שמות יד, כא

ברוח קדים עזה. ברוח קדים שהיא עזה שברוחות, היא הרוח שהקדוש ברוך הוא נפרע בה מן הרשעים, שנאמר (ירמיה יח יז) ברוח קדים אפיצם, (הושע יג טו) יבא קדים רוח ה', (יחזקאל כז כו) רוח הקדים שברך בלב ימים, (ישעיה כז ח) הגה ברוחו הקשה ביום קדים:

ויבקעו המים. כל מים שבעולם:

וַאֲרֵים משֶׁה יָת יְדֵהּ עַל יַמָּא וְדַבַּר יְיָ יָת יַמָּא בְּרוּחַ קִדוּמָא תַקִיף כָּל לֵילְיָא וְשַׁוִי יָת יַמָּא לְיַבֶּשְׁתָּא וְאִתְבְּזָעוּ מַיָּא:

וְאַרְכִין משֶׁה יַת יְדֵיהּ עַל יַמָא בְּחוּטְרָא רַבָּא וְיַקִירָא דְּאִיתְבְּרִי מִן שֵׁירוּיָא וּבֵיהּ חָקִיק וּמְפָרֵשׁ שְׁמָא רַבָּא וְיַקִּירָא וְעִישַרְתֵּי אַתְוָותָא דִי מְחָא יַת מִצְרָאֵי וּתְלַת אַבְהַת עַלְמָא וְשִׁית אִימְהָתָא וּתְרֵיסַר שִׁבְטוֹי דְיַעֲקב וּמִן יַד דְּבַר יְיָ יַת יַמָא בְּרוּחַ קִידוּמָא תַקִיף כָּל לֵילְיָא וְשַׁוִי יַת יַמָא נְגִיבָא וְאִתְבְּזָעוּ מַיָא לִתְרֵיסַר בְּזִיעַן כָּל קְבֵיל תְּרֵיסַר שִׁבְטוֹי דְיַעֲקב

וְאַרְכִין:

ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים וגו' היה הרצון לפניו יתברך לבקע הים ברוח קדים מיבשת שיראה כאלו הרוח היא המחרבת ים כענין שכתוב (הושע יג טו) יבא קדים רוח ה' ויבוש מקורו וייחרב מעיינו השגיא למצרים ויאבדם (ע"פ איוב י"ב כ"ג) כי בעבור זה חשבו אולי הרוח שם הים לחרבה ולא יד ה' עשתה זאת בעבור ישראל אע"פ שאין הרוח בוקעת הים לגזרים לא שמו לבם גם לזאת ובאו אחריהם מרוב תאותם להרע להם וזה טעם וחזקתי את לב פרעה ויבאו אחריהם שחזק לבם לאמר ארדוף אויבי ואשיגם בים ואין מידי מציל ולא זכרו עתה כי ה' נלחם להם במצרים

ויט. כל הלילה אפי' בעת עבור ישראל לא סר הרוח:

ברוח קדים - בדרך ארץ עשה הקב"ה שהרוח מייבש ומקריח את הנהרות.

וישם את הים לחרבה. רוח הקדים הקפיא טיט קרקע הים:

ויבקעו המים. בנטיית יד משה על הים במצות בוראו:

ויולך ד' במס' ויולך ה' את הים. ויולך אותם שמרונה גבי אלישע כשהכה לעבדי מלך ארם בסנורים לומר שגם מצריים הוכו בסנורים ואידך ויקח אותם נבוזראדן וגו' ויולך אותם אל מלך בבל. ואידך גבי שארית הגולה (לחד חשיבי דחד ענין הוא) ואידך ויולך חושך ולא אור. שחשכו עיניהם מהגלות כאלו הוכו בסנורים:

ברוח קדים ב' במסו' הכא ואידך ברוח קדים תשבר אניות תרשיש מלמד שנשתברו כל אניות שבים כשנבקע:

ויבקעו המים. באורו אחר שנבקעו המים כי בקיעת המים היה תחלה ואח"כ רוח קדים עזה כדי ליבש לחלוחית קרקע הים כדי להיותו לחרבה וזה כדרך (שמות טז) וירם תולעים ויבאש שפירושו אחר שבאש.

ובמדרש ויבקעו המים כל מימות שבעולם נבקעו והוצרכו לדרוש כן ממה שלא אמר ויבקעו מימיו. ועוד אודיעך סבת קריעת ים סוף ומשם תבין, כי ענין מוכרח היה שיבקעו כל מימיות שבעולם ושישתנה הטבע בכלם, וקבלו רז"ל כי עשרה נסים נעשו על הים וכלם למדין מן הפרשה הזאת. האחד הבקעו המים כפשט הכתוב ויבקעו המים. השני כי אחר שנבקעו נעשו כמין קובה כדמות גג מתוח ופרוס מלמעלה והמים מימין ומשמאל ומלמעלה והדרך באמצע הוא שכתוב והמים להם חומה מימינם ומשמאלם בא חבקוק ופירש שהיה הדרך באמצע כמין נקב, שנאמר (חבקוק ג) נקבת במטיו ראש פרזיו. השלישי שלא נשאר הקרקע כקרקע שאר נהרות שיש בהם טיט אלא שנתקשה קרקע הים כקרקע יבשה הוא שכתוב הלכו ביבשה. הרביעי שהיה דרך המצריים לח כמו טיט, הוא שכתוב טבעו בים סוף, ומלת טביעה מורה על טיט ממה שכתוב (תהלים סט) טבעתי בין מצולה, וכתיב (ירמיה לח) ויטבע ירמיהו בטיט, והנה פורענות זו נס גדול לישראל ולכן הוא נחשב בכלל עשרה נסים שנעשו להם, בא הנביא ופירש (חבקוק ג) חמר מים רבים. החמישי שנקפאו המים הוא שכתוב קפאו תהומות, והוא מלשון (איוב י) וכגבינה תקפיאני, ונתקשו כאבנים שנאמר ירדו במצולות כמו אבן, כלומר במצולות שהיו כמו אבן שהראשים משתברים עליהם בא דוד ופירש (תהלים עד) שברת ראשי תנינים על המים. השישי שלא נקפאו חתיכה אחת אלא חתיכות רבות כענין אבנים רבות שהיו מסודרות קצתם על קצתם הוא שכתוב נצבו כמו נד שהוא לשון קבוץ כעין תל או גדיש שהעמרים מסודרים זה על גב זה, כן היו מי הים מקובצים חתיכות אלו על אלו כמין פרורין, בא דוד ופירש (שם) אתה פוררת בעזך ים, השביעי נעשו י"ב גזרין לי"ב שבטים ויש בזה רמז בשירה הוא שכתוב זה אלי ואנוהו מנין ז"ה יאמר הכתוב עזי וזמרת יה במצרים, ויהי לי לישועה על הים, שבו עשה לי דרכים כמנין "זה" אלי ואנוהו, וכן אמר דוד (שם קלו) לגוזר ים סוף לגזרים. השמיני שנקפאו כזכוכית והיו הגזרים ההם לבנים בהירים כשוהם כדי שיהיו רואים אלו לאלו בעברם זהו שכתוב קפאו תהומות בלב ים שהוא כולל משמעות אחד מלשון (זכריה יד) יקרות וקפאון שהוא ענין אורה ודבר המזהיר, בא דוד המע"ה ופירש (שמואל ב כב) חשרת מים עבי שחקים באר כי קבוץ המים היה בהיר כעבי שחקים כעצם השמים לטוהר, התשיעי שהוציא להם מים מתוקים מתוך מלוחים הוא שכתוב נוזלים שהוא מורה מים מתוקים שנאמר (שיר ד) באר מים חיים ונוזלים מן לבנון. העשירי שנקפאו ונתקשו אחר הזלת המתוק ואחר שלקחו מהם מה ששתו עד שלא היו יורדים לארץ היו נקפאים בלב ים הוא שכתוב נצבו כמו נד נוזלים קפאו כי הדבר הנוזל היה נקפא בלב ים. הנה אלה עשרה נסים שנעשו לאבותינו על ים סוף.

וצריך אתה לדעת כי שלשה פסוקים אלו יש בכל אחד מהם ע"ב אותיות שהם בין כלן יר"ו אותיות ומשלשתם יוצא שם בן ע"ב תיבות כל שם ושם אותיותיו משולשות ושם בן ע"ב זה נחקר מן הספירה הרביעית שהיא חסד ויסע כנגד החסד ויבא כנגד הגבורה ויט כנגד התפארת.

ויש לך להשכיל כי האותית הראשונות מן הפסוק הראשון גם האחרונות מן הפסוק השלישי שהן יוצאות כסדרן ולצד ימין אבל האמצעיות שהן יוצאות מן הפסוק השני שהן למדת הגבורה הן הולכות למפרע ולצד שמאל כי הוא מתחיל מן ה' אחרונה של הלילה והנה שלשתם נאחזים זה בזה ונעשה מהם שם אחד של שבעים ושתים וכל אותיותיו נקשרות ומשולבות בשלשת אבות המרכבה העליונה.

ודע כי זה הים שעברו בו ישראל ים סוף היה ואע"פ שלא הזכיר זה בפירוש לא בצווי השם ולא במעשה כי אם, סתם והנה בשירה שאמרו אותה מדי עברם הזכיר טבעו בים סוף, כן אחרי עברם הזכיר ויסע משה את ישראל מים סוף והוא ים האחרון על כן נקרא ים סוף וכן הזכיר דוד (תהילים ק״ו:ט׳) ויגער בים סוף ויחרב, אמנם יש מדה הנקראת ים שעל ידה עברו ישראל את הים וזהו וימרו על ים בים סוף נקראת ג"כ ים סוף כי הוא סוף המעלות.

ויבקעו המים משמע עד קרקעיתו של ים. וכתוב אחד אומר קפאו תהומות בלב ים, דמשמע שלא נבקעו לגמרי, אלא ים זה גדוש הוא ואילו לא נבקעו המים כלל הוצרכו ישראל לטרוח ולעלות למעלה, ואם נבקעו לגמרי הוצרכו לירד עד תהום לפיכך נבקע הגדוש דתולתא הוי ונעשה לישראל חומה מזה ומזה ושתי הידות קפאו היינו בלב ים, מה מהלכו של אדם בשליש גופו אף המים בשלישם קפאו, וכשעברו ישראל בים לא הוצרכו לעלות ולרדת כי המים שוים לארץ והוא שיסד הפייט פונו כאן וכאן שליש רוב מימות צועו הנותרים למדרס פעמות.ויסע, ויבא, ויט. כל אחד משלשה פסוקים אלו יש בו ע״ב אותיות ומהם יוצא שם בן ע״ב אותיות כמו שפרש״י בסוכה בפרק לולב וערבה. ובו קרע משה את הים ולפי שמתחלה הזכירו משה על המים לפיכך בהושענות בחג שבו אנו נדונים על המים אנו מזכירים ממנו שתי תיבות הראשונות לשני חצאין ונראה כאילו הזכרנוהו כולו והם אנ״י וה״ו שהאחד תיבה ראשונה והאחרת תיבת שלשים ושבעה.

ברוח קדים. רוח מזרחית קשה היא ומוכנת לפורענות כדכתיב (הושע י"ג) יבא קדים רוח ה' וגו', ורוח הקדים נשא את הארבה (שמות י'), שדופות קדים (בראשית מ"א):

ויבקעו המים. נבקעו חציים לכאן וחציים לכאן וכשהיו המים מגיעין למקום הבקעה עולין זה על זה כדכתיב נצבו כמו נד נוזלים ובירדן נמי כתיב (יהושע ג') המים היורדים מלמעלה קמו נד אחד, מתאספין זה על זה וכן אותם שלמטה והיה להם חומה לכאן ולכאן וע"כ נקרא הנוד נוד שבו אסיפת המים וכן (תהלים ל"ג) כונס כנד מי הים ורש"י פי' לשון חומה וכן תירגם אונקלוס:

ויבקעו המים ארז"ל כל מימות שבעולם ונ"ל הטעם לפי שהשם השפיל והכה שרו של מים המעמיד המים שיהיו נמשכים אלו עם אלו וכיון שהכה אותו נבקעו כל מימות שבעולם שכבר נפל המעמיד אותם:

ויט משה את ידו וגו׳. הגם שאמר הכתוב ״ויולך ה׳ וגו׳ וישם את הים לחרבה״, לא שם לחרבה אלא מים העמוקים, כדי שלא יבקעו כל מי הים ויצטרכו ישראל לרדת למעמקים ויאריכו בהליכה וביגיעה, ולזה הקדים רוח קדים להקפות עמקי המים, והוא אמרו (שמות טו:ח) ״קפאו תהומות בלב ים״, וחלק שלא נקפא נבקע, ואם לא היה טעם זה לא היה צריך לרוח קדים.

ויש לדעת אימתי היתה נטית ידו של משה, אם בתחלת הלילה אם בסופו. והנה משטח הכתוב מוכח כי קדם הבקר היתה, וקשה דאם כן אין הכר לקריעת ים סוף שהיתה על ידי משה. על כן מכרח לומר שפרוש הכתוב הוא ״ויט משה״ וגו׳, וכבר הוליך ה׳ וגו׳ וישם את הים לחרבה, ולזה כשנטה ידו בקעו המים, וכפי זה תכף לנטית ידו נבקע הים. וזה מכון למה שפרשתי בפסוק (שמות יד:טו) ״מה תצעק אלי״ שלא נטה ידו אלא אחר נסיעת ישראל, ותכף לכניסת ישראל לים נטה ידו ובקעו. וכן הוא ברבות (שמות רבה כ״א) וזה לשונו: מיד כיון שהרים משה ידו על הים נבקע, עד כאן. או ירצה אמרו וישם את הים לחרבה, פרוש כל מי הים נגלדו, ובנטית יד משה נבקעו המים הגלודים כשעור שלא יצטרכו לרדת לעמקי ים, ולעולם רוח קדים שם כל מי הים לחרבה. וראשון עקר.

כל הלילה. פרוש, עד סוף הלילה, ואז נקרע הים וירדו ישראל באשמורת הבוקר.

וישם את הים לחרבה ויבקעו המים. היה לו לומר ויבקעו המים תחילה ואח"כ וישם את הים לחרבה, ואולי כדי ליישב זה פירש"י ויבקעו המים כל מימות שבעולם, ונראה לפרש שמתחלה היה הרוח שבתוך הארץ פועל מתחת לארץ בקרקעות הים עד שנעשו לחרבה, ואח"כ פעל גם במים כי פעולת הרוח היתה מלמטה למעלה וכאשר עבר קרקעות הים נכנס הרוח גם אל המים והרוח מחסרם וממעטם, כי טבע הרוח לחסר המים שנתכווצו ונעשו גליד ואז בהכרח נבקעו המים והנשארים נצבו כמו נד כי הוגלדו מחמת הרוח שעלה מלמטה, כי כל דבר לח המתייבש מתוכו נבקע כנודע מטבעיות.

דבר אחר, שהוליך הרוח מי הים לחרבה אל היבשה ויצאו המים מן שפתם אל היבשה וכן מצד השני וזה גרם בקיעת המים כי הרוח גירש המים ממקומם והוליכם אל היבשה, וזה נס כפול כי דבר זה צריך לב' רוחות מקבילין ונעשה הכל ע"י רוח קדים ד"א לפי שלולא שהתהום מוסיף לחות במים היו הלוך וחסור מפני הרוח השולט בהם, וכאשר שם הים לחרבה תחילה ולא היה התהום מוסיף בהם לחות אז בהכרח יבשו המים ונחסרו מן הרוח.

ויולך ה׳ את הים. מדרך מהלכו אל הצד כמרחק פרסה או יותר:

וישם את הים לחרבה. עוד זאת עשה הרוח שהוביש את השטח שהלכו המים ממנו אל הצד ועדיין היה טיט ורפש בא הרוח והחריבו:

ויבקעו המים. במקום שלא הספיק הרוח בדרך הטבע לעשות כ״כ. ע״פ שהיה העומק הרבה. וכבר קפצו ישראל לשם. נעשה בקיעה בדרך נס. וכמש״כ לעיל שהיה הנס בשני אופנים:

ויט משה את ידו. היה בכאן שני ענינים, א' נעשה ע"י משה שהטה ידו, וא' נעשה ע"י ה' שהוליך את הים ברוח קרים עזה, ומפרש שע"י שהוליך ה' את הים ברוח קדים שם את הים לחרבה, וע"י נטית ידו של משה נבקעו המים, ר"ל שהמים נתבקעו ונחצו לשנים, אבל הלא ישובו ויתאחדו, וע"ז היה הרוח מאת ה' שהחריב את הים וקלקל סדרו שהרוח לא הניח המים להתאחד רק נצבו כשתי חומות, וגם ע"י שהיה רוח קר מאד נקפאו המים שבשני הצדדים של הבקיעה ועמדו כשתי חומות של קרח עד שהיו כקיר וכחומה חוצצת בין הים שמשני הצדדים ובין הבקיעה שבאמצע, ובמ"ש ששם לחרבה, כלל ג"כ מה שנקפאו המים שבצדדים ושבתהום להיות חרבה ויבשה:

ס דהא כבר נאמר וישם את הים לחרבה אי נמי דהל"ל ויבקע הים: