שמות פרק יט

ביום הזה. בראש חדש לא היה צריך לכתוב אלא ביום ההוא, מהו ביום הזה, שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאלו היום נתנו:

ויסעו מרפידים. למה הצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו, והלא כבר כתב שברפידים היו חונים, בידוע שמשם נסעו, אלא להקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני, מה ביאתן למדבר סיני בתשובה, אף נסיעתן מרפידים בתשובה:

ויחן שם ישראל. כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת:

נגד ההר. למזרחו, וכל מקום שאתה מוצא נגד, פנים למזרח:

ומשה עלה. ביום השני וכל עליותיו בהשכמה היו, שנאמר (שמות לד ד) וישכם משה בבקר:

כה תאמר. בלשון הזה וכסדר הזה:

לבית יעקב. אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה:

ותגיד לבני ישראל. ענשין ודקדוקין פרש לזכרים דברים הקשין כגידין:

אתם ראיתם. לא מסרת היא בידכם, ולא בדברים אני משגר לכם, לא בעדים אני מעיד עליכם, אלא אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, על כמה עברות היו חיבין לי קדם שנזדוגו לכם, ולא נפרעתי מהם אלא על ידכם:

ואשא אתכם. זה יום שבאו ישראל לרעמסס, שהיו ישראל מפזרין בכל ארץ גושן, ולשעה קלה כשבאו לסע ולצאת נקבצו כלם לרעמסס ואונקלוס תרגם ואשא, ונטלית יתכון, כמו ואסיע אתכם, תקן את הדבר דרך כבוד למעלה:

על כנפי נשרים. כנשר הנושא גוזליו על כנפיו, שכל שאר העופות נותנים את בניהם בין רגליהם, לפי שמתיראין מעוף אחר שפורח על גביהם, אבל הנשר הזה אינו מתירא אלא מן האדם, שמא יזרוק בו חץ, לפי שאין עוף אחר פורח על גביו, לכך נותנן על כנפיו, אומר מוטב יכנס החץ בי, ולא בבני אף אני עשיתי כן, (שמות יד יט) ויסע מלאך האלהים וגו' (שם כ) ויבא בין מחנה מצרים וגו', והיו מצרים זורקים חצים ואבני בליסטראות והענן מקבלם:

ואבא אתכם אלי. כתרגומו:

ועתה. אם עתה תקבלו עליכם יערב לכם מכאן ואלך, שכל התחלות קשות:

ושמרתם את בריתי. שאכרות עמכם על שמירת התורה:

סגלה. אוצר חביב, כמו (קהלת ב ח) וסגלת מלכים, כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם כך אתם תהיו לי סגלה משאר אמות, ולא תאמרו אתם לבדכם שלי ואין לי אחרים עמכם, ומה יש לי עוד שתהא חבתכם נכרת:

כי לי כל הארץ. והם בעיני ולפני לכלום:

ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. שרים כמה דאת אמר (שמואל ב' ח יח) ובני דוד כהנים היו:

אלה הדברים. לא פחות ולא יותר:

וישב משה את דברי העם וגו'. ביום המחרת, שהוא יום שלישי, שהרי בהשכמה עלה וכי צריך היה משה להשיב, אלא בא הכתוב ללמדך דרך ארץ ממשה שלא אמר, הואיל ויודע מי ששלחני, איני צריך להשיב:

בעב הענן. במעבה הענן וזהו ערפל:

וגם בך. גם בנביאים הבאים אחריך:

ויגד משה. ביום המחרת שהוא רביעי לחדש:

את דברי העם וגו'. תשובה על דבר זה שמעתי מהם שרצונם לשמוע ממך אינו דומה השומע מפי השליח לשומע מפי המלך, רצוננו לראות את מלכנו:

וקדשתם. וזמנתם, שיכינו עצמם היום ומחר:

ויאמר ה' אל משה. אם כן, שמזקיקין לדבר עמם, לך אל העם:

והיו נכנים. מבדלים מאשה:

ליום השלישי. שהוא ששה בחדש ובחמישי בנה משה את המזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה, כל הענין האמור בפרשת ואלה המשפטים, (שמות כד ד) ואין מקדם ומאחר בתורה:

לעיני כל העם. מלמד שלא היה בהם סומא, שנתרפאו כלם:

והגבלת. קבע להם תחומין לסימן, שלא יקרבו מן הגבול והלאה:

לאמר. הגבול אומר להם, השמרו מעלות מכאן והלאה, ואתה תזהירם על כך:

ונגע בקצהו. אפלו בקצהו:

ירה יירה. מכאן לנסקלין שהם נדחין למטה מבית הסקילה, שהיה גבוה שתי קומות:

יירה. ישלך למטה לארץ, כמו (שמות טו ד) ירה בים:

במשך היבל. כשימשוך היובל קול ארוך הוא סימן סלוק שכינה והפסקת הקול, וכיון שנסתלק הם רשאין לעלות:

היבל. הוא שופר של איל, שכן בערביא קורין לדכרא יובלא, ושופר של אילו של יצחק היה:

מן ההר אל העם. מלמד שלא היה משה פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם:

היו נכנים לשלשת ימים. לסוף שלשה ימים, הוא יום רביעי שהוסיף משה יום אחד מדעתו, כדברי רבי יוסי, ולדברי האומר בששה בחדש נתנו עשרת הדברות לא הוסיף משה כלום לשלשת ימים, כמו (פסוק יא) ליום השלישי:

אל תגשו אל אשה. כל שלשת ימים הללו כדי שיהו הנשים טובלות ליום השלישי ותהיינה טהורות לקבל תורה שאם ישמשו תוך שלשת ימים, שמא תפלוט האשה שכבת זרע לאחר טבילתה ותחזור ותטמא, אבל מששהתה שלושה ימים כבר הזרע מסריח ואינו ראוי להזריע וטהור מלטמא את הפולטת:

בהית הבקר. מלמד שהקדים על ידם מה שאין דרך בשר ודם לעשות כן, שיהא הרב ממתין לתלמיד, וכן מצינו ביחזקאל (יחזקאל ג כב) קום צא אל הבקעה וגו', (שם כג) ואקום ואצא אל הבקעה והנה שם כבוד ה' עומד:

לקראת האלהים. מגיד שהשכינה יצאה לקראתם, כחתן היוצא לקראת כלה, וזהו שנאמר (דברים לג ב) ה' מסיני בא, ולא נאמר לסיני בא:

בתחתית ההר. לפי פשוטו ברגלי ההר ומדרשו שנתלש ההר ממקומו ונכפה עליהם כגיגית:

עשן כלו. אין עשן זה שם דבר, שהרי נקוד השי"ן פת"ח, אלא לשון פעל, כמו אמר, שמר, שמע, לכך תרגומו תנן כליה, ולא תרגם תננא, וכל עשן שבמקרא נקודים קמ"ץ מפני שהם שם דבר:

הכבשן. של סיד, יכול ככבשן זה ולא יותר, תלמוד לומר (דברים ד יא) בער באש עד לב השמים ומה תלמוד לומר כבשן, לשבר את האזן, מה שהיא יכולה לשמוע, נותן לבריות סימן הנכר להם. כיוצא בו (הושע יא י) כאריה ישאג, וכי מי נתן כח בארי, אלא הוא, והכתוב מושלו כאריה, אלא אנו מכנין ומדמין אותו לבריותיו, כדי לשבר את האזן מה שיכולה לשמוע. וכיוצא בו (יחזקאל מג ב) וקולו כקול מים רבים, וכי מי נתן קול למים, אלא הוא, ואתה מכנה אותו לדמותו לבריותיו, כדי לשבר את האזן:

הולך וחזק מאד. מנהג הדיוט, כל זמן שהוא מאריך לתקע קולו מחליש וכוהה, אבל כאן הולך וחזק מאד ולמה כך, מתחלה לשבר אזניהם מה שיכולין לשמוע:

משה ידבר. כשהיה משה מדבר ומשמיע הדברות לישראל שהרי לא שמעו מפי הגבורה אלא (שמות כ ב) אנכי ולא יהיה לך והקדוש ברוך הוא מסיעו לתת בו כח להיות קולו מגביר ונשמע:

יעננו בקול. יעננו על דבר הקול, כמו (מלכים א' יח כד) אשר יענה באש, על דבר האש להורידו:

וירד ה' על הר סיני. יכול ירד עליו ממש, תלמוד לומר (שמות כ יט) כי מן השמים דברתי עמכם מלמד שהרכין שמים העליונים והתחתונים והציען על גבי ההר, כמצע על המטה, וירד כסא הכבוד עליהם:

העד בעם. התרה בהם שלא לעלות בהר:

פן יהרסו וגו'. שלא יהרסו את מצבם על ידי שתאותם אל ה' לראות ויקרבו לצד ההר:

ונפל ממנו רב. כל מה שיפול מהם ואפלו הוא יחידי חשוב לפני רב:

יהרסו. כל הריסה מפרדת אסיפת הבנין, אף הנפרדין ממצב אנשים הורסים את המצב:

וגם הכהנים. אף הבכורות שהעבודה בהם:

הנגשים אל ה'. להקריב קרבנות, אף הם אל יסמכו על חשיבותם לעלות:

יתקדשו. יהיו מזמנים להתיצב על עמדם:

פן יפרץ. לשון פרצה, יהרוג בהם ויעשה בהם פרצה:

לא יוכל העם. איני צריך להעיד בהם שהרי מתרין ועומדין הם היום שלשת ימים, ולא יוכלו לעלות שאין להם רשות:

לך רד. והעד בהם שנית, שמזרזין את האדם קדם מעשה, וחוזרין ומזרזין אותו בשעת מעשה:

ועלית אתה ואהרן עמך והכהנים. יכול אף הם עמך, תלמוד לומר ועלית אתה אמור מעתה, אתה מחצה לעצמך ואהרן מחצה לעצמו והם מחצה לעצמם. משה נגש יותר מאהרן, ואהרן יותר מן הכהנים, והעם כל עיקר אל יהרסו את מצבם לעלות אל ה':

פן יפרץ בם. אף על פי שהוא נקוד חטף קמ"ץ אינו זז מגזרתו, כך דרך כל תבה שנקדתה מלאפו"ם כשהיא סמוכה במקף משתנה הנקוד לחטף קמ"ץ:

ויאמר אליהם. התראה זו: