שמות יד, י

ופרעה הקריב. היה לו לכתוב ופרעה קרב, מהו הקריב, הקריב עצמו ונתאמץ לקדם לפניהם, כמו שהתנה עמהם:

נסע אחריהם. בלב אחד כאיש אחד דבר אחר והנה מצרים נוסע אחריהם, ראו שר של מצרים נוסע מן השמים לעזור למצרים. תנחומא:

ויצעקו. תפשו אמנות אבותם באברהם הוא אומר (בראשית יט כז) אל המקום אשר עמד שם, ביצחק (שם כד סג) לשוח בשדה, ביעקב (שם כח יא) ויפגע במקום:

וּפַרְעֹה קְרֵיב וּזְקָפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת עֵינֵיהוֹן וְהָא מִצְרָאֵי נַטְלִין בַּתְרֵיהוֹן וּדְחִילוּ לַחֲדָא וּזְעִיקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם יְיָ:

וּפַרְעה חָמָא טַעֲוַות צְפוֹן מִשְׁתְּזֵיב וּקְרֵיב קֳדָמוֹי קָרְבָּנִין וּזְקָפוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל יַת עֵינֵיהוֹן וְהָא מִצְרָאֵי נַטְלִין בַּתְרֵיהוֹן וּדְחִילוּ לַחֲדָא וְצַלוּ בְנֵי יִשְרָאֵל קֳדָם יְיָ

וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה' ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים איננו נראה כי בני אדם הצועקים אל ה' להושיעם יבעטו בישועה אשר עשה להם ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם אבל הנכון שנפרש כי היו כתות והכתוב יספר כל מה שעשו כלם אמר כי הכת האחת צועקת אל ה' והאחת מכחשת בנביאו ואינה מודה בישועה הנעשית להם ויאמרו כי טוב להם שלא הצילם ועל זאת כתוב וימרו על ים בים סוף (תהלים קו ז) ולכך יחזיר הכתוב "בני ישראל" פעם אחרת ויצעקו בני ישראל אל ה' כי הטובים בהם צעקו אל ה' והנשארים מרו בדברו ולכך אמר אח"כ (להלן פסוק לא) וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו לא אמר "וייראו ישראל את ה' ויאמינו" אבל אמר "העם" כי "בני ישראל" שם ליחידים ו"העם" שם להמון וכן וילונו העם (להלן טו כד) וכך הזכירו רבותינו (במדב"ר כ כג) ויחל העם לזנות (במדבר כה א) בכל שנאמר "העם" לשון גנאי הוא וכל מקום שנאמר "ישראל" לשון שבח הוא והנה לא אמרו "לקחתנו למות במלחמה" אבל לקחתנו למות במדבר וממותנו במדבר כי טרם יראו מלחמה לא היו חפצים לצאת אל המדבר פן ימותו שם ברעב ובצמא ויתכן שאמרו לו כן בצאתם ועודם בארץ מצרים כאשר הסב אותם אלהים דרך המדבר ים סוף או שאמרו לו מתחלה אנה נצא אם דרך פלשתים ילחמו בנו ואם דרך המדבר טוב לנו לעבוד את מצרים ממותנו במדבר ואפשר עוד לומר כי היו העם מאמינים בה' ומתפללים אליו להצילם אבל במשה נכנס ספק בלבם פן יוציאם למשול עליהם ואע"פ שראו האותות והמופתים חשבו שעשה אותם בדרך חכמה או שהשם הביא עליהם המכות ברשעת הגוים כי אלו חפץ השם ביציאתם לא היה פרעה רודף אחריהם ואונקלוס תרגם בכאן ויצעקו וצעיקו עשאו ענין תרעומת לומר שלא התפללו אבל היו מתרעמים לפניו על שהוציאם ממצרים כלשון ויצעקו אל פרעה לאמר למה תעשה כה לעבדיך (לעיל ה טו) וכמוהו ותהי צעקת העם ונשיהם גדולה אל אחיהם היהודים (נחמיה ה א) מתרעמים עליהם בקול גדול וצעקה ובמכילתא (כאן) תפשו להם אומנות אבותם ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים מאחר שנתנו שאור בעיסה באו להם אצל משה אמרו לו הלא זה הדבר אשר דברנו אליך וגו' ושאור שבעיסה הוא היצר הרע והיה דעתם לומר כי מתחלה צעקו אל ה' לתת בלב פרעה לשוב מאחריהם וכאשר ראו שלא היה חוזר אבל היה נוסע וקרב אליהם אז אמרו לא נתקבלה תפלתנו ונכנסה בלבם מחשבה רעה להרהר אחרי משה כאשר בתחלה

ופרעה הקריב. מחנהו. כי הקריב בכל המקרא פועל יוצא:

ופרעה הקריב. את חיל ההמון של כל רכב מצרים:

ופרעה הקריב ג' במס' ופרעה הקריב ופרעה חולם. כאשר כבדו אתכם מצרים ופרעה וגו' הלא כאשר התעולל בהם. פי' אע"פ שפרעה חלם ופתר לו יוסף חלומותיו לא זכר לו זו הטובה ופרעה הקריב להלחם עם ישראל ע"כ התעולל בהם:

הקריב ב' במס' ופרעה הקריב, הקריב את קרבנו. כיון שבא לפני בעל צפון הקריב קרבן לו:

והנה מצרים נוסע אחריהם זה עוזא שר של מצרים ולכך אמרו עזי וזמרת יה עמד כנגד שר של מצרי [ם:

ופרעה הקריב. כלומר הקריב את עצמו. ובמדרש הקריב את הפורענות עליו לפי שזבח וקטר לבעל צפון לפי שראה אותם חונים לפני בעל צפון וחשב כי כחו סגרם במדבר ולא היו יכולין לצאת. דבר אחר ופרעה הקריב, הקריב את ישראל בתשובה לאביהן שבשמים זהו שאמרו ז"ל מעמיד להם הקב"ה מלך כהמן הרשע ומחזירן למוטב. וזהו שאמר מיד

וישאו בני ישראל את עיניהם וגו', ויצעקו בני ישראל אל ה', תפשו אומנות אבותיהם באברהם כתיב (בראשית יט) וישכם אברהם בבקר אל המקום, ביצחק כתיב (בראשית כד) ויצא יצחק לשוח בשדה, ביעקב (שם כח) ויפגע במקום. ועל זה נמשלו ישראל לתולעת שנאמר (ישעיה מא) אל תיראי תולעת יעקב, מה תולעת זו אינה מכה את הארזים אלא בפיה והיא רכה ומכה דבר קשה, כך אין להם לישראל אלא תפלה שהרי העכו"ם נמשלו לארזים שנאמר (יחזקאל לא) הנה אשור ארז בלבנון וכתיב (תהלים כט) וישבר ה' את ארזי הלבנון וישראל נוצחים בשביל תורה והתפלה שנאמר (דברים ד) ובקשת משם את ה' אלהיך ומצאת, וכתיב (תהלים כ) אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר.

והנה מצרים נוסע אחריהם. היה ראוי לומר נוסעים, ועל דרך הפשט למד שהיו מצרים לב אחד כאיש אחד לבא על ישראל.

וע"ד המדרש והנה מצרים נוסע אחריהם שר של מצרים ראו שהיה נוסע מן השמים לעזור את מצרים והוא היה עזא, וכן ראיתי במדרש ויושע עזא שר של מצרים.

והנה מצרים נסע אחריהם הכתוב קורא אותם בלשון יחיד, כמו ויבא עד חברון וכן והאורב קם מהרה ממקומו. והם היו חמשת אלפים.

וייראו מאד מה ראו ישראל לירא כל כך משש מאות רכב והלא הם היו ששים רבוא וכולם בני עשרים שנה ומעלה וחלוצי צבא, כדכתיב וחמושים עלו בני ישראל, אלא יראים היו להלחם עם אדוניהם, משל לעבד המפחד מאדוניו תמיד.

וייראו מאד. כי הייתה אימתן עליהן שכל הימים נשתעבדו בהם:

ופרעה הקריב לישראל בתשובה כאחשורוש והמן:

ופרעה הקריב וגו׳ והנה מצרים וגו׳. צריך לדקדק למה הצרך לומר זה ולא הספיק מה שקדם לומר ״וישיגו אותם״ וגו׳? ואמר עוד ״והנה מצרים נוסע״ וגו׳, גם למה התחיל הסבה בפרעה וגמר אומר במצרים, דכתיב ״והנה מצרים״, שהיה לו לומר ״והנה פרעה״ וגו׳? עוד צריך לדקדק אמרו נוסע לשון יחיד וגו׳ על מצרים שהם רבים.

ולהבין הכתוב יש להעיר הערה גדולה בדברי בני ישראל אל משה ״המבלי אין קברים וגו׳ מה זאת עשית לנו״ וגו׳, כנשמע שהדבר להם חדש, ואין זה אמת, כי כבר הודיעם ה׳ כי יחזק לבו לרדף להכבד בו, והעירם בזה במעשה אשר צוה להם עשות שישובו ויחנו וגו׳ כדי שיטעה לרדף אחריהם, ויעשו כן, הרי הכינו עצמם להטעותו לרדף אחריהם, אם כן מנין נכנס להם הפחד? לו יהי שראו שבא בכח גדול שש מאות רכב וגו׳, אשר אפשר כי לא חשבו מקודם שהיו להם כל כך חוזק, אף על פי כן כבר הבטיחם ה׳ כי הוא המחזק לבו להכבד בו והם סיעו בדבר.

אכן יתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה (שמות רבה כא,ה) שאמרו וזה לשונם: ״ומצרים נוסע אחריהם״ – זה שר של מצרים, מצרים שמו, עד כאן לשונם. והנה המלאך הלז בא עמהם, כי כן הוא הנהוג שהשר יעזר לאמתו ויפול בנפילתה, וצא ולמד ממעשה אלכסנדרוס מוקדון (יומא סט:) שהיה נדמה לו שרו במלחמות. והנה מן הסתם כי השר יהיה עומד לימין המלך, לא לפני העם, והנה מסדר הרגיל במלחמות שהמלך ביניהם – שהעם יקדימו קדם למלך והמלך לבסוף מהעם. וכאן הודיע הכתוב הדבר שממנו באה ההרגשה לישראל לירא ולפחד, הגם שקדם להם מה שקדם מהידיעה, ואמר ופרעה הקריב, פרוש, לא עשה סדר הרגיל להקדים העם אלא הקריב עצמו קדם לעם. וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים, פרוש, שר של מצרים כנזכר. פרוש, לצד שפרעה הקריב והשר היה לפניו עומד, זה היה סבה לראות ישראל השר ששמו מצרים נוסע וגו׳, והם לא יוכלו דעת סבת השר שאינו אלא לעמד לפני מלך כנהוג, כי אין מנהג המלך להקדים למחנה, והם ראו השר נוסע אחריהם, פרוש, קדם המחנה. לזה רעשו כי חשבו כי שרי מעלה באו לערך עמם מלחמה, והגם שקדם להם מה שקדם לא הספיק להם כשראו מלאכים באו להלחם עמהם, כי הוא אות כי ה׳ חזר ממחשבתו הטובה, כי זולת זה לא היה מסכים על מלאכו לבא כנגדם, ולזה צעקו וגו׳. ואלו לא היה פרעה מקדים, או אם היה סדר הרגיל שיקדים המלך, הם היו תולים הדבר כי לא למלחמה בא אלא לעמד לפני המלך כחק שרי מעלה עם כל מלכים אשר הם ממנים עליהם, ולא היו מפחדים. ובזה נתישב הענין וישוב הכתובים.

וטעם שלא מנע ה׳ המלאך מבא, לשני טעמים: האחד, כדי להרגו לפניהם, כאמרו ״וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים״, ואמרו זכרונם לברכה (זהר ח״ב נב:) שיכון על השר ששמו מצרים. וטעם שני, אלהים חשבה לטובה כדי שיפחדו ויחזרו בתשובה שלמה ויקרבו לבם לשמים, כדי שבאמצעות זה יעשה ה׳ להם הנס העצום של קריעת ים סוף, ודבר זה לא הבטחו בו קודם. ותמצא שדרשו זכרונם לברכה (שמות רבה כא,ה) בתבת ״הקריב״ ולא אמר ״קרב״, ירצה שהקריב לבן של ישראל לאביהם שבשמים, וכן היה דכתיב ויצעקו בני ישראל אל ה׳:

ופרעה הקריב. לישראל. וכ״ז שהיה פרעה רחוק. ומצרים אחוריהם. לא ראו ישראל את המון רבה של מצרים. לא נתיראו ישראל מחיל פרעה שהרי כבר אמר ה׳ ואכבדה בפרעה ובכל חילו. והיו סבורים שילחמו עם חיל פרעה והקב״ה יגביר אותם. ואת המון מצרים לא ראו כלל. ועתה כאשר הקריב פרעה וחילו. והמון מצרים אחריהם. שוב ראו כל ישראל אשר מצרים נוסע אחריהם. מה שלא עלה ע״ד ע״כ וייראו מאד. ויש מהם ויצעקו וגו׳:

ופרעה הקריב, תחלה התקרב פרעה ורכבו אל מחנה ישראל ומפניו לא נתיראו שראו שבא במעט אנשים כאלו לא בא במלחמה, אבל אח"כ נשאו ישראל את עיניהם למרחוק ויראו והנה מצרים נוסע אחריהם שכל מצרים נוסעים אחרי חיל פרעה בעם כבד ויד חזקה נכונים למלחמה, ואז ויראו מאד ויזעקו תחלה בטחו בה' וצעקו בתפלה שיתן בלב פרעה שיסוג אחור, אבל כשראו שפרעה מתקרב והולך ולא מצאו חזון מה', אז חשבו רע על משה שה' לא צוהו שיוציאם ממצרים, רק שיקל מעליהם עול השעבוד, לא שיוליך אותם המדברה:

ו וקוראו מצרים ולא קראו בשמו היינו משום דשר של מצרים נקרא מצרים: