שמות כח, לח

ונשא אהרן. לשון סליחה, ואף על פי כן אינו זז ממשמעו, אהרן נושא את המשא שלעון, נמצא מסלק העון מן הקדשים:

את עון הקדשים. לרצות על הדם ועל החלב שקרבו בטומאה, כמו ששנינו (פסחים טז א) אי זה עון הוא נושא, אם עון פגול, הרי כבר נאמר (ויקרא יט ז) לא ירצה, ואם עון נותר, הרי נאמר (ויקרא ז יח) לא יחשב, ואין לומר שיכפר על עון הכהן שהקריב טמא, שהרי עון הקדשים נאמר, ולא עון המקריבים, הא אינו מרצה אלא להכשיר הקרבן:

והיה על מצחו תמיד. אי אפשר לומר שיהא על מצחו תמיד, שהרי אינו עליו אלא בשעת העבודה, אלא תמיד לרצות להם, אפלו אינו על מצחו, שלא היה כהן גדול עובד באותה שעה ולדברי האומר (יומא ז ב) עודהו על מצחו מכפר ומרצה, ואם לאו אינו מרצה, נדרש על מצחו תמיד, מלמד שמשמש בו בעודו על מצחו, שלא יסיח דעתו ממנו:

וִיהֵי עַל בֵּית עֵינוֹהִי דְאַהֲרֹן וְיִטּוֹל אַהֲרֹן יָת עֲוָיַת קוּדְשַׁיָא דִי יְקַדְשׁוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנַּת קוּדְשֵׁיהוֹן וִיהֵי עַל בֵּית עֵינוֹהִי תְּדִירָא לְרַעֲוָא לְהוֹן קֳדָם יְיָ:

וִיהֵי עַל פְּדַחְתָּא דְבֵית אַפּוֹי דְאַהֲרן מִן צִידְעָא לְצִידְעָא יִתְמְטֵי וְיִטוֹל אַהֲרן יַת עֲוָויַית קוּדְשַׁיָא דִיקַדְשׁוּן בְּנֵי יִשְרָאֵל לְכָל מַתְּנַת קוּדְשֵׁיהוֹן דִּמְשַׁקְרִין בְּהוֹן וִיהֵי עַל פְּדַחְתֵּיהּ תְּדִירָא לְרַעֲוָא לְהוֹן קֳדָם יְיָ

נשא אהרן את עון הקדשים וגו' - לפי פשוטו: לא דבר הכתוב בטומאת הקדשים אלא כך פירושו: כל קרבנות שיביאו ישראל, או עולה או חטאת או אשם לכפר עליהם, שיסייע הציץ עם הקרבן להזכירו לפני הקב"ה, שיהא לרצון ולזכרון לבני ישראל להתכפר להם.

מצח ב' במסורה דין ואידך כי כל בית ישראל חזקי מצח וקשי לב המה, שבגדי כהונה מכפרים על קשיות ערפן וחוזק מצחן של ישראל:

והיה על מצחו תמיד כאשר תנתן המצנפת על ראשו לעולם ישימו עליה ציץ נזר הקדש.

לרצון להם. שהיה מרצה על הטומאות כמו שפירשו רבות' איזו עון הוא נושא אם עון פגול וכו' הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה לצבור שהיא קלה כדאמרינן במועדו ואפי' בשבת במועדו אפי' בטומאה ופליגי תנאי דאיכא למ"ד בין עודו על מצחו בין אין על מצחו מרצה כל זמן שאינו נשבר דכתיב תמיד יהיה לרצון ויש למ"ד דאינו מרצה אלא בעודו על מצחו וכן שאר בגדים מרצים ומכפרים כל אחד בשלו כדפי' בשחיטת קדשי בשלהי המזבח שמכנסים מכפרים על דבר ערוה והכתונת על מכירת יוסף שהפשיטו לו את כתנתו והאבנט על אזור צלמי כשדים והמצנפת על עזות מצח והמעיל על לשון הרע והאפוד על עבדי אפוד כשאשכחן גבי אפוד שעשה גדעון שנכשלו בה והחושן על עוות הדין:

לרצון להם לפני ה׳. צריך לדעת מה ענין יגידו שתי תיבות אלו שבהם יהיה לרצון לפני ה׳, ואולי שיכון באמרו קדש על ישראל כאמרו (ירמיה ב:ג) ״קדש ישראל״, ותיבת לה׳ ירצה כי כללות ישראל הנקראים, קדש הם לה׳, חשוקים דבוקים משעבדים, ולזה יהיה לרצון לפני ה׳ שיש לו רצון בישראל באמצעות הכתב, והוא סוד (שיר השירים ו:ג) אני לדודי – ובזה יתרצה דודי לי.

לכל מתנות קדשיהם. היינו מתן דמים ואימורים שהוא לגבוה ולא עון הבשר שנאכל לכהנים וישראל:

והיה על מצחו תמיד לרצון להם. תחלה אמר שבא לכפר על עון טומאה וס״ד דמ״מ אין הקרבן מרצה. וכמו קרבן עובד כוכבים שאע״ג שכשר אינו עולה לרצון כדאיתא בזבחים דמ״ה מש״ה הוסיף שיהיה גם לרצון:

ונשא אהרן את עון הקדשים, פי' חז"ל במנחות (דף כה) שמרצה על הדם והחלב שקרבו בטומאה, וכבר הבאתי הכרח דרשה זו ע"פ כללי הלשון (ויקרא סי לב) שזה מוכח ממ"ש לרצון להם עיי"ש. ושם (סי' הנזכר) דרשו חז"ל בספרא כל הפסיק דפה עיי"ש, והיה על מצחו תמיד לרצון א"א שיהיה תמיד על מצחו, ופליגי בזה ביומא (דף ז' ע"ב) שר' יהודה ס"ל שבשעה שאינו על מצחו אינו מרצה ומפרש שיהא על מצחו תמיד שלא יסיח רגע דעתו ממנו וישים על לבו שהוא על מצחו. ויחשוב בקדושת השם הכתוב עליו, ור"ש ס"ל דאף שאינו ע"מ מרצה, נראה דק"ל למה אמר שני פעמים והיה על מצח אהרן והיה על מצחו, ומפ' ששעור הכתוב והיה על מצח אהרן ובזה ונשא אהרן את עון הקדשים תמיד, ומ"ש אשר יקדישו הוא תנאיי מה שיקדישו בני ישראל והיה על מצחו, שאם בעת שהקדישו היה אז על מצחו [אף שאינו על מצחו עתה] ישא עון הקדשים תמיד, אף שעתה אינו על מצחו, ובא לאפוק נשבר הציץ כמש"ש דאז אינו ראוי ע"מ: