שמות יד, כט

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַלִיכוּ בְיַבֶּשְׁתָּא בְּגוֹ יַמָא וּמַיָא לְהוֹן שׁוּרִין מִיַמִינֵהוֹן וּמִסְמָאלֵהוֹן:

וּבְנֵי יִשְרָאֵל הֲלִיכוּ בְּיַבֶּשְׁתָּא בְּגוֹ יַמָא וּמַיָא לְהוֹן הֵי כְשׁוּרִין מִיַמִּינְהוֹן וּמִשְמָאלֵהוֹן

ובני ישראל. טעם להזכיר זה פעם אחר. כי פרעה היה טובע ועוד נשארו אנשים מישראל בים עוברים. וזה הי' פלא בתוך פלא כי במקום שהיו ישראל עוברים בים היה שם רוח קדים מייבש ובמקום פרעה וחילו הביא השם רוח אחרת להמס המים שנקרשו ונעשו חומות. והנה שתי רוחות בים ושני המקומות קרובים. והעד הנאמן על זה הפי' שכתוב בשירה. וברוח אפיך נערמו מים. וזאת הרוח היתה עם ישראל. וכתוב נשפת ברוחך כסמו ים. וזו היא שטבעה המצריים. על כן כתוב בסוף השירה וישב ה' עליהם את מי הים ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים ואל תתמה איך יכלו לעבור כל הלילה וכי שש מאות אלף רגלי לא הי' רביעית המחנה. אולי על דרך אחר עברו. או נקרע לי"ב קרעים כאשר אמרו חז"ל. וישראל לא עברו הים כנגד הרוחב רק נכנסו באורך ויצאו אל המדבר שור אשר נכנסו משם כאשר אפרש:

ובני ישראל - כבר הלכו ביבשה בתוך הים.

ובני ישראל הלכו ביבשה. בעוד שמצרים היו טובעים בים, כי לא שב לאיתנו באותו הקצה שהיו שם ישראל:

והמים להם חומה. חמה חסר כתיב לפי שבתחלה נתמלא הים חמה עליהם עד שבא גבריאל ושמם כחומה בתוך הים והיה מכריז על הים ואומר למים שבימינם הזהרו בישראל שעתידין לקבל התורה שנתנה בימינו של הקב"ה שנא' מימינו אש דת למו חזר ואמר למים שבשמאלם הזהרו בישראל שעתידין להניח תפילין בשמאל חזר ואמר למים שלאחריהם הזהרו בישראל שעתידים להתעטף בציצית מאחוריהם והמים שומעין דבריו ועומדין חומות ונחלק להם הים לשנים עשר קרעים כדי שיהא לכל שבט ושבט שביל לבדו ובחומות הים שבין כל אחד ואחד היו חלונות ומספרים זה עם זה כדי לישב דעתם הה"ד והמים להם חומה. ולפי המדרש הזה נראה שהמתעטף בציצית צריך להשליך הציצית לאחוריו ולי נראה דאין צריך דהא דאמרינן במדרש שעתידין להתעטף בציצית מאחוריהם היינו בשעת העטיפה דבאותה שעה כל הטלית וכל הציצית מאחוריהם:

חמה מימינם ומשמאלם חמה כתיב חסר שהקב"ה נתמלא עליהם חמה על פסל מיכה שעבר עמהם בים והיינו דכתיב ועבר בים צרה ס"ת רמה שהיא בגימ' פסל מיכה:

ובני ישראל הלכו ביבשה פסוק זה דבוק לשלמעלה הימנו, בעוד שהמים כסו את הרכב ואת הפרשים לכל חיל פרעה, היו בני ישראל הולכים ביבשה שהיו שתי רוחות משמשות בים, וברוח אפך נערמו מים משמש לישראל, נשפת ברוחך כסמו ים משמש למצרים.

ובני ישראל הלכו וגו׳. טעם הודעת דבר זה פעם שניה, אולי כי יכון לומר שידעו המצריים את הדבר הזה, כי ישראל עברו ביבשה והמים היו להם חומה וגו׳, והם ירדו תחתיות ארץ, ובזה ידעו ה׳, כמאמרו יתברך (שמות יד:יח) ״וידעו מצרים״ וגו׳, וזולת זה לא ירגישו בדבר. וצא ולמד (אבן עזרא שמות יד:כז) ממה שטעו מהמשוגעים ואמרו כי משה היה יודע שעות שבו יתמעט הים וכו׳, והעביר ישראל באותו עת והמצרים לא ידעו ונטבעו, ומופת זה יסיר שגעון דעת זו, כי הלכו ביבשה והמים חומה – שני סימנים אלו יעקרו הכחשת הנס, והראם ה׳ לנטבעים.

ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. כל המקרא נראה מיותר. וגם בא בל׳ אחר ממה שנאמר לעיל ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה אלא הוסיף זה הכתוב דבשעה שכבר שבו המים למקורם מצד מצרים עדיין לא יצאו כל ב״י מן הים מצד השני אלא עודם הולכים בים. וכ״כ הראב״ע. ופי׳ ביבשה. במקום שכבר נעשה יבשה ועתה שב להיות בתוך הים מצד השני. מכ״מ לרגלם היה יבשה כמו שהיה. וע׳ מש״כ בהע״ש סי׳ כ״ו אות ב׳:

והמים להם חמה. חסר וי״ו ללמדנו שאין הפי׳ כאן חומה מגין עליהם. שהרי לא נצרכו עוד להגין עליהם שכבר היו המצרים שאחוריהם נסים ומוטבעים אלא הפי׳ שהמים שבצדם היו מוקשים כחמה ולא נזלו לשוב אל המקור. והדרש בזה הוא שנתעורר עליהם כח הדין והחמה. והטעם שעתה הגיע לכך יותר משהיה תחלה היינו משום שהגיע עידן ריתחא על המצרים. מש״ה היה כח הדין שולט גם על ישראל. וע׳ מש״כ בס׳ בראשית י״ט ט״ו. ועוד יבואר בזה לפנינו ט״ו י״ט יע״ש:

ובנוי ישראל. בעת ששבו מי הים בצד המזרחי שהלכו בו המצריים, היו ישראל הולכים הדיין ביה בצד השני, ולא נשתנה אצלם דבר רק נגד מה שאמר תחלה שהלכו בתוך הים ביבשה, שבעה שהתחילו לכנוס היה ים וברגע שנכנסו נעשה יבשה, היה עתה בהפך, שבצד שהלכו אליו נעשה יבשה ובצד שאחוריהם ששם היו המצריים כבר שב והיה ים, ועז"א ביבשה בתוך הים, ובכ"ז היו המים להם חומה בכ"מ שהלכו, ועתה לא נמס החומה כי לא הלך אחריהם עמוד האש, ולא היה צריך לרמאות את המצריים: