שמות יד, כז

לפנות בקר. לעת שהבקר פונה לבא:

לאיתנו. לתקפו הראשון:

נסים לקראתו. שהיו מהממים ומטרפים ורצין לקראת המים:

וינער ה'. כאדם שמנער את הקדרה והופך העליון למטה והתחתון למעלה, כך היו עולין ויורדין ומשתברין בים, ונתן הקדוש ברוך הוא בהם חיות לקבל היסורין:

וינער. ושניק, והוא לשון טרוף בלשון ארמי והרבה יש במדרשי אגדה:

וַאֲרֵים משֶׁה יָת יְדֵהּ עַל יַמָא וְתָב יַמָא לְעִדַן צַפְרָא לְתָקְפֵּהּ וּמִצְרָאֵי עָרְקִין לְקַדָמוּתֵהּ וְשַׁנִיק יְיָ יָת מִצְרָאֵי בְּגוֹ יַמָא:

וְאַרְכַן משֶׁה יַת יְדֵיהּ עַל יַמָא וְתַב יַמָא לְעִידוֹנֵי צַפְרָא לְתוּקְפֵיהּ וּמִצְרָאֵי עַרְקִין כָּל קְבֵיל גְּלָלוֹי וְעַלִּים יְיָ יַת מִצְרָאֵי בְּגוֹ יַמָא דְלָא יְמוּתוּן בְּמִצְעֵי מִן בִּגְלַל דִּיקַבְּלוּן פּוּרְעָנוּת דְּמִשְׁתַּלְחָא לְהוֹן

וְאַרְכִין משֶׁה יַת יְדֵיהּ עַל יַמָא וַחֲזַר יַמָּא לְעִידָנוֹי צַפְרָא לְאַתְרֵיהּ:

לפנות בוקר. קרוב מבוקר:

לאיתנו. לתקפו. והוא שם דבר כמו נהרות איתן:

נסים לקראתו. פירשתיו שהם חושבין בנוסם שהם חוזרין ליבשה והם הולכים לקראתו. ישתחקו עצמות חוי הכלבי שאמר כי משה ידע עת מיעוט הים ברדתו. ועת רבותו בעלותו בהמשכו. והוא העביר עמו במיעוט המים כמשפטו. ופרעה לא ידע מנהג הים על כן טבע. ואלה דברי שגעון כי מנהג הים ברדתו לא ייבש מקום וישארו חומות מים מימינו ומשמאלו כי הכל ייבש. ועוד כי לא יתברר סוף רדת הים ותחלת עלותו רק אחר שעות. ועוד לא השלימו ישראל לעבור עד שטבע פרעה וחילו:

וינער ה'. מהבנין הכבד. וקרוב ממנו גם חצני נערתי. כדרך רמה בים:

ומצרים נסים לקראתו - כשהיו הופכים אופני מרכבותם לנוס פגעם הים קודם שנהפכו לגמרי ובא להם הים לקראת פניהם. ובני ישראל - כבר הלכו ביבשה בתוך הים.

לאיתנו. בשוא גליו אל דרך הבקיעה, שלא עשה כן מאז שנבקע:

ומצרים נסים לקראתו. שמתחלת אשמורת הבקר יד ה' היתה בם להמם. ואז אמרו אנוסה ונסו עד פנות הבקר דרך הבקיעה, ובעת פנות בקר שב הים לאיתנו לשאת גליו במקום הבקיעה, אשר הגיעו שם מצרים באותה שעה ונמצאו נסים לקראת הים:

וינער ה' את מצרים. המלך ועמו, נער אותם מעל המרכבות אל קרקע הים, כמו חצני נערתי, התנערי מעפר:

לפנות בוקר ב' הכא ואידך יעזרה אלהים לפנות בוקר שעזרם אלהים לפנות. בוקר:

לאיתנו אותיות לתנאיו שהתנה הקב"ה עם הים במעשה בראשית שיבקע לפני ישראל:

לפנות בקר לאיתנו. ע"ד הפשט לאיתנו מלשון תוקף וכח כלשון (במדבר כ״ד:כ״א) איתן מושבך, כלומר לכחו הראשון.

וע"ד המדרש לאיתנו, לתנאו. וכן רמז (בראשית א) ותראה היבשה כלומר במים.

ובמדרש תנאי התנה הקב"ה עם הים שיקרע לפני ישראל, אמר רבי אליעזר לא עם הים בלבד התנה הקב"ה אלא עם כל מה שנברא במעשה בראשית שנאמר (ישעיה מה) אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי מיד שנטו שמים כל צבאם צויתי את הים שיהא נקרע לפני ישראל צויתי את השמש והירח שיעמדו לפני יהושע שנאמר (יהושע י) שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון, צויתי שמים וארץ שישתקו לפני משה שנאמר (דברים לב) האזינו השמים, צויתי את העורבים לכלכל את אליהו, שנאמר (מלכים א יז) והעורבים מביאים לו לחם ובשר, צויתי את האור שלא תזיק לחנניה מישאל ועזריה, שנאמר (דניאל ג) וריח נור לא עדת בהון, צויתי האריות שלא יזיקו לדניאל, שנאמר (דניאל ו) אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא וגו, צויתי את הדג שיקיא את יונה שנאמר (יונה ב) ויאמר ה' לדג, עד כאן במדרש פרקי רבינו אליעזר. המדרש הזה מוכיח שכל הנסים והנפלאות שעשה הש"י בכל הדורות על ידי הנביאים כבר הושמו בששת ימי בראשית בטבעי הדברים שנבראו כגון שתאמר ביום שני שנבדל הים הושם בטבע המים שיקרע לפני משה הים ולפני יהושע הירדן וכן לאליהו הנביא ולאלישע, וכן ביום רביעי שנברא השמש הושם בטבעו שיעמוד ליהושע, ולפי זה לא היה שנוי הטבע בבריאה חדשה בשום דבר מששת ימי בראשית ואילך כי כל הנסים והאותות והמופתים שנעשו אחרי כן הכל הושמו בטבע כבר והמנהג שנשתנה לעיני הרואים לא היתה בריאה חדשה מן הטבע. ועוד דרשו רז"ל עשרה דברים נבראו בין השמשות ואלו הם, פתיחת פי הארץ, פי הבאר, פי האתון, הקשת, המן, המטה, השמיר, הכתב, המכתב, והלוחות. וראוי להתעורר במה שייחד י' דברים אלו לבין השמשות ושאר הנסים כלן הושמו בטבעי הדברים שנעשו בששה ימים הקודמים, והעולה לנו מזה כי מששת ימי בראשית ואילך אין שום שנוי טבע מחדש כי בעת שנברא אותו הדבר הושם בטבעו שיהיה כך וכך בחפץ הש"י וזהו לשון נבראו שהזכירו החכמים כי הטבע היוצא מן החפץ הקדמון יקראוהו בריאה ותנאי, והוא אצל החפץ הקדמון טבע ולעיני הרואים שינוי טבע, וכאשר הגיע זמן השתנות הטבע לעיני הרואים לא יהיה בזה שנוי רצון מאת הש"י שירצה בו עתה מה שלא רצהו תחלה כי כן היה ברצונו הקדום שישתנה הטבע בזמנו לעיני הרואים על ידי הצדיקים שבדורות.

ומצרים נסים לקראתו. היה ראוי לומר נסים מפניו אבל הענין כי היו נסים מפני הים כדי שיצאו ממנו והם באים לקראתו על כרחם זהו שאמר וינער ה' את מצרים בתוך הים ודרשו בו רז"ל כבשר המתנער בתוך הקדרה.

לפנות בקר לאיתנו כשפנה הבקר ונעשה קרוב לחצי היום.

נסים לקראתו בתחלה הגלידו המים וכשהיו המצרים סבורים לצאת דרך שפת הים שהיה גבוה נמוחו המים ובאו לקראת המצרים והיו נסים לקראתו.

לפנות בוקר. כשפנה הבוקר ונעשה קרוב לחצי היום:

לאיתנו. כמו שהיה מתחלה:

נסים לקראות. שנדבק תחלה לצד השפה והם באים לקראת המים של צד שפת המים שסבורים לצאת:

וינער ה'. שהיו המים מגביהים את המרכבה של עץ והופכה על פיה ומנער המצרים בתוך הים כאדם שמנער את הקדרה:

לאיתנו. רז״ל אמרו (שמות רבה כא,ו) ״לתנאו הראשון״. וקשה לי לדבריהם, אין זה מקום התנאי אלא בשעת החלוקה שם יזכר תנאי זה. ואולי כי יודיע הכתוב כי אחר ששב, אז ידע שהוא תנאי שהתנה עמו ה׳, ולא גזרת כליונו או הגעת צביונו להבטל מהעולם. והגם כי התנאי היה ידוע לו, אולי שלראות הפלאת הדבר שנתיבש ונעשו המים יבשה, וגם המים העומדים נעשו חומות אבנים, יאמרו כי בא עד קצו גם כן, וכשחזר ידע כי אין זה אלא תנאי ראשון לבד. וצריך לדעת אפן התנאי, אם היה ליוצאי מצרים, אם כן למה נרעש בפעם הזאת כמאמרם ז״ל (שם) שהתריס כנגד משה ואמר לו: אין אני נקרע מפניך שאני נבראתי ביום שלישי ואתה נבראת ביום ששי״ וכו׳, עד שנטה ה׳ ימינו לימין משה, דכתיב (ישעיהו סג,יב) ״מוליך לימין משה״. ועוד רואני כי ליחידי סגלה היה נקרע בעל כרחו, כמעשה הובא בחולין (חולין ז,א) ברבי פנחס בן יאיר וכו׳, ואם לא התנה עמו אלא ליוצאי מצרים לבד, מה כחו של רבי פנחס בן יאיר עליו השלום להתגבר על מעשה בראשית?

אכן תנאי זה הוא בכלל התנאים שהתנה ה׳ על כל מעשה בראשית, להיות כפופים לתורה ועמליה, ולעשות כל אשר יגזרו עליהם, וממשלתם עליהם כממשלת הבורא ברוך הוא. ולזה תמצא כמו כן בשמים ובארץ ובכוכבים ובשמש וירח שלטו עליהם הצדיקים יחידים, ואין צריך לומר מרבים, כאשר חקק ה׳ להם בעת הבריאה. והוא סוד אמרו (ישעיהו מג:א) ״בוראך יעקב״ וגו׳, ואמרו זכרונם לברכה (ויקרא רבה לו:ד) שאמר הקדוש ברוך הוא לעולמו: מי בראך, מי יצרך – ישראל, והכל בכח התורה. וצא ולמד מה שכתבתי בפסוק בראשית.

והנה ביציאת ישראל ממצרים עדין לא קבלו התורה, ואין גזרתו על הנבראים גזרה, ולזה לא הסכים הים לחלק להם, וטען למשה: אתה נבראת בששי ואני בשלישי״. זה רמז כי אינו בן תורה, שאם היה בן תורה הנה הוא קודם לו, כי התורה קדמה לעולם כלו. ולזה נתחכם ה׳ והוליך ימינו לימין משה, פרוש, הראהו כי הוא בן תורה המתיחס לה ימין, דכתיב (דברים לג:ב) ״מימינו״ וגו׳, וכשראהו תכף ומיד נקרע כתנאי הראשון. ולזה כל צדיק וצדיק שיעמד אחר קבלת התורה יביא בידו שטר חוב אחד לכופו לחלק לפניו. ותמצא שכשלא רצה לחלק לרבי פנחס בן יאיר ולהמתלוה עמו, רצה לקנסו, ופחד הים ממנו.

ומצרים נסים וגו׳. פירוש, שהגם שהיו נסים ממנו כשראוהו ששב לאיתנו, אף על פי כן ״לקראתו״ פירוש היה הים בא להם למול מקום שנסים שמה, ולכל מקום שהיו נסים היו מוצאים עצמן שהולכים לקראתו, על דרך אומרם זכרונם לברכה (סנהדרין קי,א; במדבר רבה פי״ח) בבליעת קרח ועדתו שהיה פה הארץ רץ אחריהם למקום שיעמדו שמה, כי כל הנבראים עושים רצון קונם בזריזות וזהירות גדולה, ושיעור הכתוב כי נתגבר הים לאיתנו פירוש לתקפו ונעשה כנזכר.

וינער ה׳. פרוש, לצד שיש בני אדם בקיאין לשוט בים, הגם שיהיה הים בכל תקפו וגבורתו יתחכמו לשום בו דרך, לזה אמר הכתוב כנגד אלו ״וינער״ וגו׳, בטל מהם הכח ההוא. ולדברי רבותינו זכרונם לברכה (שמות רבה כא) שאמרו כי ״מצרים״ מת הוא שר של מצרים, אמר כי הגשימו והשליט עליו גשם המים ונערו בתוך וגו׳.

את ידו. כבר נתבאר דבמקום שלא היה נס נגלה לא היה מטה את המטה אלא ידו ממש. וכן כאן לא היה בהשבת המים למקורם נס כלל. אלא השגחה פרטית להשיבם בעת שהמצרים עמדו שם:

לאיתנו. אין הפי׳ לתקפו כאשר הי׳ כפרש״י. שהרי בסמוך כתיב עוד הפעם וישובו המים ויכסו וגו׳. אלא הפי׳ לאיתנו. למקום עיקר המים שהוא הים במלואו. וכטבע החלק שנפרד מן הכלל שהוא שב בסור הסיבה המפרדת אל מקורו. אבל עדיין לא שבו המים כ״א לאט לאט. ומזה הגיע וינער ה׳ את מצרים בתוך הים. המון העם שהלכו ברגל נערו בהם. אבל הרכב והפרשים עדיין לא נשטפו. כי דרך סוסים לשוט בטוב על פני המים. והיו יכולים לילך הלאה. וגם כמה מהמון מצרים שהיו סמוכים ליבשה ניצולו באמת במה ששטו על המים בחזרה. וזה היה כפי ההשגחה על כל א׳ וכמו שיבואר להלן ל״א:

וישב הים. ים סוף היה מזרחי אל ארץ מצרים כמ"ש בפ' בא שרוח הקדים נשא את הארבה אל מצרים ורוח ים נשא אותו ויתקעהו ים סוף, נמצא שישראל והמצרים נכנסו בים סוף בצד המזרחי והלכו בו ממזרח למערב, וכיון שנכנסו כל מצרים לתוך הים, והתרחקו משפת הים המזרחי לצד מערב, שב הים לפנות בקר היינו בצד המזרחי [שהוא צד הבוקר והזריחה] לאיתנו, וגם כולל בזה שהיה בעת הבקר, נמצא שבצד המזרח ששם נכנסו שב הים למקומו, וכאשר נסו מצרים לחזור למקומם לצד מזרח, פגעו במי הים שסגר לפניהם הדרך בצד השפה, וז"ש ומצרים נסים לקראתו, שנסו לקראת השפה ששם כבר שבו מי הים, ועמדו במקומם כעומד על אי המוקף מן הים סביב סביב, ואז וינער ה', ר"ל שאז נשבר התהום שהוא הקרקע שעמדו עליו שהיה רצוף מאבני קרח דבוקים איש אל אחיו כנ"ל, וכאשר נמס הקרח נרפו האבנים מחבורם ומצרים העומדים עליהם נפלו אל המצולה והאבנים נתלו עליהם ושברו ראשיהם, ועז"א וינער ה' את מצרים, שפעל נער בא על המנער ושופך דבר המונח תוך דבר או על דבר, כמו התנערי מעפר (ישעיהו נ״ב:ב׳), גם חצני נערתי (נחמי' ה), והוא מציין נפילתם מן הקרקע אל הים שהתהום נער אותם מעליו כמנער את הבגד מן האבק, ועז"א באבות דר"נ שהמים העליונים ומים התחתונים היו מנערים את המצריים מאלו לאלו, כי תחת התהום שהוגבה למעלה היה מי הים ששבו למקומם, והמים העליונים הם המים שנמסו מן קרח התהום שהוגבה למעלה נערו אותם אל מים התחתונים שתחת קרקע התהום המוגבה: