שמות כח, לא

את מעיל האפוד. שהאפוד נתון עליו לחגורה:

כליל תכלת. כלו תכלת, שאין מין אחר מעורב בו:

וְתַעְבֵּד יָת מְעִילָא דְאֵפוֹדָא גְמִיר תִּכְלָא:

וְתַעֲבֵיד יַת מִנְטַר מְעִילָא דְאֵפוֹדָא שְׁזִיר חוּטָא דְתִיכְלָא

מעיל כתב רש"י (לעיל בפסוק ד) הוא כמין חלוק וכן הכתנת אלא שהכתנת סמוך לבשרו ומעיל קורא חלוק העליון ואין הדבר כן כי המעיל בגד יתעטף בו כמו שאמר (שמואל א כח יד) והוא עוטה מעיל וכתיב (ישעיהו סא י) מעיל צדקה יעטני ולא תבא עטיה על הכתנת רק על השלמה אשר יכסה בו דכתיב (תהלים קד ב) עוטה אור כשלמה כי הוא עטוף וכן ועל שפם יעטה (ויקרא יג מה) יתעטף והוא תרגומו של יונתן בן עוזיאל שהזכיר הרב (רש"י לעיל בפסוק ד) כרדוטין (ס"א כדרוניא כרדונין) כי הוא עטוף קרוב לצורת האפוד שיתעטף בו חצי הגוף שכלפי רגליו כי אם הי' חלוק אינן דומין זה לזה כלל וראיה עוד שאמר ויחזק בכנף מעילו ויקרע (שם טו כז) והנה יש לו כנפים ואינו כמין חלוק אבל המעיל כסות מקיף את הגוף כלו מצוארו ולמטה עד רגלי האדם ואין לו בית יד כלל ובשאר המעילים יש לו בית צואר כנגד כל הצואר תפור בו ואותו בית צואר נקרא פי מעיל וצוה הכתוב שיהא ארוג עמו והמעיל כלו מחולק מלפניו עד למטה מכניס ראשו בנקב פיו ונמצא צוארו חגור בפי המעיל ומלפניו שתי כנפים מכסה בו ומגלה כרצונו כמין גלימא שאין לה בית ראש שחלקו התפירה שלפניה מקמי שפה ולמטה ולכן יבא בו לשון עטיה לעולם. ולא ידעתי גם כן למה עשה הרב הפעמונים לעצמם פעמון בין שני רמונים כי אם כן לא היו הרמונים משמשין כלום ואם לנוי למה היו עשויים כרמונים חלולים יעשם כמין תפוחי זהב ועוד שהיה צריך הכתוב לפרש במה יתלה הפעמונים ואם יעשה בהם טבעות לתלות בהן אבל הם בתוכם ממש כי הרמונים חלולים ועשויים כמין רמונים קטנים שלא פתחו פיהם והפעמונים טמונים בהם ונראים מתוכם ולא פירש הכתוב מנינם אבל רבותינו אמרו שהיו שבעים ושנים זגין ובהם שבעים ושנים ענבלין ותולה שלשים וששה מצד אחד ושלושים וששה מצד אחר כדאיתא בזבחים בפרק המזבח (פח) ומכאן תלמוד שאינו כמין חלוק וכתנת אלא יש לו כנפים.

וכן כתב רש"י (לעיל בפסוק ד) שהמצנפת כמין כובע שהרי במקום אחר (להלן בפסוק מ) קורא להם מגבעות ומתרגמינן קובעין וגם זה אינו שהרי אמרו שהמצנפת ארכה שש עשרה אמה והרי הוא כעין צניף שצונף בו את ראשו מגלגל ומחזיר מגלגל ומחזיר סביב ראשו כפל על כפל ומצנפת של כהן גדול אינה קרויה מגבעת בשום מקום אבל בכהן הדיוט אמר הכתוב מגבעות (להלן כח מ כט ט ועוד) ואף היא מצנפת היא אלא שקושר בה כל ראשו ומעלה הכפלים עליו כעין מגבעת שהוא קובע כדברי אונקלוס כי מגבעת כמו מקבעת כאשר אמרתי בסדר ויהי מקץ (בראשית מא מז) בחלופי הגימ"ל והקו"ף אלא שהמגבעת כמו המצנפת ולכך הזכירו חכמים תדיר בכהן גדול והדיוט מצנפת בתורת כהנים (צו ב א) ובמסכת יומא (עא) שנינו כהן גדול משמש בשמונה כלים וההדיוט בארבעה בכתנת ומכנסים מצנפת ואבנט מוסף עליו כהן גדול חשן ואפוד ומעיל וציץ:

ועשית. הגאון תרגם מעיל ממטר כדמות הנקרא סרבל. רק פי ראשו בתוך המעיל. וקדמונינו ז"ל אמרו כי רמון סביב המעיל ופעמון בין שני רמונים. כי אחרים אמרו כי הפעמונים אינם נראים רק הם בתוך הרמונים ושם ישמיעו קול:

מעיל האפוד - שלובש עליו את האפוד.

כליל תכלת - כולה תכלת. ונראה בעיני, לפי שהיא נראית תחת האפוד והחשן שבאים לזכרון וגם התכלת שדומה לרקיע הרי הוא לזכרון כמו שכתבו רבותינו אצל תכלת שבציצית: שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד, לפיכך הוא תכלת כולו ולא ארגמן ולא תולעת השני.

אפוד בגי' מלאך שהיה מלובש כמלאך:

ועשית את מעיל האפוד. זה יורה שהמעיל היה דבק עם האפוד וכן כתב רש"י ז"ל שהאפוד נתון עליו כחגורה.

כליל תכלת. למדך שהמעיל היה כלו תכלת אין בו צבע אחר והוא כדמות גלימא שלנו שאין לה בית ראש שחלקו התפירה לפניה והיה צוארו חגור בנקב פי המעיל והיו לפניו שתי כנפים מגלה אותם ומכסה אותם כרצונו והיו על שוליו סביב ע"ב רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני ל"ו מצד כנף של ימין ול"ו מצד כנף של שמאל והיו רמונים חלולים ובתוכם ע"ב פעמונים, וכן דרשו רז"ל בזבחים היו ע"ב זוגים ובתוכם ע"ב עינבלים והיו ל"ו מצד זה ול"ו מצד זה. ולפי זה מה שכתוב פעמון זהב ורמון פעמון זהב ורמון באורו בתוך רמון כלומר מכוסה בתוכו.

אבל רש"י גם (הרמב"ן) [הרמב"ם] ז"ל פירשו פעמון זהב ורמון שהיו הפעמונים פעמון אחד בין שני רמונים וכן כלם על שולי המעיל סביב אבל לא היו הפעמונים בתוך הרמונים ממש טמונים בתוכם.

מעיל האפוד. מעיל שהאפוד חגור עליו:

ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת. לפי שהמעיל מכפר על לשון הרע ע"כ היה כולו תכלת כי תכלת דומה לים וע"י התכלת יסתכל בים וממנו יראה וכן יעשה, כי בים נאמר (איוב לחי–יא) ואשבור עליו חקי ואשים בריח ודלתים, ואומר עד פה תבא ולא תוסיף וגו'. וכך נתן הקב"ה אל הלשון חומה ובריח כמ"ש רז"ל (ערכין טו:) ולא עוד אלא שהקפתי לך שני חומות אחת של עצם ואחת של בשר ומה יתן ומה יוסיף לך שמירה לשון רמיה, כי יצא לחוץ ידבר ישלח חץ שחוט לשונו לכל ד' רוחות העולם ויעבור בריח ודלתים, והיה מן הראוי שילמד האדם מן הים אשר אינו עובר דלתים ובריח ואינו פורץ גדרו, וזהו טעם התכלת שדומה לים כי בהסתכלו בתכלת יהיה נזכר אל הים שדומה לו בצבע וממילא יתבונן אז במעשה הים וממנו יראה וכן יעשה.

ובפר' שלח לך, בע"ה יתבאר בענין זה גם ענין תכלת של ציצית כדמסיק בילקוט פר' האזינו (תתקמב) אמר משה הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שנו מדתם כו' וכן לענין הים שנאמר (ירמיה ה כב) האותי לא תיראו נאם ה' אשר שמתי חול גבול לים כו'. וזה טעם התכלת לזכירת כל מצות ה' כי על ידי שיסתכל בתכלת הדומה לים, יהיה נזכר למעשה הים שאינו פורץ גדרו ועומד בגזירת הש"י כך יעשה גם הוא וע"י שיסתכל בים הדומה לרקיע, יהיה נזכר גם למעשה הרקיע שאינו משנה מדתו וממנו יראה וכן יעשה בק"ו וע"י שיסתכל ברקיע הדומה לכסא כבוד, בעיניו יראה מקום חוצבו ויהיה נכסף לחזור ולהתדבק שם כי הנשמה נכספה אל המקום אשר היה שם אהלה בתחילה ועיין לקמן פר' שלח לך (טו לח) כי שם מקומו, וכאן עיקר הטעם של התכלת ללמוד מן הים לבד כאמור. גם נוכל לומר שיש תועלת גם בהסתכלו בשמים ובכסא כבוד כי בסבה זו ימעט בדבור כמ"ש (קהלת ה א) כי האלהים בשמים ואתה על הארץ ע"כ יהיו דבריך מעטים.

ועל ענין הקפת שני החומות אמר, והיה פי ראשו בתוכו שפה יהיה לפיו כי גם הלשון צריך להיות כן שיהיה פי ראשו בתוכו תוך החומה הסמוכה לו והיא של עצם, וכנגד החומה של בשר דהיינו השפתים אמר שפה יהיה לפיו לא יקרע כדי שלא יקרע ב' החומות כאחד, ולא נאמר בו מעשה חשב כי חטא הלשון הוא בדבור דווקא ולא במחשבה, והיו בו רמונים ופעמונים המשמיעים קול לכפר על הלשון שבתוך הפה כענבל שבתוך הזגים והתיקון אל הלשון הוא שלא יחל דברו עוד ולא ידבר כ"א בדברים שבקדושה, שנאמר ונשמע קולו בבואו אל הקדש ולא ימות. כי לה"ר תלתא קטיל (ערכין טו:) מכלל שהנזהר בו לא ימות כמעשה של ההוא רוכל שהיה מכריז מאן בעי למזבן סם חיי כו' בדרך שיתבאר בפר' מצורע בע"ה.

מעיל האפוד. פרש״י שהאפוד נתון עליו לחגורה. ובאמת לשון מעיל האפוד אפשר לפרש גם להיפך שיהא המעיל על האפוד. אבל ממה שכתוב בפ׳ צו סדר הלבישה מבואר שהאפוד חגור על המעיל. ועדיין אין בזה ישוב למאי כתיב מעיל האפוד. ונראה שבא ללמדנו דאסור ללבוש המעיל כ״א בשעת נשיאת האפוד. דזה פשוט דחשן ואפוד אסור ללבשן בחנם שהרי הן שעטנז. ובשעת שאלה שרי אפילו בלי המעיל. דזה היה מצותו כמו מצות עבודה בשמונה בגדים. וגם הרי אין שואלין אלא לדברים שיש בזה פק״נ. צרכי מלחמה ש״י. אבל המעיל שהיה כליל תכלת היה עולה על הדעת דרשאי ללבשו גם שלא בשעת עבודה. וכמו שהיה רגיל לישא הציץ אפילו שלא בשעת עבודה וכדאיתא שלהי פ״ג דקדושין הקם להם בציץ שבין עיניך. וכבר חקרו התוס׳ בזה. אבל המעיל לא היה אלא לשרת מש״ה נקרא מעיל האפוד. והנה כאן לא כתיב מעשה אורג בגוף המעיל אלא בסמוך גבי שפה ובמעשה כתיב בגוף המעיל. ויבואר לפנינו:

ועשית את מעיל האפוד, פרש"י שהאפוד נתון עליו לחגורה, אבל לפי דברי הרמב"ם והרמב"ן שהפעיל לא היה כחלוק, רק נחלק לשני כנפים מסוף הגרון עד למטה ואינו מחובר אלא כנגד כל הגרון לבד, וכן משמע ממה שבא תמיד אצל מעיל לשון עשיה, והוא עוטה מעיל על שמתעטף בו, [ועיין ש"ב יג י"א ומ"ש בפירושי שם], ואומר ויחזק בכנף מעילו מבוארי שהיו לו כנפים מבואר שהאפוד הוא לבוש בו מאחוריו והמעיל מכסה מלפניו ומשלים את האפוד, וע"ז נקרא מעיל האפוד, כליל תכלת, שלא יהא מין אחר מעורב בו, וחוטין כפולים שנים עשר כמ"ש ביומא (דף ע"א):

ת דאם לא כן היה קשה הרי מעיל ואפוד כל אחד מלבוש בפני עצמו הוא ומאי זה דכתיב מעיל האפוד דמשמע שהוא מלבוש אחד: