אור החיים על שמות פרק יד

דבר וגו׳ וישבו וגו׳. הנה כל רואה יקהה בזה למה יצטרך ה׳ להערים חס ושלום על הדבר, והוא עשה יעשה כל אשר יחפוץ בלב פרעה לרדוף?

אכן בהשכיל במה שקדם לנו בידיעת מדת הבורא כי חפץ למען צדק ישראל, הלא זה הדבר אשר דבר ה׳ במצוה זו שנתחכם לבל יכשלו בהכעסה לבורא ויאמרו דברי ניאוץ שאמרו אחר כך (שמות יד:יא) ״המבלי אין קברים וגו׳ הלא וגו׳ טוב לנו עבד את מצרים״ וגו׳. ונתחכם ה׳ ועשה דבר מרגש ומכר להם כי ה׳ יעץ על פרעה רעה ומתחכם אליו להוציאו ממצרים לרדף את ישראל להכבד בו. ומעתה אין מקום לישראל לחוש לפרעה, ואדרבה יחילו דרכיו לראות נקמתם בו, ולא הספיק לבורא לומר להם הדברים בפה לבד כי הוא יחזק לב פרעה לרדף אחריהם כי לא יעשו הדברים בהם רשם, ובראות אותו ירעשו ויתנו ראש לשוב אליו ממוראו עליהם. לזה צוה ה׳ שישובו ויחנו ויעשו מעשה המוכן לרדף פרעה אחריהם, ודבר זה ירגישם ויעשה בהם רשם כי הם הם העושים הכנה בהרגשה רעושה שחזרו לאחוריהם ולחנות במקום מיחד שממנו יטעה פרעה לרדף אותם, ובזה לא יפחד לבם, ובבואו יגל יעקב ישמח ישראל כי יחזה נקם באויבו. ותמצא שאף על פי כן לא הועיל בהחלט. וצא ולמד מה שאמרו בראותו, ומזה תקיש מה היו עושים זולת החזרה, והבן.

ואמר פרעה וגו׳. פרוש, כשישוב המגיד הוא יודיעו כל אשר ראו עיניו:

ויגד למלך וגו׳ כי ברח וגו׳ ויהפך לבב וגו׳ אל העם. צריך לדעת אמרו ״כי ברח״ ולא אמר ״כי הלך״, שיראה שראו בהם סימן בריחה. עוד קשה אמרו ויהפך וגו׳, משמע שנתחרטו על הדבר אשר עשוהו, והדברים תמוהים – וכי לרצונם עשו? והלא הכו מכות גדולות עד כמעט ספו ותמו, ובעל כרחו שלחום, ואיך יהפך לבם בדבר שלא לרצונם עשוהו? וקשה עוד אמרם מה זאת עשינו וגו׳, כמתרעמים על עצמם על עשות דבר שלא כהוגן, והלא לא עשו אלא בעל כרחם, ומה יתאונן אדם על דבר שעשאו בעל כרחו?

ואפשר לומר על דרך מאמרם זכרונם לברכה (זהר ח״ב מה:) כי ״העם״ הוא ערב רב, וכמו שכתבנו בתחלת הפרשה. ופרוש הכתוב כך הוא: ״ויגד למלך מצרים כי ברח העם״ – פרוש, העם אשר שלח הוא עם ישראל לטעם נכון אצלו להשיב בני ישראל, הן עתה ברחו והלכו להם, ולאלו יתיחס הבריחה, כי זולת הבריחה אין מצילם מיד פרעה כי הם עמו ועבדיו.

ויהפך לבב פרעה וגו׳, פרוש שנחמו על אשר שלחום, פרוש, לעם, לא על ישראל. ויאמרו מה זאת עשינו, פרוש, תמוהים הם על מעשיהם ששלחו העם. וטעם התמיהה הוא כי שלחנו את ישראל מעבדנו, פרושו על דרך אמרם זכרונם לברכה (ילקוט שמעוני רח) כי פרעה כתב גט שחרור לישראל ואמר להם: הרי אתם לעצמכם, הרי אתם בני חורין. והוא אמרו שלחנו בגט שלוחים, מעבדנו שאין להם משפט עבד. והגם שאפשר שעלה על דעתם שיחזרו, לא יעבד בהם עוד עבודת עבד, וכיון שכן תחזר העבודה הצריכה למלך על העם, ומעתה כיון שברח העם מי יעבד. גם בזה רמז למה לא חששו על בריחת העם הנזכר כשירגישו שתכבד העבודה עליהם, ולזה תכף ומיד הכינו עצמם לרדף. והנה לפי מה שפרשתי אין הרדיפה אלא על העם, ואמר הכתוב כי ה׳ חזק לבו של פרעה וירדף גם אחרי בני ישראל ולא לעם בלבד.

עוד נראה על פי מה שפרשתי בפרשת בא (שמות י:ז) כי טעם שהקשו ערפם פרעה ועבדיו הוא לחשבם כי דברי ה׳ בדרך זה הם דרך ערמה, וזה יגיד כי לא יוכל עשות כל חפצו חס ושלום. והנה ביום הכות ה׳ אותם מכת בכורות וימדדם פגרים מתים, רעשו ורעדו והצדיקו הדברים כי אלהי ישראל כל יכול להחריב עולם, ומכל שכן מצרים. ולפי סברא זו יתחיבו לומר כי מה שאמר ה׳ ״דרך שלשת ימים״ אין ערמה חס ושלום אלא אמת יהגה, והוכחת פרעה ממה שהולכים כלם יחד אינה הוכחה, כטעם האמור בדברי משה (שם) ״כי חג ה׳״ וגו׳. וזה היה להם למשען שהשאילו ממונם לישראל והונם, כי נתחזק בלבם כי שוב ישובו ישראל מצרים. גם לא חששו כי עשה ה׳ הדבר בדרך זה כדי שישאילום, לצד שהכירו שהיה ה׳ יכול להכריחם גם על זה לתת כל ממונם. ומה גם לדבריהם זכרונם לברכה (שמות רבה פי״ד) שגלו מצפוניהם בימי חשך מצרים וידעו מצרים בזה, ואם כן מטעם זה היה להם לטול הכל באין רואה.

וכאשר הגיד המגיד לפרעה, אמר אליו ״כי ברח העם״, פרוש, לפי מה שעלה במסקנתם כפי ההוכחות כי מה׳ לא היה הדבר בהחלט הליכות עולם, אם כן מה שלא רצו ישראל לחזר כי רצו לברח ממצרים וללכת הליכה מחלטת, ולא מן ה׳ הוא הדבר. לזה ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם, פרוש לא לצד המוציא כי המוציא עדין בחזקת כי לא הוציא אלא לשעה, אלא למה שנוגע לעם למה לא חששו להם שיברחו. והוא אמרם מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו, פרוש, הגם שהיה לנו לשלחם לגזרת אלהיהם, אף על פי כן לא היינו שולחים אותם בדרך זה שיוכלו לברח מעבדנו, כי היו יכולין לשלח עמהם חיל מצרים ורכבו ופרשיו עד עבוד אלהיהם במדבר וישובו למצרים.

או יאמר, כי באמצעות המגיד שהגיד שברחו, נתהפך לבב פרעה על מה שהכריעו כי אלהי ישראל כל יכול, והרי זה לך האות בברור כי לא יכול על הכל, ממה שדבר דרך ערמה. אמור מעתה במופת חותך כי לא היה בו חס ושלום כח להוציאם בהחלט והצרך לגנבת דעת, ודקדק הכתוב לומר.

לבב – לומר כי שני לבבות הכרעו בדבר, כי הגם שבתחלה קודם שלח ישראל היה חושב מחשבה זו כי אין כח בידו להוציאם בהחלט ממה ששואל בדרך זה, אף על פי כן היה לו לב אחר דוחה סברא זו ואומר אולי כי אינו חפץ בהם אלא לשעה, ומעתה פרחה לה טענה זו והסכימו שני הלבבות יחד אל העם לבלתי שלחם שהברר אצלם צד האחר, ואמרו, מה פעלה רעה זאת עשינו כי שלחנו וגו׳, שלמפרע אנו רואים שלא היה יכול להוציאם בהחלט מטעם שכתבנו, לזה ״ויאסר את רכבו״.

ואת עמו לקח וגו׳. כי לא היה במשא ומתן שכתבנו אלא הוא ועבדיו, אבל עמו הצרך לקחתם בדברים, כי הם היו יראים לנפשם.

ויחזק וגו׳ ובני ישראל יוצאים וגו׳. פרוש, הצרך ה׳ לחזק לבו, כי היה לו לתת לב לאופן וסדר יציאת בני ישראל שהיתה ביד רמה, וזה יגיד כי פסקה יד מושל מעליהם, ומזה היה לו להיות נרתע, אלא שה׳ חזק לבו וחשב מחשבות הנזכר למעלה, ״וירדוף״ וגו׳:

ופרעה הקריב וגו׳ והנה מצרים וגו׳. צריך לדקדק למה הצרך לומר זה ולא הספיק מה שקדם לומר ״וישיגו אותם״ וגו׳? ואמר עוד ״והנה מצרים נוסע״ וגו׳, גם למה התחיל הסבה בפרעה וגמר אומר במצרים, דכתיב ״והנה מצרים״, שהיה לו לומר ״והנה פרעה״ וגו׳? עוד צריך לדקדק אמרו נוסע לשון יחיד וגו׳ על מצרים שהם רבים.

ולהבין הכתוב יש להעיר הערה גדולה בדברי בני ישראל אל משה ״המבלי אין קברים וגו׳ מה זאת עשית לנו״ וגו׳, כנשמע שהדבר להם חדש, ואין זה אמת, כי כבר הודיעם ה׳ כי יחזק לבו לרדף להכבד בו, והעירם בזה במעשה אשר צוה להם עשות שישובו ויחנו וגו׳ כדי שיטעה לרדף אחריהם, ויעשו כן, הרי הכינו עצמם להטעותו לרדף אחריהם, אם כן מנין נכנס להם הפחד? לו יהי שראו שבא בכח גדול שש מאות רכב וגו׳, אשר אפשר כי לא חשבו מקודם שהיו להם כל כך חוזק, אף על פי כן כבר הבטיחם ה׳ כי הוא המחזק לבו להכבד בו והם סיעו בדבר.

אכן יתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה (שמות רבה כא,ה) שאמרו וזה לשונם: ״ומצרים נוסע אחריהם״ – זה שר של מצרים, מצרים שמו, עד כאן לשונם. והנה המלאך הלז בא עמהם, כי כן הוא הנהוג שהשר יעזר לאמתו ויפול בנפילתה, וצא ולמד ממעשה אלכסנדרוס מוקדון (יומא סט:) שהיה נדמה לו שרו במלחמות. והנה מן הסתם כי השר יהיה עומד לימין המלך, לא לפני העם, והנה מסדר הרגיל במלחמות שהמלך ביניהם – שהעם יקדימו קדם למלך והמלך לבסוף מהעם. וכאן הודיע הכתוב הדבר שממנו באה ההרגשה לישראל לירא ולפחד, הגם שקדם להם מה שקדם מהידיעה, ואמר ופרעה הקריב, פרוש, לא עשה סדר הרגיל להקדים העם אלא הקריב עצמו קדם לעם. וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים, פרוש, שר של מצרים כנזכר. פרוש, לצד שפרעה הקריב והשר היה לפניו עומד, זה היה סבה לראות ישראל השר ששמו מצרים נוסע וגו׳, והם לא יוכלו דעת סבת השר שאינו אלא לעמד לפני מלך כנהוג, כי אין מנהג המלך להקדים למחנה, והם ראו השר נוסע אחריהם, פרוש, קדם המחנה. לזה רעשו כי חשבו כי שרי מעלה באו לערך עמם מלחמה, והגם שקדם להם מה שקדם לא הספיק להם כשראו מלאכים באו להלחם עמהם, כי הוא אות כי ה׳ חזר ממחשבתו הטובה, כי זולת זה לא היה מסכים על מלאכו לבא כנגדם, ולזה צעקו וגו׳. ואלו לא היה פרעה מקדים, או אם היה סדר הרגיל שיקדים המלך, הם היו תולים הדבר כי לא למלחמה בא אלא לעמד לפני המלך כחק שרי מעלה עם כל מלכים אשר הם ממנים עליהם, ולא היו מפחדים. ובזה נתישב הענין וישוב הכתובים.

וטעם שלא מנע ה׳ המלאך מבא, לשני טעמים: האחד, כדי להרגו לפניהם, כאמרו ״וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים״, ואמרו זכרונם לברכה (זהר ח״ב נב:) שיכון על השר ששמו מצרים. וטעם שני, אלהים חשבה לטובה כדי שיפחדו ויחזרו בתשובה שלמה ויקרבו לבם לשמים, כדי שבאמצעות זה יעשה ה׳ להם הנס העצום של קריעת ים סוף, ודבר זה לא הבטחו בו קודם. ותמצא שדרשו זכרונם לברכה (שמות רבה כא,ה) בתבת ״הקריב״ ולא אמר ״קרב״, ירצה שהקריב לבן של ישראל לאביהם שבשמים, וכן היה דכתיב ויצעקו בני ישראל אל ה׳:

התיצבו וראו. אולי שנתכון לומר להם שיתיצבו בתפלה כמות שהיו עומדים וצועקים אל ה׳ כאמור בסמוך ״ויצעקו וגו׳ אל ה׳״, וכן הוא אומר (שמואל א א:כו) ״אני האשה הנצבת עמכה״ וגו׳:

אשר יעשה לכם היום. נתכון באמרו היום להסיר מלבם חשש מה שעבר ביציאת מצרים, שארך קץ הגאלה מיום שהתחילה הבשורה עד גמר הדבר שנים עשר חדש, לזה אמר להם כי לא יאריך זמן מלחמה זו, אלא הן היום יעשה ה׳ התשועה.

אשר ראיתם את מצרים וגו׳ – כונת מאמר זה אפשר שנתכון להסיר מהם הפחד על זה הדרך, באמרו: הלא מה שראיתם את מצרים היום הוא לצד שלא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. לטעם זה הוא שהביאם ה׳ והראה ה׳ אותם לכם, כדי שלא ישאר לכם שום מחוש מהם לעולם, והוא מאמר הקודם שאמר להם (שמות יד:ד) ״וחזקתי את לב פרעה״ וגו׳. והגם שראו השר, גם אותו יתמדד לפניהם כמו שכן היה.

ה׳ ילחם לכם. פרוש, לצד שהפחד שנפל אליהם הוא מהשר, וכמו שפרשנו בפסוק ״ופרעה הקריב״, לזה אמר להם: בשלמא אם היו הם הלוחמים, ישערו כי עצום הוא מהם, מה שאין כן לצד שה׳ הוא הלוחם, אין לחוש לאלף כיוצא בו.

עוד ירצה לומר שאפלו מדת הרחמים תהפך לדין על המצריים להלחם עמהם, ודקדק לומר לכם כיון שבערך ישראל יחשב הדבר רחמים. עוד ירצה ילחם לכם כי לא לעזרה לבד יהיה להם במלחמה אלא הוא יערך כל המלחמה.

ואמרו ואתם תחרישון יתבאר על דרך אמרם ז״ל (פתיחתא דאיכה רבתי ל׳) ארבעה צדיקים מה ששאל זה לא שאל זה, וחלוקה המעלה שבכולן הוא מה ששאל חזקיה שאמר: אני אין בי כח לא להרג ולא לרדף ולא להתפלל, אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה. וכן עשה ה׳, דכתיב (מלכים ב י״ט:ל״ה): ״בלילה ההוא ויצא מלאך ה׳״ וגו׳, והיא המדרגה שאמר משה ״ואתם תחרישון״, פרוש אפלו בתפלה אם אין בכם כח כמאמר חזקיה תחרישון והוא ילחם לכם. ולפי מה שפרשנו בפסוק ״התיצבו״ שאמר להם יעמדו בתפלה, ירצה על זה הדרך ואתם תחרישון למדת הדין, פרוש תרבו בתפלה להשמיע במרום קולכם להחריש למדת הדין עליכם.

מה תצעק אלי. קשה, ולמול מי יצעק אם לא לה׳ אלהיו, ובפרט בעת צרה דכתיב (יונה ב:ג) ״קראתי מצרה לי״, (תהילים קיח:ה) ״מן המצר קראתי יה״, ואם לצד שהרבה להתפלל, הלא כל עוד שלא נענה מהעונה בצר לו לא ירף מתפלה. עוד רואני כי נתקבלה תפלתו ואמר לו ה׳ הרם את מטך וגו׳, אם כן קבלנות זה שאמר מה תצעק אלי למה. עוד קשה אמרו דבר אל בני ישראל ויסעו להיכן יסעו אם רודף מאחור והים לפניהם, ואם הכונה אחר שיבקע הים אם כן היה לו לומר ״הרם את מטך״ וגו׳ ואחר כך יאמר ״דבר אל בני ישראל״ וגו׳:

אכן יתבאר הענין על פי מאמרם ז״ל (שמות רבה כא,ז) שישראל היו נתונין בדין ״מה אלו אף אלו״. ודבר ידוע הוא כי כח הרחמים הוא מעשים טובים אשר יעשה האדם למטה יוסיפו כח במדת הרחמים, ולהיפך בעונותינו הרבים ימעטו הכח, והוא אמרו (דברים לב:יח) ״צור ילדך תשי״. והנה לצד שראה אל עליון כי ישראל קטרגה עליהם מדת הדין, והן אמת כי חפץ ה׳ לצדק ישראל אבל אין כח ברחמים לצד מעשיהם כנזכר, אשר על כן אמר למשה תשובה נצחת מה תצעק אלי, פרוש כי אין הדבר תלוי בידי הגם שאני חפץ עשות נס כיון שהם אינם ראויים, מדת הדין מונעת ואין כח ברחמים כנגד מדת הדין המונעת. ואמר אליו דבר אל בני ישראל, פרוש זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים, דבר אל בני ישראל ויתעצמו באמונה בכל לבם ויסעו אל הים קדם שיחלק על סמך הבטחון כי אני אעשה להם נס, ובאמצעות זה תתגבר הרחמים. ואתה הרם את מטך, פרוש באמצעות מעשה הטוב נעשה להם הנס ובקע הים, כי גדול הבטחון והאמונה הלז להכריעם לטובה. ותמצא שכן היה, וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב ונכנס עד גרונו ולא נבקע הים עד שאמר ״כי באו מים עד נפש״ כמאמרם ז״ל (סוטה לז,א). ובזה נתישבו הכתובים על נכון. ונראה לי לומר כי רשם ה׳ לומר להם טעם תגברת הדין עליהם לצד שהם המעיטו בלבם האמונה ואמרו ״הלא טוב לנו את עבוד מצרים״, לזה צוה ה׳ לעשות כנגד עון זה הצדקת האמונה בכל תוקף. גם בזה רמזם לדעת הסובב תגברת הדין מחדש.

ואני הנני מחזק וגו׳. בחמלת ה׳ עליהם נתכון להודיעם קדם, לבל יפחדו בראותם כי הים נשאר חלוק לפני המצריים כסדר שהיה חלוק לפניהם, ישובו לחשוב מחשבות ולהמעיט האמונה בלבם, ויאמרו הנה המה עולים אחרינו וייראו מאד. לזה הודיעם ואמר להם: דעו לכם כי ממני היו הדברים להכבד בו, ואני פורש רשת לרגליהם.

ויסע מלאך האלהים וגו׳. יאיר נתיב כתוב זה במה שפרשנו בפסוק (שמות י״ג כ״א) ״וה׳ הולך לפניהם״ וגו׳ כי שלשה עננים היו משמשים לישראל: אחד לפניהם לתור להם מקום וגו׳, והשני להגן עליהם מחום השמש, והשלישי להאיר להם בלילה. והודיענו הכתוב אשר עשה ה׳ בלילה ההוא, ויסע מלאך האלהים שהוא ההולך לפניהם, והוא הענן הראשון שמוזכר בפרשת דברים (דברים א׳ ל״ג) שאמר ״ההלך לפניכם״ נסע והלך לאחריהם. ואמר עוד כי הענן המשמש בפניהם שזמנו כל היום, שהגיע זמנו לנסע בלילה, והוא המוזכר בפרשת דברים דכתיב (שם) ״ובענן יומם״, גם הוא נסע ועמד לאחריהם. נמצאת אומר כי שני עננים שהיו לפניהם נסעו לאחריהם, וטעם השני כדי שיחשיך לפניהם בלתי דעת מקום תחנותם של ישראל. והוא אמרו ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה, פרוש כי הצרך לשניהם להחשיך בפניהם לבל ידעו מחנה ישראל שהיה בו אורה הלילה, והאור יגיד להם מקום. לזה כסה חשך פניהם, ולא הספיק לו חשך לבד כי יבהיק אור בני ישראל במושבותם, לזה עשה ה׳ שנים – הענן והחשך.

ויבא בין מחנה מצרים וגו׳. אולי כי כל מקום החלל שבין שני המחנות מלא אותם הענן והחשך, והוא אמרו ויבא בין וגו׳, שאם לא כן למה הצרך לומר ״ויבא בין״ וגו׳ אחר שכבר אמר ״וילך מאחריהם ויעמד מאחריהם״?

ויט משה את ידו וגו׳. הגם שאמר הכתוב ״ויולך ה׳ וגו׳ וישם את הים לחרבה״, לא שם לחרבה אלא מים העמוקים, כדי שלא יבקעו כל מי הים ויצטרכו ישראל לרדת למעמקים ויאריכו בהליכה וביגיעה, ולזה הקדים רוח קדים להקפות עמקי המים, והוא אמרו (שמות טו:ח) ״קפאו תהומות בלב ים״, וחלק שלא נקפא נבקע, ואם לא היה טעם זה לא היה צריך לרוח קדים.

ויש לדעת אימתי היתה נטית ידו של משה, אם בתחלת הלילה אם בסופו. והנה משטח הכתוב מוכח כי קדם הבקר היתה, וקשה דאם כן אין הכר לקריעת ים סוף שהיתה על ידי משה. על כן מכרח לומר שפרוש הכתוב הוא ״ויט משה״ וגו׳, וכבר הוליך ה׳ וגו׳ וישם את הים לחרבה, ולזה כשנטה ידו בקעו המים, וכפי זה תכף לנטית ידו נבקע הים. וזה מכון למה שפרשתי בפסוק (שמות יד:טו) ״מה תצעק אלי״ שלא נטה ידו אלא אחר נסיעת ישראל, ותכף לכניסת ישראל לים נטה ידו ובקעו. וכן הוא ברבות (שמות רבה כ״א) וזה לשונו: מיד כיון שהרים משה ידו על הים נבקע, עד כאן. או ירצה אמרו וישם את הים לחרבה, פרוש כל מי הים נגלדו, ובנטית יד משה נבקעו המים הגלודים כשעור שלא יצטרכו לרדת לעמקי ים, ולעולם רוח קדים שם כל מי הים לחרבה. וראשון עקר.

כל הלילה. פרוש, עד סוף הלילה, ואז נקרע הים וירדו ישראל באשמורת הבוקר.

בתוך הים ביבשה. פרוש אמרו ״בתוך הים״ – בפנימיותו, ואמרו ביבשה – שלא היה קרקעית הים טיט ורפש.

והמים להם חומה וגו׳. פרוש, כי חלק מהמים שנחלק לא נשפך לצדדין. ואמרו ״מימינם״ לומר כי לא חומה ממש שהוא בהקף מהצדדין:

וירדפו מצרים. הגם שאמר הכתוב ״ויהי הענן״ וגו׳ (שמות יד:כ), זה היה בלילה, ובאור בקר לא עבות חזרו המערכות לראשונות, וראו המצריים הליכת ישראל ורדפו אחריהם:

ויהי באשמרת הבקר. צריך לדעת למה עשה ה׳ המשפט הגדול הזה בבקר ולא בלילה שהוא זמן תגברת הדינים. וראיתי שאמרו זכרונם לברכה (ילקוט שמעוני רלה) כי גבריאל טען טענה זו לפני ה׳ והשיבו אל עליון: המתן עד אותה שעה שפעל אביהם עמי, שנאמר ״וישכם אברהם בבקר״ (בראשית כב:ג) עד כאן. פרוש תשובת ה׳, כי הגם שאינו זמן הנקמה, אני מהפך הסדר לבני אברהם כשם שהפך אברהם טבעו הרחמן, ומה גם על בנו ידידו, ואעשה כן גם אני, שהפך הזמן לאשר יחפץ. ויש בזה הנאה לישראל שיעמד זכות העת, גם יעשה ה׳ דברו הטוב בכבודו ובעצמו כמו שעשה אברהם וחבש חמורו בעצמו, והוא אמרו וישקף ה׳.

נטה את ידך וגו׳ וישבו וגו׳. צריך לדעת לאיזה ענין הצרך לנטות ידו על השבת המים, הלא הם מעצמם לא יתמידו לעשות כן, ובגמר עלית ישראל שהוא גם כן גמר ירידת אחרון של המצריים (שמות רבה כב) מעצמו ישוב הים.

ואולי כי מהטעם עצמו שנשאר חלוק גם במקומות שעברו בו כבר ישראל, והיו המצריים באים שמה, חשב הים כי ״מה אלו אף אלו״, וה׳ גזר כן כדי שיכנסו כלן יחד לתוך הים, וטעם זה לא נודע לים ולא הרהר אחר רבו, לזה צוה ה׳ למשה לרמז לים כי כלתה שליחותו וילך כמנהגו.

עוד יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה במסכת יום טוב (ביצה ה,א): כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, והוכיחו כן ממה שאמר הכתוב (דברים ה:כז): ״שובו לכם לאהליכם״, הגם שאין טעם לאסור עוד, אף על פי כן הצרך להתיר.

עוד טעם הנטיה, לפי שזולת זה, הגם שישוב הים, ישוב לאט לאט לצד היותו תש כח מההשתנות שעברה עליו, ובזה יוכלו להמלט. לזה צוה ה׳ למשה להעיר לים בנטית ידו לשוב לתקפו הראשון תכף ומיד, וכן הוא אומר וישב וגו׳ לאיתנו. או אפשר כי לצד שהכה הים על ידי משה, חפץ ה׳ שעל ידי משה שב ורפא לו על ידי נטית ידו וה׳ סומכה, כאמרו (ישעיהו סג:יב) ״מוליך לימין משה זרוע תפארתו״ יתברך.

עוד ירצה בנטית ידו לרמז לים שיעשה מלאכתו בהם שלמה, לבל ימלט סוס ורוכבו, ולא ימנע מהם בשום אפן לבל ימלט מצרי לשוב עלות מהים, וכגון אותם שבקצות הים שבשיטה אחת יפנו מהים, הרשהו לים על כלם לבלתי ימלט מהם עד אחד, וכן הוא אומר וישבו המים ויכסו וגו׳:

לאיתנו. רז״ל אמרו (שמות רבה כא,ו) ״לתנאו הראשון״. וקשה לי לדבריהם, אין זה מקום התנאי אלא בשעת החלוקה שם יזכר תנאי זה. ואולי כי יודיע הכתוב כי אחר ששב, אז ידע שהוא תנאי שהתנה עמו ה׳, ולא גזרת כליונו או הגעת צביונו להבטל מהעולם. והגם כי התנאי היה ידוע לו, אולי שלראות הפלאת הדבר שנתיבש ונעשו המים יבשה, וגם המים העומדים נעשו חומות אבנים, יאמרו כי בא עד קצו גם כן, וכשחזר ידע כי אין זה אלא תנאי ראשון לבד. וצריך לדעת אפן התנאי, אם היה ליוצאי מצרים, אם כן למה נרעש בפעם הזאת כמאמרם ז״ל (שם) שהתריס כנגד משה ואמר לו: אין אני נקרע מפניך שאני נבראתי ביום שלישי ואתה נבראת ביום ששי״ וכו׳, עד שנטה ה׳ ימינו לימין משה, דכתיב (ישעיהו סג,יב) ״מוליך לימין משה״. ועוד רואני כי ליחידי סגלה היה נקרע בעל כרחו, כמעשה הובא בחולין (חולין ז,א) ברבי פנחס בן יאיר וכו׳, ואם לא התנה עמו אלא ליוצאי מצרים לבד, מה כחו של רבי פנחס בן יאיר עליו השלום להתגבר על מעשה בראשית?

אכן תנאי זה הוא בכלל התנאים שהתנה ה׳ על כל מעשה בראשית, להיות כפופים לתורה ועמליה, ולעשות כל אשר יגזרו עליהם, וממשלתם עליהם כממשלת הבורא ברוך הוא. ולזה תמצא כמו כן בשמים ובארץ ובכוכבים ובשמש וירח שלטו עליהם הצדיקים יחידים, ואין צריך לומר מרבים, כאשר חקק ה׳ להם בעת הבריאה. והוא סוד אמרו (ישעיהו מג:א) ״בוראך יעקב״ וגו׳, ואמרו זכרונם לברכה (ויקרא רבה לו:ד) שאמר הקדוש ברוך הוא לעולמו: מי בראך, מי יצרך – ישראל, והכל בכח התורה. וצא ולמד מה שכתבתי בפסוק בראשית.

והנה ביציאת ישראל ממצרים עדין לא קבלו התורה, ואין גזרתו על הנבראים גזרה, ולזה לא הסכים הים לחלק להם, וטען למשה: אתה נבראת בששי ואני בשלישי״. זה רמז כי אינו בן תורה, שאם היה בן תורה הנה הוא קודם לו, כי התורה קדמה לעולם כלו. ולזה נתחכם ה׳ והוליך ימינו לימין משה, פרוש, הראהו כי הוא בן תורה המתיחס לה ימין, דכתיב (דברים לג:ב) ״מימינו״ וגו׳, וכשראהו תכף ומיד נקרע כתנאי הראשון. ולזה כל צדיק וצדיק שיעמד אחר קבלת התורה יביא בידו שטר חוב אחד לכופו לחלק לפניו. ותמצא שכשלא רצה לחלק לרבי פנחס בן יאיר ולהמתלוה עמו, רצה לקנסו, ופחד הים ממנו.

ומצרים נסים וגו׳. פירוש, שהגם שהיו נסים ממנו כשראוהו ששב לאיתנו, אף על פי כן ״לקראתו״ פירוש היה הים בא להם למול מקום שנסים שמה, ולכל מקום שהיו נסים היו מוצאים עצמן שהולכים לקראתו, על דרך אומרם זכרונם לברכה (סנהדרין קי,א; במדבר רבה פי״ח) בבליעת קרח ועדתו שהיה פה הארץ רץ אחריהם למקום שיעמדו שמה, כי כל הנבראים עושים רצון קונם בזריזות וזהירות גדולה, ושיעור הכתוב כי נתגבר הים לאיתנו פירוש לתקפו ונעשה כנזכר.

וינער ה׳. פרוש, לצד שיש בני אדם בקיאין לשוט בים, הגם שיהיה הים בכל תקפו וגבורתו יתחכמו לשום בו דרך, לזה אמר הכתוב כנגד אלו ״וינער״ וגו׳, בטל מהם הכח ההוא. ולדברי רבותינו זכרונם לברכה (שמות רבה כא) שאמרו כי ״מצרים״ מת הוא שר של מצרים, אמר כי הגשימו והשליט עליו גשם המים ונערו בתוך וגו׳.

לכל חיל פרעה וגו׳. פרוש, הרכב והפרשים שלא היה בהם כח למהר לבא לתוך הים, והיו באים אחריהם, שבו המים עליהם למקום שהיו שם, ״לא נשאר בהם״ וגו׳:

ובני ישראל הלכו וגו׳. טעם הודעת דבר זה פעם שניה, אולי כי יכון לומר שידעו המצריים את הדבר הזה, כי ישראל עברו ביבשה והמים היו להם חומה וגו׳, והם ירדו תחתיות ארץ, ובזה ידעו ה׳, כמאמרו יתברך (שמות יד:יח) ״וידעו מצרים״ וגו׳, וזולת זה לא ירגישו בדבר. וצא ולמד (אבן עזרא שמות יד:כז) ממה שטעו מהמשוגעים ואמרו כי משה היה יודע שעות שבו יתמעט הים וכו׳, והעביר ישראל באותו עת והמצרים לא ידעו ונטבעו, ומופת זה יסיר שגעון דעת זו, כי הלכו ביבשה והמים חומה – שני סימנים אלו יעקרו הכחשת הנס, והראם ה׳ לנטבעים.

ביום ההוא. פרוש ביום ההוא היתה התשועה ולא קודם, הגם שיצאו ממצרים לא היו בוטחים בעצמן מהם.

וירא וגו׳ מת על שפת הים. קשה למה הצרך להודיענו שראהו מת, פשיטא שלא יהיו חיים אחר הטביעה. ורבותינו זכרונם לברכה (מכילתא בשלח) אמרו כי ראו במיתתן, והודיענו בזה כי שם גמרו מיתתם, והטעם כדי שיכירו בהם ישראל בעודם חיים והם יראו בישראל ותכסם בושה. ולפי זה תהיה כונת הכתוב על זה הדרך: וירא ישראל את מצרים שהיתה יוצאה נשמתו על שפת הים, ותיבת ״מת״ נקשרת עם אמרו ״על שפת הים״ ולא עם תיבת ״וירא״.

וייראו העם את ה׳ – פרוש, יראת הרוממות, אבל יראת העונש מן הסתם היתה להם קודם במצרים. ולפי מה שהוכחנו בפרשת (שמות י״ב:מ״ג) ״זאת חקת הפסח״ כי לא קבלו עליהם מצוות המלך, אם כן אפילו יראת העונש לא היתה להם עד שראו היד הגדולה וייראו וגו׳, ועל כל פנים ביראת הרוממות הכתוב מדבר, מאמרו ״וירא ישראל את היד הגדולה וייראו״ וגו׳. ואמרו ויאמינו כי זה תשלום האמונה בהם.