שמות כג, י

ואספת את תבואתה. לשון הכנסה לבית, כמו (דברים כב ב) ואספתו אל תוך ביתך:

וְשִׁית שְׁנִין תִּזְרַע יָת אַרְעָךְ וְתִכְנוֹשׁ יָת עֲלַלְתַּהּ:

וְשִׁית שְׁנִין תִּדְרַע יַת אַרְעָךְ וְתִכְנוֹשׁ יַת עֲלַלְתָּא

ושש שנים. הזכיר גם זה. בעבור ואכלו אביוני עמך:

ואספת את תבואתה - בביתך ולא תניחנה הפקר אלא בשביעית תשמטנה, שלא תזרע. ונטשתה שלא תאסוף תבואתה.

ושש שנים תזרע וכו'. אתמר במדרש דאפי' אין לו לאדם אלא חורבה אחת בתוך גנו חייב לעבדה בכל יום. ונראה לה"ר משה דוקא בארץ ישראל כדי להרבות הפרשת תרומות ומעשרות:

ושש שנים תזרע את ארצך. היה ראוי לומר את הארץ כן תעשה לכרמים ולזיתים והזכיר כל הלשון לנוכח, וכן מצינו בשבת הלשון לנוכח תעשה מעשיך שורך וחמורך בן אמתך והגר, הנה השבת והשמטה שוים בזה, מה שלא תמצא כן ביובל שאין הלשון שם לנוכח כי אם לנסתר והוא שכתוב (ויקרא כ״ה:י״א) לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזיריה, והנה זה טעם הדבר כי השבת והשמטה אחר שתעבור השבת עתיד הוא לחזור למלאכתו במוצאי שבת, וכן בשמטה אחר עבור השנה השביעית שהוא אסור בעבודת קרקע עתיד הוא שיחזור לעבודה במוצאי שביעית ולכך אמר שדך וכרמך וזיתך כעין שלך, אבל ביובל שהוא קדש שישבתו כל הפעולות והכל שבת ומנוחה ואין המלאכה אחריו בא הלשון נסתר, הוא שאמר ספיחיה להורות כי לה' הארץ ומלואה ואין לך בה כלום, וכן יורה הלשון בעצמו שהזכיר כאן בשמטה תשמטנה ונטשתה כלומר שאנו חייבים להשמיטה אבל אינה נשמטת ממנו כי עתידין לחזור לעבודת קרקע אחר השמטה מה שאין כן ביובל שהיא נשמטה ממנו וחוזר לאשר לו אחוזת הארץ וכאן נתבאר זה.

שש שנים סמכו כאן בשביל ואכלו אביוני עמך.

שש שנים תזרע. ואכלו אביונך וגרים בכלל:

ושש שנים וגו׳. סמך מצוה זו למה שלפניה, לומר כדי שלא תטעמו טעם גרות עוד, על דרך אמרו (ויקרא כו:לד) ״אז תרצה הארץ את שבתותיה״ וגו׳:

ושש שנים וגו׳. לפי פשוטו הוא אזהרה. ובשביל שקשה לקיימה כמבואר בריש ויקרא רבה מש״ה מצוה על ב״ד להשגיח ע״ז. וגם הוא ברכה כדתניא במכילתא רא״א בזמן שישראל עושין רצונו ש״מ עושין שמיטה אחת בשבוע. וכשאין עושין רש״מ עושין ד׳ שמיטות בשבוע נחה שנה וזורעה שנה וכו׳ אבל אם שומרין שביעית יהיו כל שש שנים זורעין ואוספין:

שש שנם תזרע שדך. הוא מיותר, ופי' במכלתא שר"ל שבזכות שתשמור שמטה תבא ברכה בפירות עד שתוכל לזרוע שש שנים רצופות והאדמה תתן את יבולה, וממ"ש ואספת את תבואתה הרבה בספרא (בתר סי' ה) לאורז ודוחן וכו' שתשרישן לפני ר"ה שכונסן בשביעית, ולר' יונתן שם משהביאו שליש לפני ר"ה ושם פרשתי מוצא הלמוד הזה, וממ"ש כן תעשה לכרמך לזיתך למד שה"ה בכרם וזית שחנטו לפני ר"ה שייכים לשנה הקודמת בין בפירות ערב שביעית שנכנתו לשביעות בין בפירות שביעית שנכנסו לשמינית כמ"ש הרמב"ם [פ"ד מה' שמטה ויובל הי"ג ובפ"א מה' מעשר ה"ב] וכל הפירות למד מכרם וזית. ונראה שלמוד ר' יאשיה הוא ג"כ ממ"ש ויתרם תאכל חית השדה רק שלכן הוסיף כן תעשה לכרמך לזיתך שהוא מיותר דהא דין זה שיוציא לחית השדה נוהג גם בזרעים, ללמדך שאף בכרם וזית של שביעית שיוצא לשמינית הדין כן, וכמ"ש בפסחים (דף נג) אוכלים בענבים עד הפסח בזיתים עד העצרת שלפר"ח [שם דף נא ע"ב ד"ה כל ובכ"מ] והר"ש (ריש פ"ט דשביעית) היינו בשנה השמינית, ואח"כ זמן בעור, ועז"א לא הרי הזית כהרי הכרם כי כ"א זמנו מיוחד וזמן הזית מאוחר שלכן הוסיף לזיתך, ומזה למד שה"ה שכן בכל הפירות, ור' יונתן לשטתו דס"ל כר"ע דספיחים אסורים מה"ת כמ"ש בירושלמי (פ' בתרא דמעשרות) וא"כ מוכרח לומר לכרמך לזיתך כי תבואה ופירות הנזרעים אסורים מלאכול משום ספיחים, רק פירות האילן שאין אסורים משום ספיחים בזה אמר הדין ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה, רק ר' יונתן ס"ל שמזה בעצמו שאמר ויתרם תאכל חית השדה מוכח זה שאף במוצאי שביעית הדין כן, כי בכל פירות האילן אזלינן בתר חנטה ונמשך זמן שביעית גם בשמינית (ומ"ש ומה ת"ל לכרמך לזיתך וכו' לזית בפ"ע וכו', הוא עפ"י היסוד שיסדתי בס' התו"ה (אחרי סי' י"ז) שכ"מ שכפל אות היחס מורה שכ"א ענין בפ"ע כמש"ש מכ"מ, וממ"ש לכרמך לזיתך ולא אמר לכרמך וזיתך מורה שכ"א יש לו זמן מיוחד, וכל מה שכתבתי הוא לשטת ר"ת ודעמיה, ויש עוד שעות בזה ואכ"מ לבאר זה בארך: