו בסמוך בחג הקציר וחה״א שהרי חג המצות עיקרו בשביל מצות ה׳ ולא לשמחת הגוף. וע׳ מש״כ בפ׳ ראה בפסוק שלש פעמים וגו׳:

את חג המצות. שעור הכתוב את חג המצות תשמור למועד חדש האביב. ונראה שרצה ללמד מ"ש הרמב"ם [פ"ד מה' קדוש החדש הלכה ט"ו] שמה שאמרו חכמים אין מעברים בשני רעבון ובשביעית, היינו שלא יעברו בהם מפני צורך הדרכים והגשרים וכיוצא בהם, אבל אם היתה השנה ראויה להתעבר מפני התקופה או מפני האביב ופירות האילן מעברים בכל זמן, ולכן אמר פה שהגם שהוא בשנת השביעית תשמור את חג המצות שיהיה למועד חדש האביב, ואם לא בא אביב בזמנו תעבר את השנה, והרמ"ה השיג עליו דבהדיא גרסינן תניא רמ"א ואיש בא מבעל שלישה וגו' אמור מעתה ראויה היתה אותה שנה שתתעבר ומ"ט לא עברוה מפני ששנת רעבון היתה והרי שהיתה ראויה להתעבר מפני האביב ולא עברוה, ונראה שהרמב"ם סמך על המכלתא דפה שריב"ב חולק ואומר שגם בשביעית לא תהא מביא אלא בחדש האביב:

ולא יראו פני ריקם. שיביא עולת ראיה, וברייתא זו מובאה בחגיגה (דף ז'), וצריך להגיה כפי נוסחת הגמרא:

ד וא"ל בכספים מדכתיב פני ואין מקבלין פני אדון אלא בקרבן ובמכילתא דריש נאמר שמחה באדם וגו' ונאמר שמחה בשמים מה של אדם דבר הראוי לבא בידי אדם אף של שמים דבר הראוי לבא בידי שמים והיינו עולות כי אינו דין שיהא שלחנך מלא ושלחן קונך ריקם. הרא"ם: