שמות יד, ה

ויגד למלך מצרים. איקטורין שלח עמהם, וכיון שהגיעו לשלשת ימים שקבעו לילך ולשוב וראו שאינן חוזרין למצרים, באו והגידו לפרעה ביום הרביעי בחמישי ובששי רדפו אחריהם, וליל שביעי ירדו לים, בשחרית אמרו שירה, והוא יום שביעי של פסח, לכן אנו קורין השירה ביום השביעי:

ויהפך. נהפך ממה שהיה, שהרי אמר להם (שמות יב לא) קומו צאו מתוך עמי, ונהפך לבב עבדיו, שהרי לשעבר היו אומרים לו (שם י ז) עד מתי יהיה זה לנו למוקש, ועכשיו נהפכו לרדוף אחריהם בשביל ממונם שהשאילום:

מעבדנו. מעבוד אותנו:

וְאִתְחַוָא לְמַלְכָּא דְמִצְרַיִם אֲרֵי אֲזַל עַמָא וְאִתְהֲפִיךְ לִבָּא דְפַרְעֹה וְעַבְדוֹהִי לְעַמָא וַאֲמָרוּ מָא דָא עֲבַדְנָא אֲרֵי שַׁלַחְנָא יָת יִשְׂרָאֵל מִפָּלְחָנָנָא:

וְתַנוּן אוּקְטְרַיָא דַּאֲזָלוּ עִם יִשְרָאֵל אֲרוּם עָרִיק עַמָא וְאִיתְהַפִּיךְ לִבָּא דְפַרְעה וְעַבְדוֹי לְבִישׁ עַל עַמָא וַאֲמָרוּ מַה דָא עָבַדְנָא אֲרוּם פָּטַרְנָא יַת יִשְרָאֵל מִפּוּלְחָנָא

וְאַתְנֵי לְמַלְכָּא:

ויוגד למלך מצרים כי ברח העם איקטורין שלח עמהם וכיון שהגיעו עד שלשת ימים שקבעו לילך ולשוב וראו שאינם חוזרים למצרים חזרו והגידו לפרעה ביום הרביעי חמישי וששי רדפו אחריהם ליל שביעי ירדו לים בשחרית אמרו שירה והוא יום שביעי של פסח לכך אנו קורין השירה ביום השביעי זהו לשון רש"י וכן הוא במכילתא (כאן) ועל דרך הפשט הוא אשר דבר ה' ואמר פרעה לבני ישראל כי כאשר עשו כן בני ישראל ושבו וחנו לפני פי החירות לפני בעל צפון הוגד זה למלך מצרים ואמר כי ברח העם והם נבוכים במדבר ואינם הולכים אל ידוע לזבוח וזה טעם ובני ישראל יוצאים ביד רמה (פסוק ח) שעשו להם דגל ונס להתנוסס ויוצאים בשמחה ובשירים בתוף ובכנור כדמות הנגאלים מעבדות לחירות לא כעבדים העתידים לשוב לעבודתם וכל זה הוגד לו

ויגד. כי אין הולכים כי אם לברוח:

כי ברח העם - מתוך ששבי אחור.

מעבדנו - חטף קמץ. מעבוד אותנו. וכן: משמרו את השבועה. תאכלנו האש, באכלנו לחם לשובע.

כי ברח העם. שלא הלכו במדבר על קו ישר, כמו שיעדו באמרם דרך שלשת ימים נלך במדבר אבל חזרו לאחוריהם כבורחים בלתי יודעים הדרך:

ויהפך לבב פרעה. כי חשב שהיה בעל צפון יכול נגד האל יתברך:

מה זאת עשינו כי שלחנו. ולא דרשנו את בעל צפון שהיה עוזר לנו ולא היינו מוכרחים לשלוח:

ויהפך ב' הכא ואידך ויהפך להם לאויב שפרעה נהפך להם לא ויב:

ויגד למלך מצרים. כיון שלא באו ישראל לסוף ג' ימים שקבעו ואמרו לו דרך שלשת ימים נלך במדבר וזבחנו לה' אלהינו, הוגד לו כי ברח העם, שהיו ישראל הולכים ביום ובלילה והלכו ביום ט"ו בניסן וליל ט"ז ויום ט"ז ופרעה ששלח עמהם אקטורין אותם אקטורין חזרו ליל י"ז ויום י"ז וליל י"ח ויום י"ח הגידו לפרעה כי ברח העם וגו', והכריזו שיתקבץ החיל ביום י"ח ובליל י"ט ויצאו למחרתו ביום י"ט ובליל כ' וביום כ' באחרית היום הגיעו על פי החירות ונשאר ליל כ"א שלא קרב מחנה למחנה שכן כתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה, ביום כ"א בתחלת היום באו בים ובאו המצרים אחריהם בו ביום ונשתקעו בים, וישראל אמרו שירה. ואמרו במדרש ויגד למלך מצרים הוגד לו נבואת בין הבתרים כי גר יהיה זרעך ת' שנה והם לא נשתעבדו אלא רד"ו כמנין בר"ח אז הוברר לו כי ברח העם.

ויגד למלך מצרים פרש״י איקטורין שלח עמהם וכיון שהגיעו לשלשת ימים כו'. כלומר ביום השלישי לא נתרחקו ממצרים רק מהלך יום אחד שהרי ביום ראשון באו מרעמסס לסוכות, ביום השני מסוכות לאיתם, ביום השלישי חזרו לצד מצרים מאיתם לפני פי החירות, כדכתיב וישבו ויחנו וגו׳ ופרש״י לצד מצרים היו מקריבים כל יום שלישי, נמצא שלא נתרחקו יום שלישי רק מהלך יום אחד. ביום הרביעי לא הזמינו עצמם לדרך, וראו האיקטורין שאין חוזרים באו באותו יום רביעי והגידו לפרעה, וישראל עמדו על הים עד שרדפו מצרים אחריהם, כדכתיב וישיגו אותם חונים על הים, בחמישי ובששי רדפו אחריהם אעפ״י שלא נתרחקו מהם רק מהלך יום אחד כי אין דרך יוצא צבא במרכבות ובעגלות ללכת במרוצה.

ויהפך לבב פרעה לשון צער כמו נהפך לבי בקרבי.

ויוגד למלך מצרים. מספרי לשון הרע היו שהיו אומרים ודאי לא כוונו אלא לברוח:

ויהפך לבב פרעה. נהפך למחשבה אחרת שבתחלה גרשם בחזקה ועכשיו רצה להחזירם וי"ל ויהפך לשון צער נצטערו על ששלחום כמו (איכה א׳:כ׳) נהפך לבי בקרבי:

מעובדינו. מעבוד אותנו:

ברח העם הוגד לו נבואת בין הבתרים וענו אותם ארבע מאות שנה ולא נשתעבדו אלא כמנין ברח:

ויגד למלך וגו׳ כי ברח וגו׳ ויהפך לבב וגו׳ אל העם. צריך לדעת אמרו ״כי ברח״ ולא אמר ״כי הלך״, שיראה שראו בהם סימן בריחה. עוד קשה אמרו ויהפך וגו׳, משמע שנתחרטו על הדבר אשר עשוהו, והדברים תמוהים – וכי לרצונם עשו? והלא הכו מכות גדולות עד כמעט ספו ותמו, ובעל כרחו שלחום, ואיך יהפך לבם בדבר שלא לרצונם עשוהו? וקשה עוד אמרם מה זאת עשינו וגו׳, כמתרעמים על עצמם על עשות דבר שלא כהוגן, והלא לא עשו אלא בעל כרחם, ומה יתאונן אדם על דבר שעשאו בעל כרחו?

ואפשר לומר על דרך מאמרם זכרונם לברכה (זהר ח״ב מה:) כי ״העם״ הוא ערב רב, וכמו שכתבנו בתחלת הפרשה. ופרוש הכתוב כך הוא: ״ויגד למלך מצרים כי ברח העם״ – פרוש, העם אשר שלח הוא עם ישראל לטעם נכון אצלו להשיב בני ישראל, הן עתה ברחו והלכו להם, ולאלו יתיחס הבריחה, כי זולת הבריחה אין מצילם מיד פרעה כי הם עמו ועבדיו.

ויהפך לבב פרעה וגו׳, פרוש שנחמו על אשר שלחום, פרוש, לעם, לא על ישראל. ויאמרו מה זאת עשינו, פרוש, תמוהים הם על מעשיהם ששלחו העם. וטעם התמיהה הוא כי שלחנו את ישראל מעבדנו, פרושו על דרך אמרם זכרונם לברכה (ילקוט שמעוני רח) כי פרעה כתב גט שחרור לישראל ואמר להם: הרי אתם לעצמכם, הרי אתם בני חורין. והוא אמרו שלחנו בגט שלוחים, מעבדנו שאין להם משפט עבד. והגם שאפשר שעלה על דעתם שיחזרו, לא יעבד בהם עוד עבודת עבד, וכיון שכן תחזר העבודה הצריכה למלך על העם, ומעתה כיון שברח העם מי יעבד. גם בזה רמז למה לא חששו על בריחת העם הנזכר כשירגישו שתכבד העבודה עליהם, ולזה תכף ומיד הכינו עצמם לרדף. והנה לפי מה שפרשתי אין הרדיפה אלא על העם, ואמר הכתוב כי ה׳ חזק לבו של פרעה וירדף גם אחרי בני ישראל ולא לעם בלבד.

עוד נראה על פי מה שפרשתי בפרשת בא (שמות י:ז) כי טעם שהקשו ערפם פרעה ועבדיו הוא לחשבם כי דברי ה׳ בדרך זה הם דרך ערמה, וזה יגיד כי לא יוכל עשות כל חפצו חס ושלום. והנה ביום הכות ה׳ אותם מכת בכורות וימדדם פגרים מתים, רעשו ורעדו והצדיקו הדברים כי אלהי ישראל כל יכול להחריב עולם, ומכל שכן מצרים. ולפי סברא זו יתחיבו לומר כי מה שאמר ה׳ ״דרך שלשת ימים״ אין ערמה חס ושלום אלא אמת יהגה, והוכחת פרעה ממה שהולכים כלם יחד אינה הוכחה, כטעם האמור בדברי משה (שם) ״כי חג ה׳״ וגו׳. וזה היה להם למשען שהשאילו ממונם לישראל והונם, כי נתחזק בלבם כי שוב ישובו ישראל מצרים. גם לא חששו כי עשה ה׳ הדבר בדרך זה כדי שישאילום, לצד שהכירו שהיה ה׳ יכול להכריחם גם על זה לתת כל ממונם. ומה גם לדבריהם זכרונם לברכה (שמות רבה פי״ד) שגלו מצפוניהם בימי חשך מצרים וידעו מצרים בזה, ואם כן מטעם זה היה להם לטול הכל באין רואה.

וכאשר הגיד המגיד לפרעה, אמר אליו ״כי ברח העם״, פרוש, לפי מה שעלה במסקנתם כפי ההוכחות כי מה׳ לא היה הדבר בהחלט הליכות עולם, אם כן מה שלא רצו ישראל לחזר כי רצו לברח ממצרים וללכת הליכה מחלטת, ולא מן ה׳ הוא הדבר. לזה ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם, פרוש לא לצד המוציא כי המוציא עדין בחזקת כי לא הוציא אלא לשעה, אלא למה שנוגע לעם למה לא חששו להם שיברחו. והוא אמרם מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו, פרוש, הגם שהיה לנו לשלחם לגזרת אלהיהם, אף על פי כן לא היינו שולחים אותם בדרך זה שיוכלו לברח מעבדנו, כי היו יכולין לשלח עמהם חיל מצרים ורכבו ופרשיו עד עבוד אלהיהם במדבר וישובו למצרים.

או יאמר, כי באמצעות המגיד שהגיד שברחו, נתהפך לבב פרעה על מה שהכריעו כי אלהי ישראל כל יכול, והרי זה לך האות בברור כי לא יכול על הכל, ממה שדבר דרך ערמה. אמור מעתה במופת חותך כי לא היה בו חס ושלום כח להוציאם בהחלט והצרך לגנבת דעת, ודקדק הכתוב לומר.

לבב – לומר כי שני לבבות הכרעו בדבר, כי הגם שבתחלה קודם שלח ישראל היה חושב מחשבה זו כי אין כח בידו להוציאם בהחלט ממה ששואל בדרך זה, אף על פי כן היה לו לב אחר דוחה סברא זו ואומר אולי כי אינו חפץ בהם אלא לשעה, ומעתה פרחה לה טענה זו והסכימו שני הלבבות יחד אל העם לבלתי שלחם שהברר אצלם צד האחר, ואמרו, מה פעלה רעה זאת עשינו כי שלחנו וגו׳, שלמפרע אנו רואים שלא היה יכול להוציאם בהחלט מטעם שכתבנו, לזה ״ויאסר את רכבו״.

ויוגד למלך מצרים כי ברח העם. כי בורח מבעי ליה שהרי מתחילה שלחם מרצונו ועכשיו הם בורחים, ועוד למה קראם ב' פעמים העם ובשלישי אמר כי שלחנו את ישראל, ועוד איך מלאו לבו לילך עם שש מאות רכב על ששים ריבוא, ואע"פ שנאמר וכל רכב מצרים ודאי לא מכל ארץ מצרים קבץ לפי שעה שלא היה לו שהות זמן כל כך אלא מעיר אחת לקח והיא מצרים עצמה, ואפילו מעיר זו לא לקח כי אם מן הירא את דבר ה' והמה המיעוט אלא ודאי שבכל מקום שמזכיר העם מדבר בערב רב שהלכו לכתחילה בדרך בריחה לפי שראו במעלתן של ישראל, וחשב פרעה כי עכשיו ע"י שיראו שישראל נבוכים בארץ יאמרו הערב רב שסר ה' מעל ישראל, ובעבור זה ודאי רצון הערב רב לחזור מצרימה זולת שישראל אינן מניחין אותם. וכשיראו שאנחנו באים לעזרתם ימרדו גם המה בישראל וישובו אלינו, ועל זה סמך פרעה ברדפו אחר ישראל עם מתי מספר, ועל זה נאמר ויגד למלך מצרים כי ברח העם. לא ששלח עמהם אקטורין כי דבר זה לא פירש במקרא אלא בביתו הוגד לו שהלכו דרך בריחה העם דהיינו המצרים והיה שונא אותם על זה, ועכשיו ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם נהפך לבו משנאה לאהבה כי אמר עכשיו אני צריך להם כי בלי ספק יהיו לי לעזרה בראותם כי סר ה' מעל ישראל, ועל ישראל עצמם אמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדינו, ולפי זה מה שנאמר ויהי בשלח פרעה את העם על הפחותים שבישראל אמר כן כמבואר בדרך שני.

כי ברח העם. המה כבורחים ומתיראים שמא ירדוף אחריהם. ומזה הי׳ לפרעה לחשוב שלא אמר משה לישראל בשם פרעה שאמר לגרשם כלה מן הארץ שמורה על חירות גמורה. דא״כ למה המה כבורחים. והיה זה סיבה לרדיפת פרעה. דלולי הגדה זו לא היה רודף במה שנודע כי נבוכים הם בארץ. דמה לו ולהם. ומה איכפת לו ואין דרך מלך לחזור מדבריו אחרי אשר כבר עשהו. אבל אחרי כי הגידו לו כי העם אך כבורח הוא וגם נבוכים הם. ע״כ ויהפך לבב פרעה ועבדיו. שנהפך דעתם שאמרו קומו צאו מתוך עמי:

אל העם. לדעת העם ההמון של מצרים שלא ידעו מזאת. וכסבורים היו שהולכים ע״מ לחזור מיד:

מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו. אין זה תמיה על עצמם שנאותו לשלח. שהרי מוכרחים היו לכך. אלא תמהו על עצמם שלא פירשו לגדולי ישראל ובם הדבר תלוי שישובו לאחר שיחוגו בעבודתם. ומש״ה כתיב את ישראל. היינו שהיה להם לפרש התנאי עם הגדולים וממילא היו נגררים הכל לשוב:

ויגד. הנה ממה שחנו עתה סמוך למצרים לא היה מחזק את לבו כי בהפך היה חושב שלבם בוטח באל מעוזם ואין יראים מן המצריים וא"צ לברוח, אבל הוגד לו שתחלה ברח העם, כי על כן שלכו ביום ובלילה כבורחים, ומזה הוכיח שמה שחזרו לאחריהם היה מפני שהם נבוכים ושבעל צפון הכריח אותם לחזור, ועי"כ ויהפך לבב פרעה ועבדיו, תחת שתחלה שמח הצרים בצאתם כי נפל פחדם עליהם התחילו להתחרט בחשבם שאם היו מקריבים קרבנות אל בעל צפון היה מצילם מן המכות:

ש דקשה לו הא פרעה שלח ישראל מדעתו וידע שיצאו ממצרים ומהו ויוגד אלא וכו':

ת וא"ת והא ביום הראשון ושני נסעו ישראל ובשלישי חזרו מה שנסעו ביום שני כמ"ש לעיל וישובו וגו', נמצא שלא היו ממצרים אלא מהלך יום א' ולמה לא הגיען פרעה אלא בשני ימים, וי"ל מה שכתוב לעיל וישובו כלומר שהלכו באלכסון, וזה נמי שנקט רש"י לעיל לצד מצרים היו מקרבים, אינו רצונו לומר שחזרו ממש, אלא נוטין מן הדרך על הצד שזו אינו חזרה ממש אלא מבוכה לא שחזרו בדרך שבאו בו, ואם לא חזרו כתועים לא היה רודף פרעה אחריהם שהרי הוא שלחם חפשי לחשבו שהוא גזירת אלהים ובזו החזרה ידין, שאם היתה גזירה היה מוליכן דרך ישרה:

א וא"ת והא רש"י פירש בפרשת שלח שאמרו שירה ביום ח', וי"ל אם תמנה ערב פסח שהוא יום שחיטת הפסח בין הערבים ומתן דמו על המשקוף ושתי המזוזות דלאו יום שלם הוא כיון שאין לילו עמו, אלא לענין קדשים חשוב יום שלם, דלילה שהוא אחר היום נחשב מן היום, אם כן כשתמנה יום השחיטה נמצא יום ז' של פסח הוא יום ח' לשחיטת הפסח, והתם מיירי כשתמנה יום השחיטה והכא כשלא תמנה, והרא"ם פירש ושמא י"ל שר' משה הדרשן שאמר זה חולק עם האגדה האומרת בזי"ן אמרו שירה:

ב יש מקשים ממה נפשך אי דעת של פרעה היה שיצאו ישראל ממצרים ולא ישובו עוד וכדפירש"י ויהפך וגו' שנהפך ממה שהיה וכו', אם כן קשה למה שלח איקטורין, אלא ודאי היה דעתו שיחנו ג' ימים במדבר ואח"כ ישובו וכדמשמע קרא קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל, ולכו עבדו את ה' כדברך וגו', אם כן מה זה שפירש"י ויהפך נהפך, וי"ל דשליחות ישראל היה מתחילה שיצאו מתוך עמו, הן שישובו הן שלא ישובו ואיקטורין שלח שאם יצאו מכל וכל יתנו לאיקטורין הממון או שישובו להחזיר מה ששאלו, ולפי זה ניחא גם כן מה שפירש"י ועכשיו נהפכו לרדוף אחריהם בשביל ממונם, וכיון שראו שרוצים לילך ולברוח הודיעו הדבר לפרעה ועבדיו ויהפוך ה' את לבם לרדוף אחריהם ולהשיב אותם לארצם ולעבוד כבתחילה אף שמתחילה לא היה בדעתם שישובו:

ג (מהרש"ל) וקשה מנא ליה לרש"י דילמא הטעם כמו דכתיב כי שלחנו את ישראל מעבדנו, וי"ל דבשלמא אצל פרעה הטעם כך הוא על כי מעולם לא רצה לשלוח את ישראל מארצו כי אם בשביל העבודה, אבל עבדי פרעה מעולם אמרו עד מתי וגו' ועכשיו אמרו מה זאת עשינו וגו' אלא ודאי בשביל ממונם. עוד י"ל מדכתיב אל העם משמע בשביל העם שהשאילו ממונם עכ"ל: