שמות יט, ז

וַאֲתָא משֶׁה וּקְרָא לְסָבֵי עַמָא וְסַדַר קֳדָמֵיהוֹן יָת כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין דִפַקְדֵיהּ יְיָ:

וְאָתָא משֶׁה בְּיוֹמָא הַהוּא וּקְרָא לְסָבֵי עַמָא וּסְדַר קֳדָמֵיהוֹן יַת כָּל פִּתְגָמַיָא הָאִלֵּין דְּפַקְדֵיהּ יְיָ

וְאָתָא משֶׁה וּקְרָא לְחַכִּימַיָא דְיִשְרָאֵל וּסְדַר קֳדָמֵיהוֹן יַת כָּל דִּבְרַיָא הָאִלֵּין דְּפַקֵיד יָתֵיהּ מֵימְרָא דַיְיָ:

וישם לפניהם את כל הדברים האלה טעמו שאמר להם הנה נתתי לפניכם הדברים בחרו לכם היום אם תעשון כן ולכן ענו אותו כל אשר דבר ה' נעשה (פסוק ח) כטעם ראה נתתי לפניכם היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע (דברים ל טו) וכן ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (להלן כא א) שיאמרו שאם יבחרו ויקבלו עליהם לעשותם ועל כן אמר שם (כד ג) ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה וכן וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל (דברים ד מד) שאמר לדור הבא בארץ אם יקבלו עליהם את התורה כי בא לכרות עמהם ברית בערבות מואב כאשר כרת עם אבותיהם בחורב והגאון רב סעדיה אמר כי וישם לפניהם כמו שימה בפיהם (דברים לא יט) ואיננו אלא כמו שפירשתי וכן טעם ויענו כל העם יחדיו כי משה קרא לזקני העם שהם חכמיהם ושופטיהם כי להם הבחירה ושם לפניהם כל הדברים האלה במעמד כל העדה כי על כלם צוה כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל (פסוק ג) והם לא המתינו לעצה ובחירה ויענו כל העם יחדו ויאמרו למקטון ועד גדול כל אשר דבר ה' נעשה וכן אמר עוד (להלן כד ג) ויען כל העם קול אחד ויאמרו

ויבא משה. אל מחנה ישראל. ואין צורך להזכיר כי ירד:

וישם לפניהם. כמו וזאת התורה אשר שם משה ואמר הגאון כי הוא על דרך שימה בפיהם. והטעם תורה שבעל פה שהוא פי' התורה שבכתב:

ויבא משה באותו יום ויקרא לזקני העם לבא עמו.

ויקרא לזקני העם. הנה נתחכם משה רבנו עליו השלום בשליחותו לעשותה בהתבוננות, כי ירא ופחד לבבו דלמא תארע תקלה בדבר שהוא תכלית הכל ועקר העולם, וכבר אחזו חבלים לארץ שמא חס ושלום לא יקבלו ישראל את התורה, ונתחכם עליו השלום ולא דבר לכללות העם עד שקרא לזקנים והושיבם לפניו וכל ישראל יחד שומעים דברי משה, אלא שהקביל הדברים לפני הזקנים, והועיל בזה כדי שלא יתחילו להשיב למשה אלא הזקנים ולא כללות העם, כי חש דלמא חס ושלום יענו מהעם תשובה שלא כהגן, מה שאין כן הזקנים מבטח הוא בהם שתשובתם תהיה כהגן, ואחר שישיבו הזקנים כהגן העם יטו אחריהם, ולו יהיה כי יקהו שניהם חס ושלום, כל זקן וזקן ידבר לבני משפחתו. ואולי כי בני אל חי נודעה להם התחכמות משה כי חש למיאון חס ושלום והוציאו עצמם מהחשד ולא הניחו לזקנים להשיב תחלה, וענו כל העם יחדו, כל אשר דבר ה׳ נעשה מדעתנו השלמה וברצוננו הפשוט, ולא קדמה תשובת הזקנים לתשובת כל עם ה׳. והנה הראו בני ישראל עצם אחדותם והשואת רצונם באלהינו, כי ששים רבוא אמרו בהשואה דבור אחד כאמרו ״יחדו״, ולא נתאחר אחד מהם ולא קדם אחד לחברו ולא שנה אחד מהם להשיב בנסח אחר, אשרי עולם שאמה זו בתוכו. ובזה ידיק מאמר הנביא (ירמיה ב:ב) ״כה אמר ה׳ זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך״, פרוש אמרו ״כלולתיך״ הוא תשובתם שענו כל העם יחדו שעשו שתי כלליות באהבה: הא׳ תשובה כהגן מכלם ואין גם אחד שלא נתרצה בדבר, ב׳ שהשוו יחד בקול התשובה ובלשון התשובה על דרך שכתבנו.

את כל וגו׳. נתכון באמרו את כל שלא שנה מהודעת כל בלא מגרעת, ואמרו האלה שלא הוסיף לדבר דבר כמאמר ה׳ אליו (שמות יט:ו) אלא הדברים.

וישם לפניהם את כל הדברים האלה וגו׳. א״א לפרש שאמר הדברים כהוייתן דא״כ לא נצרך הכתוב להודיע שעשה משה כמו שדבר לו ה׳ והרי בכל הפרשיות לא כתיב הכי אם לא שבא לאיזה למוד ותו למאי כתיב וישם ולא ויאמר אלא פי׳ וישם הוא פי׳ הדברים כדאיתא בעירובין פ״ה אשר תשים לפניהם כשלחן ערוך. וכ״כ הגאון רב סעדיה ולא כהרמב״ן שהשיג עליו. והודיע הכתוב שהביאור שהוא תורה שבע״פ לא היה בכח משה לדבר לכל ישראל אלא קרא להזקנים והם דברו לישראל דרק הפרשה שהוא דבר ה׳ ממש היתה השכינה מדברת מתוך גרונו של משה. וכ״ה במכילתא פ׳ בא ריש פ׳ משכו. שכה״ת נאמרה מפי משה לישראל ועי׳ מש״כ עוד בס׳ דברים פ׳ וילך. אבל דברים שבע״פ שהן דברי משה היה נצרך לזקנים. ובלא ספק שכך היה בכל הפרשיות עד כה וכמו שכתבנו לעיל ט״ז ט״ו בדיוק המקרא כך היה שונה משה תורה שבע״פ לזקנים ומהם הגיע לישראל. אלא שפי׳ הכתוב כאן משום שחזר ופי׳ להלן י״ט סמוך למ״ת שמאז והלאה לא היה כן אלא אפילו מה שדבר משה תורה שבע״פ היה ג״כ לכל ישראל כאשר יבואר. מש״ה כתיב דלע״ע קרא לזקנים ופירש להם דבר ה׳ והמה דברו לישראל:

ויבא משה ויקרא לזקני העם, אחר שנצטוה לחלק את העם לשתי מפלגות, ההמון לבד ויחידי סגולה לבד, ואל הזקנים נצטוה צווי מיוחד שצווי של ההמון נכלל בהם, והם העיקר, ע"כ יחד דברו אל הזקנים כי לפניהם שם כל הדברים, מפא"פ לבית יעקב לא הוצרך לשום לפניהם רק מקצת מן הדברים: