אור החיים על במדבר פרק כח

צו את בני ישראל וגו׳. צריך לדעת למה סדר פרשת הקרבנות במקום זה אחר מנוי יהושע, ולא במקום שצוה על הקרבנות בפרשת אמור, שהרי מצוה זו מכרח אתה לומר שנהגה משהוקם המשכן, ויהושע נסמך בשנת הארבעים.

ואולי שבא לומר שאם ירצה יהושע להקריב תמידין ומוספין משלו שאינו רשאי, הגם שדין צבור יש לו כדמוכח מכמה מקומות. לזה סדר מצוה זו אחר מנוי יהושע, וצוה בה שתהיה משל צבור, כאמרו ״צו את בני ישראל״ וגו׳, לומר שאין התמידים באים אלא משל צבור. ולזה כפל לומר ואמרת אליהם לעכוב. ודקדק גם כן באמרו אליהם ולא אמר להם, לפי מה שפרשתי בפרשת ״וירא אליו״ (בראשית יח:א) כי ירצה מעוט זולתו, כמו כן במה שלפנינו העיר אותנו שכונתו למעט. שוב ראיתי לרז״ל (ילקוט שמעוני) שאמרו וזה לשונם: לפי שהיו ישראל אומרים, לשעבר היו המסעות נוהגים והתמידין נוהגים, פסקו המסעות פסקו התמידין. אמר הקדוש ברוך הוא למשה: אמור להם שיהיו נוהגין תמידין, עד כאן לשונם. ושבעים פנים לתורה.

את קרבני לחמי וגו׳. פרוש, לפי שיש בתמידין שלשה מיני קרבן: אחד – הקרבת התמיד, שני – עשירית האיפה של מנחת התמיד, שלישי – הנסכים. כנגד הקרבת התמיד אמר קרבני, וכנגד המנחה אמר לחמי שנקראת לחם, ושניהם כליל לאשים, לזה אמר לאשי, וכנגד הנסכים אמר ריח ניחוחי שאין בו אלא ריח, שהוא אינו לאשים אלא יוצק על היסוד ויורד לשיתין. ובשלשה דברים דקדק לומר בכנוי: קרבני, לחמי, ניחוחי, לומר שכלן של הקדוש ברוך הוא בורא הכל ועדין ברשותו, כאמרו (תהילים כד:א) ״לה׳ הארץ ומלואה״ ופרשנוהו במקומו. ודקדק גם כן לומר לאשי בכנוי, לומר שגם האש היא של הקדוש ברוך הוא, ומעתה מה שישראל מקריבין הוא מנכסיו של הבורא.

לזה נתחכם ה׳ ונתן אזהרה ואמר תשמרו, לומר שאם לא יעשו הנה הם גוזלים נכסיו ועוברים בלאו. ואמרו להקריב לי וגו׳ פרוש כי מה שיעשו הוא הקרבת חלק מנכסיו לפניו, אבל עקרן של נכסים הם של המקום.

עוד נתכון בזה להודיע סוד הקרבן, שהוא לקרב ענפי הקדושה שהם חלק ה׳, והוא מה שנתכון באמרו קרבני בכנוי אליו, והבן. ואמרו לחמי לאשי פרוש, לחם זה שאני מצוה להביא לאשים סודו הוא קרבני, שכשעולה לה׳ ריח ניחוח מתקרבים כל ניצוצי הקדושה שנתרחקו.

ואמרת להם זה האשה וגו׳. יחד אמירה אחרת, גם אמר זה האשה, לבל יחשבו כי מה שיצו ה׳ כבש אחד וגו׳ לתמידין הוא לצד ההסתפקות ולא לשעור הנגבל בשלילת היותר ממנו והפחות ממנו, לזה יחד אמירה להגביל הדבר ואמר ״זה האשה״ – זה ולא יותר ממנו ״את הכבש אחד וגו׳ ואת הכבש״ וגו׳. נמצאת אומר שבפסוק ראשון ״צו את״ וגו׳ נצטוו על התמדת הקרבת התמידין, ובפסוק זה נצטוו על שעור הקרבת התמידין.

וביום השבת שני כבשים וגו׳. טעם שמוסף שבת הוא מועט מכל מוספי ראש חדש ומוספי יום טוב והמועדים, הוא סוד לחם משנה, ולזה מוספיו שני כבשים על שני כבשי תמיד, וסוד השביעיות רמוז ביום עצמו כי הוא שביעי, מה שאין השביעיות מסים לא בראש חדש ולא בשאר ימים טובים, והגם שיש שביעי של פסח, אין השביעיות קבוע בו כיום השבת, והבן:

ובראשי חדשיכם. אמר בכנוי ״חדשיכם״ לפי שקדוש החדש תלוי בבית דין של מטה.

לחדש הזה. תיבת הזה מיתרת, ודרשוה רז״ל (תורת כהנים כג,ו) למעט סכות ממצה, וכבר פרשתיה בפרשת תזריע (ויקרא יד,ז).

בהקריבכם וגו׳ בשבעתיכם. נתכון לומר כי אין החג על סימן מנחה חדשה לבד, אלא גם לתשלום ספירת השבועות, כי הוא תקון גדול לנשמות עם בני ישראל כאמור בספרי אנשי אמת. ודקדק לומר ״בשבעתיכם״ בכנוי, להעיר כי השבעה שבועות הם בחינת שבעה הצדיקים יסודי עם בני ישראל, כאמור בספר הזהר (תיקונים כא:).

עוד נתכון באמרו בשבעתיכם לשלל דעת שוטים (מנחות סה:) שסוברים במה שאמר הכתוב ״ממחרת השבת״ (ויקרא כג:טו) הוא שבת בראשית, לזה אמר בשבעתיכם פרוש השבועות שלכם, ואם פרוש מאמר ״ממחרת השבת״ שבת בראשית, אין שביעיות אלו שלהם אלא שביעיות עולם. כיוצא בדבר מצינו שאמרו בבריתא (מנחות עב.) וזה לשונם: רבי יהודה אומר ״תספר לך״ (דברים טז:ט) – יצתה שבת בראשית שספירתה בכל אדם.