אור החיים על שמות פרק טו

אז ישיר. לא היה צריך לומר ״אז״, אלא ״וישר משה״ וגו׳, והדבר מובן כי אז שוררו. אכן יכון הכתוב להודיענו הכנת המשג, כי כשנכנסה בלבם יראת הרוממות והאמונה השלמה, אז זכו לומר שירה ברוח הקדש.

ואמרו ישיר לשון עתיד, לצד שאמר ״אז״ חש הכתוב שיטעה אדם ויאמר כי ״אז״ מעט שאין שירה זו יכולה לאמר זולת אז, תלמוד לומר ״ישיר״, שישנה לשירה זו גם לעתיד, וכל הבא לשיר שירה זו לפני ה׳ יש לאל ידו. או ירמז למצוה שמצוה לאמרה תמיד, וקבעוה בתפלת שחרית בכל יום.

ויאמרו לאמר אשירה. פרוש, אמרו זה לזה לאמר, פרוש, שיאמרו שירה יחד בלא בחינת השתנות והפרדה, עד שיהיו כאיש אחד, הגם היותם רבים, ונתכונו יחד ועשו כן, ואמרו אשירה לשון יחיד כאלו הם איש אחד, שזולת זה היו אומרים נשירה.

כי גאה גאה וגו׳. אין לשבח תחלה אלא על מפלתן של רשעים, על דרך אמרו (משלי יא:י) ״ובאבד רשעים רנה״. ופרוש אמרו גאה גאה יכון על פרעה שנתגאה גאות ששמה גאות, כי דרך הגאים יתגאו על כיוצא בהם, אדם על אדם כיוצא בו, וגאותו של זה אינה חשובה גאות כי הוא מתגאה על השפל. אבל פרעה גאה גאה, פרוש גאות שנקראת כפי האמת גאות גאה, כי לא החשיב מאמר עליון ואמר ״מי ה׳״. או ירצה גאה גאה שהיתה גאותו כפולה, סוס ורוכבו של הגאה רמה וגו׳:

עוד ירצה גאה גאה על ״ה׳ מלך גאות לבש״ (תהלים צג:א), ונתכונו לומר כי קודם שעשה משפט זה היתה לו בחינת גאוה אחת, ובאמצעות יד הגדולה גאה גאה. גם לרמוז בין בעליונים בין בתחתונים באמצעות דבר זה. ולדרך זה חסר הנסמך לרוכבו. ואולי שעור הכתוב הוא על זה הדרך: ״אשירה לה׳ כי גאה גאה״, פרוש ה׳, ונמשכת עוד תבת ״כי גאה גאה״ למטה על זה הדרך, ולאותו שגאה גאה סוס וגו׳ רמה בים.

עזי וזמרת וגו׳. הנה סדר העומדים לפני ה׳ לשורר ולשבח ולהתפלל הוא להתחיל בדברים המשכלים מה׳ אליו ואחר כך במשכל מה׳ לאבותיו, וכמו שמצינו שתקנו אנשי כנסת הגדולה באבות – ״אלהינו״ ואחר כך ״אלהי אבותינו״. ולזה סדרו בהתחלת השיר מה שהגיעם מטובו, ואמרו ״עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה״, והוא מה שנתחסד ה׳ עמהם להושיעם מהצרה שהיו בה קדם שיגיע הקץ, וזה היה לצד רחמיו אליהם, וכמו שכתבתי ענין זה בארך בפרשת שמות (ג:ז), ובפרשת וארא (ו:ג). ולזה גמרו אומר זה אלי ואחר כך אמרו אלהי אבי, והוא כסדר עצמו של כנסת הגדולה שקבעו לומר ״אלהינו ואלהי אבותינו״, וכאן אמרו לשון יחיד כי נעשו כלם כאיש אחד, כמו שפרשתי בפסוק ״ויאמרו לאמר״.

ה׳ איש מלחמה. פרוש, גם במדת הרחמים עשה מלחמה, ולא שישתנה מפני זה חס ושלום, אלא ״ה׳ שמו״, על דרך (מלאכי ג:ו) ״אני ה׳ לא שניתי״. או ירצה, כי בזמן עצמו שעשה מלחמה עם המצריים, בזמן עצמו היה מתנהג במדת הרחמים עם ישראל, וכמו שפרשתי במאמרו יתברך (שמות ו:ב) ״וידבר אלהים אל משה וגו׳ אני ה׳״:

תהמת וגו׳. לפי מה שפרשתי (שמות י״ד:כ״א) כי חצי הים נרקע וחצי נבקע, וכל חלק יקרא תהום לצד הפלגת רבויו ושניהם יכסימו, ועין בפסוק ״קפאו תהמת״ (שמות ט״ו:ח) באפן אחר:

ירדו במצולות. ירמז אל אותם שהיו משתדלים לעלות מהים בכח מלאכת השיטה, שהורידם לעמקי מים, וכמו שפרשתי בפסוק (שמות יד:כז) ״וינער״ וגו׳:

ימינך ה׳ וגו׳. פרוש, כשתהיה מדת הרחמים מתחזקת לעשות דבר משפט, והוא אמרו נאדרי בכח, אז ימינך ה׳ שהיא מדת הרחמים עצמה תרעץ אויב. או ידרוש מסופו לראשו, אימתי ימינך ה׳ נאדרי בכח? כשימינך ה׳ תרעץ אויב, אז תפול אימתה ופחד על כל הנבראים מפני שמך האדיר.

וברב גאונך. פרוש, לצד שהזכיר כי יערץ קמיו, הוסיף לומר כי עוד להם שיהרסם ברב גאונו, והכונה שלא יהרסם הריסה קלה בלא הרעשה אלא במופתים ובאותות יעשה בהם משפט כתוב. ואמרו תשלח חרונך יאכלמו כקש, פרוש, לא שאתה צריך לרב גאונך להרוס אותם, אלא הגם שיכול אתה לשלח חרון אחד שלך ויהיה נאבד כקש.

נערמו וגו׳ נצבו וגו׳ קפאו וגו׳. פרוש, כנגד שלש מלאכות שעשה ה׳ בים: הא׳, שנבקעו ונתקבצו כלם יחד ולא נשארו מפזרים במקום הפנוי, אלא נעשו כלן ערמה אחת לעשות מדרך רגלי ישראל. ב׳, המימות שהיו מתקבצים ובאים ושופכים בים מהצדדין היו נצבים במקום שנערמו הראשונים, והוא אמרו נצבו כמו נד נוזלים. פרוש, אותם שנוזלים ובאים נצבו כמו נד. ג׳, לפי מה שהעלינו (שמות י״ד:כ״א) כי לא נחלק כל הים כדי שלא יצטרכו לרדת לעמקי הים, חלק שלא נחלק נקפא ונעשה כיבשה, וכנגד זה אמר ״קפאו״ וגו׳. וכבר כתבתי כי ההקפאה קדמה לבקוע, והוא אמרו קפאו תהמות בלב ים, קודם שנקרע קפא לבו ונשאר מלבו ומעלה מים שלא קפאו ונבקעו. וטעם אמרו תהמות לשון רבים, לדבריהם זכרונם לברכה (שמות רבה כד,א) שאמרו שהים נקרע לשנים עשר קרעים, וכל מקום ומקום שנקרע קפא שם התהום, וכנגד כלם אמר תהמות.

אמר אויב וגו׳. טעם לחזרת דברים אלו, והם עצמן שאמרו בתחלת השירה ״מרכבות פרעה וחילו ירה בים״ וגו׳, נתכונו לשורר על אופן סדר המעשה שנתחכם ה׳ עשות במלאכת הים לישראל לנס, וצוה ה׳ שיעמד הנס כשורתו וכמנהגו לאויב, שבזה טעה וחשב לרדף כי ישיג ויחלק שלל, שזולת זה לא היה רודף דרך ים ולא היו מובטחים ממנו.

אחלק שלל. הנה הרשע חשב עשות שלשה דברים: א׳ שוה בכלן והוא לשלול כל שללם, והוא אמרו ״אחלק שלל״. ב׳ שיקח אותם לעבדים כבראשונה, והוא אמרו תמלאמו נפשי, פרוש תתמלא נפשי מהם כשאחזור לכבוש אותם לעבדים. גם רמז שיוסיף לעשות בהם חפצו בענוי יותר ממה שעבר. ג׳ להרוג משה ואהרן וזקניהם וגדוליהם, והוא אמרו אריק חרבי וגו׳, ואמרו תורישמו ידי ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (שמות רבה א,לא) בפסוק (שמות ב:טו) ״ויבקש להרג את משה״ שבקש להרגו בסיף ולא שלטה בו וכו׳, והוא שאמר משה (שמות יח:ד) ״ויצלני מחרב פרעה״, לזה אמר אויב ״תורישמו ידי״ כי תשיג ידו מה שלא השיג מקודם.

נשפת ברוחך וגו׳. שלש פורעניות כנגד שלש מחשבות, כנגד מה שאמר ״אחלק שלל״ – כסמו ים, בזה הגם שימלטנו סוס וישוט בים הנה שללו אבד, וכנגד הענוי שחשב על היהודים כרמוז באמרו ״תמלאמו נפשי״, גם מה שחשב להריק חרבו, אמר צללו וגו׳, פרוש מתו, ולא מתו תכף ומיד אלא ״צללו כעופרת במים אדירים״. ואמרו זכרונם לברכה (מכילתא) שהיו המים מעלים אותם עד לשמים ומורידים אותם עד התהום והיו מתים באריכות זמן, והוא אמרו כעופרת במים אדירים יכון לשני דברים: האחד הוא השקיעות, והוא אמרו ״צללו כעופרת״, והשני הוא מניעתם מלמות תכף ומיד, והוא אמרו ״במים אדירים״ והם יעלום ממעל וימנעום ממות תכף ומיד, שיר ושבח לאלהים על נסיו ומופתיו.

מי כמוכה באלם וגו׳. פרוש, כיון שאנו רואים מצרים שהוא השר מצרים שמו מת, מי ידמה לה׳ בבני אלים?

עוד נראה על דרך אמרם זכרונם לברכה (חגיגה טז,א) מלך בשר ודם כשנחבא בתוך העם אינו נכר כי הוא זה, מה שאין כן אלהינו אות הוא בצבאו, והוא אמרו מי כמוכה אפילו כשאתה באלים בלא שום הכר המלוכה רשום הוא.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (מכילתא) מלך בשר ודם מוראו על הרחוקים יותר מהקרובים, אבל הקדוש ברוך הוא מוראו על הקרובים יותר וכו׳, והוא אמרו מי כמכה באלם כי שם מכירים יותר, אבל בתחתונים אימתי מי כמוכה – כשאתה נאדר בקדש, כשאתה נותן חוזק ואדר לבחינת הקדשה, כמעשה ארץ מצרים אשר השפיל גאון רשע והאדיר הקדשה:

עוד ירצה על דרך אמרו ״נהר דינור נגד ונפיק מן קדמוהי״ (דניאל ז:י), ואמרו זכרונם לברכה (חגיגה יג:) כי מזיעת החיות שמזיעים בעת שאומרים קדוש יוצא נהר דינור, והוא אמרו נאדר בקדש, פרוש כשמאדרים אותו בקדש, אז לצד המורא שנכנס בחיות כשמהללים אותו עושה הנוראות ההוא שמזיעים נהר דינור.

נורא תהלת עשה וגו׳. פרוש, יש לכל לירא מהגיד תהלותיו, לצד שמעשיו כלם פלא, ומי הוא שיצטדק בתהלותיו, כי אין אדם ישיג דעת המפלא לשבח בו, ואיך יהללו במדרגה קטנה כיון שיש לו בחינה מפלאת ומכסת גדולה ועצומה.

נטית ימינך וגו׳. רבותינו זכרונם לברכה אמרו בספרא (מכילתא) מלמד שהיה הים זורקן ליבשה והיבשה לים. אמרה היבשה לים: ומה במקום שלא קבלתי אלא דמו של הבל יחיד נאמר לי ״ארורה״ וגו׳, עתה איך אוכל לקבל כל האוכלוסים? עד שנשבע לה הקדוש ברוך הוא שאינו מעמידה בדין, דכתיב ״נטית ימינך״ וגו׳, עד כאן. וכן תרגם יונתן בן עוזיאל. מכאן אתה רואה כי לא רצה הים לקבלן והיה פולטן ליבשה, ולא כן מצינו שאמרו בפסחים קי״ח, וזה לשונם: אמר הקדוש ברוך הוא לשרו של ים ״פלט אותם ליבשה״. אמר לפניו: ״רבונו של עולם, יש עבד שנותן לו רבו מתנה וחוזר ונוטלה ממנו?״ אמר לו: ״אתן לך אחד ומחצה״ וכו׳. אמר לו: ״יש עבד שתובע רבו?״ אמר לו: ״נחל קישון יהיה ערב״. מיד פלטן ליבשה ובאו ישראל וראו אותם, שנאמר ״וירא ישראל״ וגו׳, עד כאן. הרי שאמרו זכרונם לברכה בפרוש שלא היה הים חפץ לפלטן, אם כן אחר כך כשהחזירתם לו האדמה למה לא שמח לקבלם? גם למה הצרך ה׳ לפרע לו ממחנה סיסרא, והרי שלך לפניך – יחזירם לו בעצמן ולא היה צריך ערב?

עוד קשה, הלא עינינו רואות כי אין הים סובל בתוכו אדם ובהמה אלא פולטן ליבשה, שזכורני פעמים שטבעו בני אדם בים והשליכן ליבשה, מהם ביום ההוא מהם אחר יום או יומים, ולדבריהם זכרונם לברכה הים חפץ שיהיו עומדים אצלו. וראיתי לרש״י ורשב״ם שפרשו שטענת הים הוא לצד פרנסת דגי הים שימצאו מזון. וצריך לדעת אם כן למה לא קבלם כשזרקתן היבשה והיו למזון הדגים. והיה נראה לישב כי אז היו סרוחים ואינם ראויים למאכל דגים, וזה דברי דחוי כי מן הסתם לא יתעכב ה׳ לומר ליבשה לקברם מדין ״לא תלין״ (דברים כא:כג), וגם אין צרך בדבר לעכב קלונם על פני האדמה אלא עד שימותו, ואחר מיתה מה צרך להתעכב בלא קבורה.

והגם שאין דרכנו בחבור זה לפרש מאמרי רבותינו זכרונם לברכה, עם כל זה הענין הוא צרך משמעות הכתוב, וכדי שלא נאמר מדרשים חלוקים, נראה להתאימם על פי מאמרם זכרונם לברכה (מכילתא על יד:ל) וכתבנו אותו בפסוק ״וירא ישראל וגו׳ מת על שפת הים״ כי ראו אותם בגמר מיתה בעודם קצת חיים כדי שיכירו ואז וכו׳, ולפי דבריהם אלו זרח אור שני המאמרים, כי מה ששאל הים שלא יפלט אותם הוא לצד כי ה׳ אמר אליו לפלט אותם חיים לסבת הנזכר לשמח ידידיו שיכירו המצריים ישראל ויראו ותכסם בושה, כאמור בדבריהם הפלגת נס זה, והגם שלא רמוז במאמרם זה ענין הפליטה שתהיה בעודם חיים, אף על פי כן רבותינו זכרונם לברכה סומכים למה שידוע ביניהם, ולזה טען הים ״יש עבד שנותן״ וכו׳, הכונה כי חפץ הוא לגמר המצוה במכעיסי אל. ותמצא כי כל שרי מעלה וכל ברואי מעלה ומטה חפצים וחשקים לעשות מצות ה׳, כי הם אביונים בדבר לצד שאין להם מצות, וכן תמצא שם בפסחים באותה סוגיה כי גבריאל בקש מה׳ להציל אברהם מכבשן האש, ואמרו שם כי ה׳ לא קפח שכרו ואמר לו תזכה ותציל שלשה מבני בניו וגו׳ עד כאן, הרי כי זכות הוא למלאכים לעשות חסד לצדיקים ולאוהבי עליון, וכמו כן היה חפץ הים שתגמר יציאת נפשם בים ולא ביבשה ולזה צעק לבו, והשיבו אל עליון כדרך שעשה לגבריאל, כי לעתיד ימציא לו זכות אחר לאבד עם רשע חלק ומחצה, והוא מחנה סיסרא שהוא יעשה בהם מצות אבוד רשעים.

עוד יש טעם בטענת הים שהיה חפץ שתגמר מיתתם בים לקחת כל כחות החיוניות שהם כל הנפשות של העם, כי מטבע נפשות העמים לעמד במקום מיתתן, כאמרו (קהלת ג:יט) ״ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ״, והעובדי כוכבים ומזלות נמשלו לבהמות, וכי תצא נפשם בים יזכה השר בהם לבחינות המושגות אצלו מהענין. ולזה כשאמר אליו לפלטן חיים, שאז תהיה הארץ זוכה בדבר, כי קונים מקומן במקום הנחתם יורדים שמה, צעק לבו ״יש עבד״ וכו׳ עד שענהו רבו כי יתן לו בעדם וכו׳, פרוש בני אדם חיים כמות אלו, ופרט לו בדומין לאלו ושאב חיותם מהם שהוא עקר חשקו לא בגוף. ולזה אחר שפלטם ויצתה נפשם על שפת הים וזרקתם האדמה לים, לא רצה לקבלם כי אינו מטבעו, והארץ היא המכסית על בניה אשר לקחו ממנה, והכריחה ה׳ לקבלם כי לה נוגע הדבר.

ולא תקשה לדרכנו זה ממה שאמרו שם בפסחים (פסחים קיח,ב) כי כשפרע ה׳ לים פתחו דגים שבים ואמרו ״ואמת ה׳ לעולם״ עד כאן, אם כן להם נוגע הדבר. ואולי כי בעת אשר יחפץ הים בקבלתם בתוכו, שהוא בזמן שהם חיים, היו הדגים נהנים מהם ביני וביני קדם שימותו, ואז ישליכם הים ואין להם עוד מהם מזון, ועל זמן פרנסתם אמרו שירה.

וראיתי מי שנתעצם בטענת הים ״יש עבד״ וכו׳ – הלא יד עבד כיד רבו, ואין בזה קיהוי, כי הים טענתו נכונה על דרך אמרם (תענית כה,א): משמים מיהב יהבי, משקל לא שקלי, ועל אדנות אדונו הוא אומר, וכי קרה מקרה זה לאיזה עבד מעבדי ה׳ שנתן לו רבו וחזר וכו׳, ולזה לא אמר ״יש אדון שנותן וכו׳ וחוזר״ וכו׳, כי זו אינה טענה – יש ויש, ואדרבה יד עבד כיד רבו, וכאלו לא נתן, אלא דבריו הם לרבו כי אינו מתנהג כן עם עבדיו.

אז נבהלו וגו׳. אמרו ״אז״ לומר כי אינו בזמן שדבר בו עד עתה, שהוא זמן של הנכנסים לארץ, אלא על זמן ביאת גואלנו. ולזה אמר ״אז נבהלו אלופי אדום״, וכן הוא אומר (במדבר כד:יח) ״והיה אדום ירשה״, וגם אז יחול זמן לזכות במואב ועמון. ולזה אמר אילי מואב יאחזמו רעד, וטעם שלא הזכיר עמון, כי גם הוא מאב, פרוש, עם בתו בא, ואז גם כן נזכה בכל הנשאר מהכנעני, והוא אמרו ״נמגו כל ישבי כנען״. ואמר ישבי, לומר שיטהרו בהם אפלו שאר העמים. וטעם אמרו לשון עבר כי דבר ה׳ כאלו נתקים והיה.

תפל וגו׳ עד וגו׳. פסוק זה ושלאחריו ידבר כל אחד על שתי הכנסות לארץ, אחת בימי משה ואחת בימי המשיח, ולזה אמר הענינים כפולים.

ה׳ ימלך וגו׳. טעם שלא אמרו ״ה׳ מלך״, אמרו הם עצמם הטעם ״כי בא״ וגו׳, פרוש, לצד שלא נעשה המשפט אלא באומה אחת, והוא אמרו כי בא סוס פרעה וגו׳, כי לא יקח מזה הכחשת כל האלהות אשר אומות אותם יעבדו, ולזה אין מלכותו נכרת לעולם. מה שאין כן לעתיד לבא, כי יעשה ה׳ משפט בכל הגוים, אז יהיה ה׳ למלך על כל הארץ, והוא אמרו ״ה׳ ימלך״.

או ירצה טעם אמרו ימלך ולא מלך, כי ״בא סוס פרעה״ וגו׳, פרוש, כלם היו בטביעה כסוס אחד, והכונה בזה כי לא נמלט מהם עד אחד, כשם שיטבע אדם אחד יטבעו כלם. והן אמת, אם היה מגיד לעולם הפלגת ועוצם הנס להכיר העולם גדלת תגברת פאר נצחון והוד יסוד אמונתנו, אשר כל שומעיו יתלהבו ויאמרו: הבו יקר כי הוא זה אדונינו מלכנו, ומעתה יהיה ה׳ למלך, אלא שלא הלכו ביבשה ונמלטו זולת בני ישראל, והוא אמרו ״ובני ישראל הלכו״ וגו׳, ולהם לא ישמעו האמות כי הם נוגעים בדבר להיותו אלהיהם.

ויסע משה וגו׳. פרוש, נסיעה זו על פי משה נסעוה, ומכאן ואילך על פי ה׳.

ויבאו מרתה וגו׳. צריך לדעת למה לפעמים יקרא לה מרתה ולפעמים מרה. ונראה כי שם המקום היה מרתה, והמעין של מים שבו לא היה לו שם מיחד.

ואמר ולא יכלו לשתות מים ממרה, פרוש, מהמעין שהיה במרתה, מטעם כי מרים הם. ואחר כך חזר הכתוב לגלות לך כי שם מרה שאמר הוא שם שנקבע למעין ההוא אחר שמצאו מימיו מרים, קראו הכתוב על שם העתיד. ולדרך זה יבא על נכון אמרו כי מרים הם, לצד שקריאת שם מרה הוא על העתיד ואז עדין לא נקרא שמה מרה, וכאלו אמר ״לשתות מים ממרתה״, לזה הצרך לומר כי מרים הם, והבן.

וילנו וגו׳ לאמר. יספר הכתוב בגנותם כי באו בריב, ואין הכתוב מקפיד אלא על תלונותם, אבל על פרט אמרם ״מה נשתה״ לא יקפיד ה׳ אם היו אומרים כדרך שואל חסרונו.

אם שמוע וגו׳. פרוש אם שמוע לחוק ומשפט אשר שם כאמור בסמוך, תזכו לשמוע בקול ה׳, פרוש ממנו יתברך, על דרך אמרו (דברים ד:לג) ״השמע עם קול אלהים״ וגו׳, ומבשרם שיזכו למה שזכו אחר כך, וה׳ נתן להם שבת ודינים קודם (סנהדרין נו:) לנסותם אם ישמעו למצוות אלו יצוה התורה כלה, והוא אמרו למעלה ושם נסהו, פרוש, אם יעמוד בקבלת התורה.

ותמצא שכאן רמז הכתוב ארבע מצוות: ללמוד וללמד, לשמור ולעשות. כנגד ללמוד אמר אם שמוע וגו׳ בקול ה׳ – זו תלמוד תורה, וכפל השמיעה לטעם הנזכר, גם לרמוז להם שיהיה עסק התורה בחשק גדול, שהגם שעודנו לומד יתאוה ללמוד עוד, וזה יגיד שאינו שבע וקץ בלמודו. וכנגד ללמד אמר והישר בעיניו תעשה, על דרך אמרם זכרונם לברכה (נדרים לז,א) מה אני בחנם אף אתה בחנם, ושעור הדברים הוא על זה הדרך: והישר בעיניו יתברך לעשות הוא עם ברואיו, שנתן להם התורה בחנם – תעשה גם כן אתה. וכנגד מצוות עשה אמר והאזנת למצותיו, וכנגד מצוות לא תעשה אמר ושמרת כל חקיו – לשון שמירה הצודקת על לא תעשה.

אשר שמתי וגו׳. טעם שפרט לומר ״אשר״ וגו׳, נתכון לבל יאמרו כי אינו מבטיח אלא שלא להביא עליהם מחלה, אבל אם באה לזולת, בהדי הוצא לקי כרבא ואין כאן הבטחה, לזה אמר ״אשר שמתי במצרים״, ולכו וראו מעשה מצרים, שהגם שהביא ה׳ כמה מחלות היה ה׳ מגביל למכה לבל תגע בהם, הא למדת שאפלו בשעת חרון אף יפליא ה׳ להם חסדו ויצילם ה׳.

כי אני ה׳ רפאך. פרוש, לצד חולאים שאינם בידי שמים, כאמרם זכרונם לברכה (כתובות ל,א) הכל בידי שמים חוץ מצנים ופחים. לזה אמר כי אני ה׳ רפאך, פרוש, הגם שיקרה לך מקרה מהם, אני ארפאך מהם.