שמות כח, י

כתולדתם. כסדר שנלדו ראובן שמעון לוי יהודה דן נפתלי, על האחת, ועל השניה גד אשר יששכר זבולן יוסף בנימין מלא, שכן הוא כתוב במקום תולדתו, עשרים וחמש אותיות בכל אחת ואחת:

שִׁתָּא מִשְׁמָהָתְהוֹן עַל אַבְנָא חֲדָא וְיָת שְׁמָהַת שִׁתָּא דְאִשְׁתָּאָרוּ עַל אַבְנָא תִנְיֵתָא כְּתוּלְדָתְהוֹן:

שִׁיתָּא מִן קְצַת שְׁמָהַתְהוֹן עַל מַרְגַלְיָיא חֲדָא וְיַת שְׁמָהַת שִׁיתָּא דְמִשְׁתַּיְירִין עַל מַרְגְּלִיתָא תִּנְיָתָא מְסַדְרִין הֵי כְּיַלְדוּתְהוֹן

כתולדותם. פרש"י כסדר [שנולדו]. אודם לראובן פטדה לשמעון וכן כולם. ואין זה נראה לר"ת שהרי לסדר לידתן לא יהי' לשם לדן כי דן הוא בן חמישי ליעקב ובספר יהושע ויקראו שם העיר לשם על שם דן אביהם. ונראה לפרש דבסדר תולדותם כסדר לידת האמהות כל בני לאה תחלה ובני בלהה אחריהן ובני זלפה אחריהן ואחר בני רחל ואז תמצא לשם לדן וישפה לבנימין כמו שייסד הפייט בקרובץ של פורים גלף מישפה תבנית ובסוטה מצאתי דמסיק בענין אחר דמסיק בפ' ואלו נאמרין אמר רב כהנא כדרך שחלוקין כאן פי' בהר גריזים ובהר עיבל כך חלוקין באבני אפוד כי שתי אבני אפוד היו לו לכהן גדול על כתפיו אחת מכאן ואחת מכאן ושמות של י"ב שבטים כתובים עליהם ששה על אבן זו וששה על אבן זו דכתיב ששה משמותם וגו'. ואין ראשונה כתולדותם לפי שיהודה מוקדם ונ"ל דבהם כתיב הנותרים מכלל דהראשונים לא היו כסדר תולדותם. ועוד מסיק התם וחמשים אותיות הוי כ"ה על אבן זו וכ"ה על אבן זו רבי חנינא בן גמליאל אומר לא כדרך שחלוקין כאן חלוקין באפוד אלא כדרך שחלוקין בואלה שמות בני לאה כסדרן בני רחל כסדרן אחד מכאן ואחד מכאן ובני השפחות באמצע אלא מה אני מקיים כתולדותם כשמות שקרא להם אביהן ולא כשמות שקרא להם משה ראובן ולא ראובני וכן כולם דכתולדותם לא קאי אלא אאבני אפוד ולא אאבני חשן ולאבן ראשונה דוקא ולא לשנייה כדפרישי' תן לחכם ויחכם עוד:

ששה משמותם על ר"ת שמע שאמרו שמע ישראל וגו':

ששה משמותם. שקרא להם אבותם כתולדותם למד הכתוב שיהיו השבטים כתובים כסדר לידתם ראובן שמעון לוי ויהודה דן ונפתלי, ששה אלו באבן אחת ובאבן השנית יששכר זבולן גד ואשר יוסף ובנימן כי כן נולדו, זה היה באבני האפוד שהיו שתים והיו שמות שנים עשר שבטים חרותין בשני אבני אפוד הללו שהיו של שוהם ששה שבטים על האבן האחת וששה על השנית והיו מפותחות פתוחי חותם כי היו מעשה חרש כענין שכתוב בהם מעשה חרש אבן ולא נאמר בהם במלואתם מה שאין כן באבני החשן שנאמר בהם במלואתם ולא הזכיר בהם מעשה חרש.

ולפי שאי אפשר שיהיו מפותחות פתוחי חותם והאותיות מבוקעות בצורתם ושישארו האבנים במלואותם כי אם ע"י שמיר לכך הוצרך משה רבינו לשמיר באבני החשן כמו שהזכירו רז"ל ולא הוצרך כן באבני האפוד לפי שאין כתוב בהן במלואותם והיו מעשה חרש.

וכך היה מעשה האפוד, רחבו כרוחב גבו של אדם מכתף לכתף, וארכו כנגד אצילי הידים מאחורים עד הרגלים ותופר עליו שתי כתפות שנאמר שתי כתפות חוברות כדי שיהיו על כתפות הכהן וקובע על כל כתף וכתף אבן שוהם מרובע משוקע בבית של זהב ומפותח שמות י"ב שבטים על כל אבן ואבן ששה.

ששה משמותם וגו׳. צריך לדעת למה אמר משמותם ולא אמר ששה שמות וגו׳ וששה שמות על וגו׳ כתולדותם. גם לא היה צריך לומר ״הנותרים״, כי רואה אני שנותרים הם. ובהכרח לפרש נותרים הפחותים, על דרך אמרו ״על אלעזר וגו׳ הנותרים״, ודרשו ז״ל (יומא פז,א; זהר ח״ג נו:) הפחותים כו׳, וכמו שדרשו גם כן (בראשית רבה פג,ט) בפסוק ״צאן לבן הנותרות״ יעין שם. וזה יבהיל, כי מאמרו כתולדותם משמע כסדר שנולדו ליעקב, ואם כן למה הנולדים באחרונה פחותים מהראשונים, ומה גם שיש באחרונים בני הגבירות, יוסף ובנימין, זבולון ויששכר בן תורה, ויש בראשונים מבני השפחות, ואיך יקרא הכתוב לבני הגבירה נותרים בערך בני השפחות.

ולהבין הענין אל זה אביט למה שאמרו בסוטה (לו,א) וזה לשונם: תנו רבנן, שתי אבנים היו לכהן גדול על כתפו וכו׳, ושמות בני ישראל כתוב עליהן, ששה על אבן זו וששה על אבן זו, שנאמר ״ששה״ וגו׳, שניה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם, מפני שיהודה מקדם, וחמשים אותיות – עשרים וחמש על אבן זו ועשרים וחמש על אבן זו. רבי חנינא בן גמליאל אומר: לא כדרך שחלוקים בחמש הפקודים, אלא כדרך שחלוקים בחמש שני, כיצד? בני לאה כסדרן, בני רחל אחד מכאן ואחד מכאן, ובני השפחות באמצע. ואלא מה אני מקים ״כתולדותם״? כשמותם שקרא להם יעקב, ולא כשמות שקרא להם משה ״ראובני שמעוני״ וגו׳, עד כאן. פשטן של דברים הוא כי לתנא קמא ״כתולדותם״ חוזר על שמות שתי האבנים, אלא שיקדימו יהודה לראובן על זה הדרך: יהודה, ראובן, שמעון, לוי, דן, נפתלי באבן אחת, ובאבן השניה: גד, אשר, יששכר, זבולן, יוסף ובנימין כסדר לדתן. וכשתחשוב האותיות תמצא עשרים וחמש באחת ועשרים וארבע באחת. ואמרו בש״ס (סוטה לו,א): רבי יצחק אמר הוסיף לו יהוסף, רב נחמן אמר בנימין מלא. וחשבון זה לא נרמז בפסוק אלא שכך באה להם הקבלה – עשרים וחמש באחת ועשרים וחמש באחת. והקדמת יהודה לראובן אני אומר כי מהכתוב דורש לה, ממה שכתב ״כתולדותם״ באחרונה, ולא כתב על זה הדרך ״ופתחת עליהם שמות בני ישראל כתולדותם״, ואז יהיה נשמע שבאה מצות ״כתולדותם״ על סדר שתי האבנים.

ואין להקשות: מי גלה כי מה שאבן ראשונה אינה כתולדותם הוא לצד הקדמת יהודה, ודלמא לומר שאין בהם סדר כל עקר? זה אינו, כי בהכרח כשתבוא לומר באבן ראשונה סדר אחר שאינו כתולדותם, תבחר באחד מהסדרים שישנם בכתוב, או סדר שכתוב בחמש הפקודים או בחמש שני. ולכל אחד מהם כשתבוא לסדר אבן ראשונה שלא כתולדותם, תצא בהכרח אבן השנית שלא כתולדותם. ואם כן, הרי בטלת ״כתולדותם״ בשתי האבנים, אשר על כרחך תתחיב לומר שהשנוי שמבטל ״כתולדותם״ באבן ראשונה הוא באפן שאינו מבטל גם בשניה. והיכי דמי? בהכרח בכהאי גונא שיקדים יהודה. ודבר זה סברא הוא, כי הוא מלך ולו ראוי להקדים, וגם מצינו לו שקדם בהקרבת חנכת המזבח. והגם שגם יששכר קדם, אם באנו להקדימו כאן הרי בטלנו ״כתולדותם״ של אבן שניה. ולדרך זה מה שדקדקנו בפרושו במקומו מנח. ואפשר לומר כי נתכון לומר שאין הסדר מפסיל באבני האפוד, שאם הקדים שמעון לראובן אינו מעכב. לזה אמר ששה משמתם וגו׳, ואת שמות וגו׳ הנותרים – פרוש, אין לכתב אלא הנותר בידך שלא כתבת אותו על הראשונה. ויש להוכיח כן ממה שלא תנא בתוספתא דמנחות (תוספתא מנחות ה) סדר כתיבת השמות מעכבין זה את זה, כדתני בגדי כהנים מעכבין זה את זה, אבני שהם ואבני מלואים מעכבין זה את זה, כתב שעל גביהן מעכבין זה את זה – היה לו לומר גם כן סדר השמות מעכבין זה את זה. אפשר שסובר שאין מעכב.

ורבי חנינא בן גמליאל סובר: באבן ראשון בני לאה כלן כסדרן, פרוש – ואין להקדים בני זלפה הגם שקדמו בלידה, ובשניה בנימין בראש האבן קודם בני השפחות, שכן כתוב בחמש שני, ואחריו בני השפחות כסדר לידתן, ויוסף בסוף האבן, והוא אמרו ״אחד מכאן״. ולפי סדר זה נמצא חשבון האותיות אינם חלוקים עשרים וחמש על אבן זו ועשרים וחמש על אבן זו, כי אבן ראשונה שבה בני לאה כסדרן יש בה עשרים ושמונה אותיות, ובאבן שניה עשרים ואחת, ולכשתוסיף האות או ה״א ביוסף או יו״ד בבנימין יהיו עשרים ושתים. ולסברא זו יתבאר מה שדקדקנו בכתוב על זה הדרך: ששה משמתם – פרוש שלא כסדרן, מהם שנולדו תחלה ומהם שנולדו אחר הששה הנותרים, והם יששכר וזבולן שנולדו אחר כל בני השפחות. ואמרו הנותרים – פרוש שנעשו נותר מסדר החשבון, כשתבוא לסדר סדר הנולדים תחלה תמצא שהשנים קדמו לשני בני לאה והותירם ה׳ אחריהם, ולזה קרא להם נותרים. והגם שעמהם יוסף ובנימין, אמר ״הנותרים״ לצד הארבעה שבהם.

ואבוא אל העין מה שכתב הרמב״ם בפרק ט׳ מהלכות כלי המקדש, וזה לשונו: ששה על אבן זו וששה על אבן זו, וכותבין שם יהוסף, ונמצא עשרים וחמש אותיות באבן זו ועשרים וחמש אותיות באבן זו, וכך היו כותבין, עד כאן. ודבריו זכרונו לברכה אינם לא כתנא קמא ולא כרבי חנינא בן גמליאל (סוטה לו,א), אין זה אלא בנין חדש, ולא כסברת רב כהנא שהביא הש״ס ודחאה, שהוא אמר באבן ראשונה: ראובן, גד, אשר, זבולון, דן, נפתלי, ובאבן השנית שמעון, לוי, יהודה, יששכר, יוסף, בנימין וגו׳. ומהרי״ק (בכסף משנה) דחק ופרש כי פסק רמב״ם כרבי חנינא בן גמליאל, ומפרש דברי רבי חנינא בן גמליאל על זה האופן: בני לאה כסדרן, פרוש אחד כאן ואחד כאן, בני רחל אחד מכאן ואחד מכאן בשני קצות האבנים מלמטה, ובני השפחות באמצע, פרוש באמצע שתי האבנים, עד כאן.

ולי נראה שאין דברים אלו מתקבלים בלב כל חכם לב מארבעה טעמים: א׳, איך יניח תנא קמא ויפסוק כר׳ חנינא, ומה שאמר הרב שטעמו של ר׳ חנינא בן גמליאל מסתבר, אדרבה טעמו דר׳ חנינא בן גמליאל לא מסתבר כלל, דמפיק הכתוב ממשמעותו, שפרש ״כתולדתם״ – כשמות שקרא להם אביהם ולא כשמות שקרא להם משה, כי מנין יעלה על דעת אנוש שיכתוב ראובני וגדי שיוצרך למעטם. ועוד, ״כתולדתם״ לא משמע שפיר שרצונו לומר על שמותם בלדתם, ואין הכרח להוציא התבה מפשטה שהוא כסדר לדתם כסברת תנא קמא, ויותר מסתבר טעמיה דתנא קמא. וקושיא זו קלה ממה שלאחריה.

ב׳: לסברת הרב שאמר שבני לאה אחד מכאן כבני רחל, למה אמר רבי חנינא בן גמליאל: בני לאה כסדרן, בני רחל אחד מכאן ואחד מכאן, שמורה באצבע שבני לאה אינם אחד מכאן ואחד מכאן? שאם פרוש ״כסדרן״ הוא אחד מכאן ואחד מכאן, גם בני רחל כסדרן של בני לאה הם, ולא היה לו לומר אלא ״בני רחל לבסוף״. ועוד, משמעות ״אחד מכאן ואחד מכאן״ לא יגיד כדבריו, כי היה לו לומר ״אחד באבן זו ואחד באבן זו״, כי ״אחד מכאן״ וכו׳ יגיד כדברי רש״י, שהוא אחד בראש האבן ואחד בסופה. וקשיא זו קלה משלאחריה.

ג׳: כפי פרוש דברי הרב אין סדר זה בחמש שני, כי בחמש שני בני לאה בזה אחר זה ובנימין אחריהם, ובני השפחות אחר בנימין, ויוסף לבסוף. ולרבי חנינא בן גמליאל לדברי רמב״ם יוסף אחר שני בני השפחות באבן הראשונה, ובנימין מאוחר אחר שני בני השפחות האחרונים באבן השנית, ואיך קאמר רבי חנינא בן גמליאל כדרך שחלוקים בחמש שני, והלא בחמש שני בנימין קודם כל בני השפחות? ועוד למה הקדים יוסף לבנימין והלא בחמש שני בנימין קודם, ואין לדחות שהפכם כדי לדיק חשבון עשרים וחמשה בכל אבן שהרי חשבונם שוה הוא חמשה בכל אחד. ובאמת אם יעמד רבי חנינא בן גמליאל ויאמר כי לכך נתכון, לא יצדקו דבריו, כיון שתלה הדבר ואמר כדרך שחלוקים בחמש שני, וגם אין דבריו מתקבלין כי הכתוב הקדים בנימין לבני השפחות, ולדבריו הוא באחרונה שבאחרונות.

הד׳: מנין מצא רמב״ם לסדר בני לאה חצים באבן זו וחצים באבן זו? הלא פשטן של דברים שאמר רבי חנינא בן גמליאל ״בני לאה כסדרן״ לא משמע כן, ומנין נתהוה לרמב״ם סברא זו בדברי רבי חנינא בן גמליאל? ואחרון הכביד, מה שכתב הכסף משנה בטעם רמב״ם שכתב להשלים החמשים אותיות בתוספת ה״א ביוסף, והקשה על זה מהש״ס דקאמר התם (סוטה לו,א) וזה לשונם: הני חמשים – חמשים נכי חדא הויין, אמר רבי יצחק יוסף הוסיפו לו אות אחת, שנאמר (תהלים פא:ו) ״עדות ביהוסף״, מתקיף לה רב נחמן ״כתולדתם״ בעינן! אלא בכל התורה בנימן והכא בנימין שלם, דכתיב (בראשית לה,יח) ״ואביו קרא לו בנימין״, עד כאן. הרי שדחה הש״ס תרוץ יהוסף דלא מתוקמא יהוסף, והעלה אלא בנימין כתוב בשני יודין. ותרץ הרב כי קשית הש״ס מ״כתולדתם״ לא הוי אלא לסברת תנא קמא, אבל לדעתיה דרבי חנינא בן גמליאל לא מקשה, כי הוא לא אמר ששלל ״כתולדתם״ אלא שלא יכתב ראובני שמעוני, וכיון שכן אוקימתא ראשונה דיהוסף במקומה עומדת, ורבינו פסק כרבי חנינא בן גמליאל כנזכר עד כאן.

ודבריו תמוהים בעיני עד למאוד. הלא לדעת תנא קמא לא דקדק בשמות כלל, ומפרש תיבת ״כתולדתם״ על סדר לידתם, ראשון ראשון, ומה מקום להקשות הש״ס לדעת תנא קמא מ״כתולדתם״? אלא ודאי שלא הקשה מעיקרא אלא לדעת רבי חנינא בן גמליאל שמפרש ״כתולדתם״ כשמות שקרא להם אביהם, ותרץ רב נחמן ״בנימין״ מלא. ולכשנניח הנחה סוברת כי תהיה הקשיא לדעת תנא קמא, כל שכן וקל וחומר שתהיה לסברת רבי חנינא בן גמליאל שמדיק ״כתולדתם״ על השמות. ועוד מדברי רמב״ם מוכח שמפרש ״כתולדתם״ על הסדר ולא על השמות, שכתב וזה לשונו: ששה על אבן זו וששה על אבן זו כתולדתם, עד כאן. ואם היתה כונת רמב״ם לפסק כרבי חנינא בן גמליאל, לא היה סותם לומר ״כתולדתם״, שמצינו ראינו כי הש״ס הקשה אותה והצרך לפרשה, אלא ודאי שלא פסק כרבי חנינא בן גמליאל. אשר על כן יותר היה נכון להניח הדבר בצריך עיון מלומר כזה.

ואפשר לומר כי רמב״ם לא גרס במילתיה דתנא קמא מפני שיהודה ראשון, אלא על זה הדרך: שניה כתולדותם, פרוש בהצטרפות שניה הוא שיהיו נמצאים סדורים כתולדותם על זה הדרך: ראובן באחת, שמעון בשניה, לוי באחת, יהודה בשניה, וכן על זה הדרך. נמצאת כשאתה בא לקרותם בסדר שתי שורות יהיו כתולדותם. והוא אמרו שניה כתולדותם אבל ראשונה אינה כתולדותם, כי הם סדורים בה על זה הדרך: ראובן, לוי, יששכר, ואין זה כתולדותם בשום אפן. ופרוש כתולדותם לפנינו שני דרכים: האחד הוא סדר חמש הפקודים שהוא על זה הדרך – בני לאה יחד, בני רחל אחריהם, בני השפחות אחריהן. והשני האמור בחמש שני – בני לאה ראשונים, בני השפחות באחרונה, בני רחל – יוסף לבסוף ובנימין בין בני לאה ובין בני השפחות. ותנא קמא לא באר במה בחר, והגם שאמר ״כתולדותם״ אין הוכחה לסברתו, כי יכול לאמר כתולדותם הגם שיקדים כל בני לאה לצד שלא יפסיק בין בני אם אחת, והגם שהמעוט מהם נולדו אחר בני בלהה, יכול לאמר ״כתולדותם״ בסדר האמהות – לאה ילדה ראשונה וכל הבנים יחשבו כבן אחד להקדים כלם יחד, או גם כן לצד שרב הבנים הם קדמו. וגם לצד שלא מצינו שנסדרו בכל התורה כלה כסדר לידתן על זה האפן. ודיק רמב״ם דברי רבי חנינא בן גמליאל שאמר לא כסדר שחלוקים בחמש הפקודים חלוקים וכו׳, זה יגיד כי דבר זה יכול לכנס בדברי תנא קמא שבא לשלל אותו. וזה לך האות כי כונת תנא קמא באמרו ״כתולדותם״ שהוא באחד משני הדרכים: או כסדר חמש הפקודים או סדר חמש שני, ובא רבי חנינא בן גמליאל ושלל חמש הפקודים ובחר בחמש שני. וסבר רמב״ם שאין הכרח בדברי תנא קמא, ואפשר שכך היא דעת תנא קמא לפרש בו כסדר חמש הפקודים. והגם שמדברי רבי חנינא בן גמליאל נראה כי תנא קמא סובר כן, להיות שדבריו שקולים הם, לזה הצרך לבאר, אבל אנו אין לנו לפרש בדברי תנא קמא אלא כדעת רבי חנינא בן גמליאל כל שלא נמצא בפרוש שחלק עליו.

ומחלוקת רבי חנינא בן גמליאל ותנא קמא היא במשמעות כתולדותם. תנא קמא סובר שניה כתולדתם על דרך שפרשנו, אבל רבי חנינא בן גמליאל אמר בני לאה כסדרן, פרוש, באבן אחת בני רחל, אחד בראש האבן ואחד בסוף, ובני השפחות באמצע האבן, אם כן אינם כתולדתם והצרך לפרש כשמות וגו׳. ופסק הרב כתנא קמא וסדר בני לאה אחד באבן זו ואחד באבן זו כדי שתבוא השניה כתולדתם, ובני השפחות אחריהם כסדר הנזכר. וטעם שהקדימם כי הם נסדרו בחמש שני קודם יוסף, וגם בזה יצדק אמרו ״כתולדתם״, שאם יקדים יוסף ובנימין אז אפלו השניה אינם כתולדתם שהרי קדמו בני רחל לבני השפחות. וטעם שהקדים נפתלי לדן להשלים עשרים וחמש אותיות כמו שאמר תנא קמא, כי לא רבי חנינא בן גמליאל אמר דבר זה, והגם שיש מקום לומר כי מן הסתם אינו חולק, מאמצעות הדברים תתחיב לומר שחולק, כיון שחלק אותם בסדר שיהיו עשרים ושמונה באחת ועשרים ושתים באחת. ואחר כך סדר יוסף ובנימין והשלים המנין באות ביהוסף, כי לא דחה התלמוד סברא זו אלא לרבי חנינא בן גמליאל אבל לא לתנא קמא, כי אינו מפרש ״כתולדתם״ על השמות. ולא כתב יהודה בתחלה כי לא גרס לה בש״ס כמו שכתבנו. זה הוא מה שנראה לדחוק לישב הבריתא לסברת רמב״ם. ואולי שנזדמנה לו איזה בריתא ופסק אותה.

ויהי מה לדרך זו של רמב״ם יתישבו הדקדוקים שדקדקנו בכתוב על נכון. אמרו ששה משמותם ולא אמר ששה שמות, שאז תבין שהם כסדרן כתולדותם בכל אבן ואבן, אלא משמותם פרוש, מכל שנים ושנים מהם תקח אחד ותכתבנו על האבן האחת, ויהיה נותר אחד, וכן לזוג השני והשלישי וכו׳, ואחר כך תקח אותם הששה שנותרו מכל זוג וזוג ויהיה על האבן השנית, ועל זה דקדק לומר ואת שמות הששה הנותרים פרוש, שנותרו בידך כאמור. וכפי זה אמרו כתולדתם הוא על סדרן בשתי האבנים, ולזה אחר לומר כתולדתם אחר שהזכיר שתי האבנים, והבן:

הנותרים. מיותר ללמדנו שלא משום שאלו הבאים על צד שמאל גרועים בזכרון טוב מששה הרשומים על ימין אלא משום שהמה הנותרים וראוים היו ג״כ להיות נרשם על ימין אלא שלא החזיקם האבן וניתותרו. מש״ה פי׳ הכתוב כתולדותם. לא משום מעלה וחשיבות אלא כתולדותם נחקקו. אבל כולן שוין בזכירה:

כתולדותם, כסדר שנולדו ראובן שמעון לוי יהודה דן נפתלי על האחת, ועל השנית גד אשר יששכר זבולן יוסף בנימין מלא, שכן הוא כתוב במקום תולדתו, כ"ה אותיות בכל אחת ואחת, רש"י. ודבריו תמוהים שאינו כשום דעה לא בבבלי (סוטה דף ל"ו) ולא בירושלמי שם, ונראה דשם אומר בברייתא, שניה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם מפני שיהודה מוקדם, וחמשים אותיות היה כ"ה על אבן זה וכ"ה על אבן זה, ורש"י תפס שגם ראשונה היה כתולדותם שכן פשטות הכתוב שמ"ש כתולדותם מוסב על שניהם, וכי אין הבדל בין סדר הברייתא לפרש"י, רק שלרש"י ראובן קדים ויהודה אחר לוי כתולדותם, ולברייתא הקדימו את יהודה מפני חשיבותו, וכיון שלשאר התנאים לכולם יהודה מאוחר, ולא חשו להקדימו, תפס בזה שיהודה אחר לוי שיהיה כתולדותם גם באבן ראשונה, ולהרמב"ם שטה אחרת בזה, וכבר האריכו בזה בס' גט פשוט ובשו"ת כנ"י ואכ"מ להאריך בזה:

ג תקן בזה שלא תפרש כתולדותם מי שהעמיד תולדות תחלה או כמספרם ככל תולדות שבמקרא לכן פירש כסדר שנולדו והוה פירוש כתולדותם כהולדם: