שמות יט, יב

והגבלת. קבע להם תחומין לסימן, שלא יקרבו מן הגבול והלאה:

לאמר. הגבול אומר להם, השמרו מעלות מכאן והלאה, ואתה תזהירם על כך:

ונגע בקצהו. אפלו בקצהו:

וּתְתַחֵם יָת עַמָא סְחוֹר סְחוֹר לְמֵימַר אִסְתַּמָרוּ לְכוֹן מִלְמִסַק בְּטוּרָא וּלְמִקְרַב בְּסוֹפֵהּ כָּל דְיִקְרַב בְּטוּרָא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:

וְתַתְחֵם יַת עַמָּא וִיקוּמוּן חֲזוֹר חֲזוֹר לְטוּרָא לְמֵימָר הֲווֹ זְהִירִין מִלְמֵיסַק בְּהַר וּלְמִקְרַב בְּסַיְיפֵיהּ כָּל דְּיִקְרַב בְּטַוְורָא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל

והגבלת. שים גבול בהר. ע"כ כמוהו הגבל את ההר וקדשתו לשום גבול בהר. והארכתי כל כך בעבור שאמר המשוגע שהפך בספרו דברי אלהים חיים אמר כי רצה משה לומר הגבל את העם. ויצא מפיו ההר במקום העם:

כל הנוגע בהר בגופו:

והגבלת - הראה להם ועשה להם סימני גבול עד היכן יכולין לקרב.

כל הנוגע בהר מות יומת. פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב ויערבבו שמחת האל בטמאם את המקום בפגריהם, ובהטילם אבל על קרוביהם, ולא תשרה שכינה עליהם:

והגבלת את העם שומע אני למזרחו, לאותו רוח ששכינה באה כנגדם והוא מזרח, כדכתיב וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן וגו', ת״ל סביב.

לאמר שהתרו זה בזה.

כל הנוגע בהר מות יומת לא תגע בו יד. וא"ת מה היה צריך עוד להזהיר לא תגע שכבר כתי' מות יומת וידוע הוא שהנוגע חייב מיתה. ושמעתי מפי ה"ר ברוך דה"פ כל הנוגע בהר מות יומת וא"ת כיון שנתחייב מיתה ניתן רשות לכל אדם ללכת שמה ולהביאו להמיתו לא תעשה כן לא תגע בו יד אל אותו המחוייב מיתה כי סקול יסקל או ירה יירה מרחוק הן באבנים והן בחיצים ובליסטראות הן ברמחים ובכידונים ועתה ניחא דהנוגע קאי להר ולא תגע בו יד קאי אל הנוגע בהר:

והגבלת את העם. עשה להם גבול ואמור להם שלא יעברו את הגבול:

והגבלת וגו׳. נראה שאין מצות הגבלה זו אלא ליום השלישי, ואף על פי כן הקדימה מעתה כדי שינהגו בו כבוד מעכשיו, גם ירגילו עצמם להתרחק ממנו בשלשת ימים, ואין לומר שינהג חיוב הנגיעה בהר מיום צוותו, זה אינו, כי הוא דבר רחוק שיתקדש ההר ויתחיבו עליו קדם רדת שכינתו יתברך. וכן משמע ממתניתא בספרי (מכילתא כד) כי לא התחיל החיוב אלא מיום שלישי.

והגבלת את העם סביב. לא אמר והגבלת את ההר כלשון המקרא כ״ג. אלא הוא דבר בפ״ע שהוא גבולות לעם במעמדם סביבות ההר אהרן בראש והכהנים לפי ערכם אחוריו וגדולי ישראל אחריהם ובינונים אחריהם ונשים וטף אחריהם:

לאמר השמרו לכם. אזהרה יתירה בלאו ועונש מיתה הוא לכולם בשוה שלא יעלו בהר. אבל גם במרחקם מן ההר אע״ג שלא נזהרו בלאו מ״מ היה גבולות לעם. ועי׳ להלן כ״א וכ״ב:

עלות בהר. אפילו בלי נגיעה בבשר האדם:

ונגוע בקצהו. אע״ג שאינו עולה:

והגבלת את העם. בזה רמז ג"כ שלא יהרוס אדם להעפיל לעלות הר העיון בעניני האלהות שהם למעלה מהשגתו, כי יש לשכל האנושי ולכחותיו גבול ששם יעמוד ולא יעבור הגבול, וכמו שהיה בארבעה שנכנסו לפרדס שאחד עלה בהר והציון ונפגע ואחד מת, כי לא יכול לסבול האור הגדול, כמי שיטריח עירו לראות באור השמש שיכהו עיניו, או היטריח שכלו על דבר שלמעלה מהשגתו שימצא פגע או בטול לגמרי או שיצא לתרבות רעה, וזה הנמשל מ"ש כל הנוגע בהר מות יומת:

ס הרא"ם פירש שלא יתכן לומר והגבלת את העם שתאמר להם השמרו כי ההגבלה מקומית לחוד והאזהרה לחוד לכן לאמר מחובר עם הגבול לא עם משה ומפני שלא ענש אלא אם כן הזהיר לכך הוסיף רש"י ואתה תזהירם על כך שגם משה אמר להם השמרו ואע"פ שאין לאמר דבוק עם משה מכל מקום כיון שהעונש הכתוב מורה על אזהרת משה אם כן בהכרח שמלת לאמר תשוב על הגבול וגם על משה:

ע דאם לא כן עלות בהר למה לי דהא אי אפשר לעלות אם לא יגע בקצהו. (מהרש"ל) שמעתי מחכם אחד דק"ל שלא תפרש עלות בהר ונגוע בקצהו שלא תעלה ותגע למעלה בקצהו לכך פירש אפילו בקצהו. אי נמי נראה לי דק"ל דכתיב השמרו לכם עלות משמע לא תעלה אבל לעמוד מרחוק וליגע בו על זה לא הזהיר לכן פירש ונגוע בקצהו אפילו לעמוד מרחוק וליגע בקצהו עכ"ל: