שמות יט, טו

היו נכנים לשלשת ימים. לסוף שלשה ימים, הוא יום רביעי שהוסיף משה יום אחד מדעתו, כדברי רבי יוסי, ולדברי האומר בששה בחדש נתנו עשרת הדברות לא הוסיף משה כלום לשלשת ימים, כמו (פסוק יא) ליום השלישי:

אל תגשו אל אשה. כל שלשת ימים הללו כדי שיהו הנשים טובלות ליום השלישי ותהיינה טהורות לקבל תורה שאם ישמשו תוך שלשת ימים, שמא תפלוט האשה שכבת זרע לאחר טבילתה ותחזור ותטמא, אבל מששהתה שלושה ימים כבר הזרע מסריח ואינו ראוי להזריע וטהור מלטמא את הפולטת:

וַאֲמַר לְעַמָא הֱווֹ זְמִינִין לִתְלָתָא יוֹמִין לָא תִקְרְבוּן לְצַד אִתְּתָא:

וַאֲמַר לְעַמָּא הֲווֹ זְמִינִין לִתְלָתֵי יוֹמִין לָא תִקְרְבוּן לְתַשְׁמִישׁ דְעָרִיס

וַאֲמַר לְעַמָּא הֲווֹ מְזַמְנִין לִתְלָתָא יוֹמִין לָא תִקְרְבוּן לְתַשְׁמִישׁ דְּעַרְסָא:

היו נכונים לשלשת ימים. טעמו ליום השלישי. ולפי הפשט לא הוסיף יום א' מדעתו. ובזה אתן לך שני עדים נאמנים ושניהם בספר הזה הנה כתיב ויאסוף אותם אל משמר שלשת ימים. ושם כתוב ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי וכתיב בעוד שלשת ימים ישא פרעה. ושם כתוב ויהי ביום השלישי יום הלדת. וכן זה היו נכונים לשלשת ימים:

ויאמר אל העם באותו יום היו נכנים לצורך יום שלישי. ויום זה שיהיה מתן תורה ובאיזה ענין אל תגשו אל אשה מכאן עד לאחר מתן תורה.

לשלשת ימים לפי פשוטו ליום השלישי ולא הוסיף משה יום אחד מדעתו. דוגמא ויאסף אותם אל משמר שלשת ימים ושם נאמר ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי, ואומר בעוד שלשת ימים וכתוב שם ביום השלישי יום הולדת את פרעה. לאחר שהיה יום ה׳ לחדש ויום ששי בשבת עשה מה שכ׳ בפ׳ משפטים וישכם בבקר וגו׳ עד שבטי ישראל.

היו נכונים לג' ימים. לקבל התורה ולשמוע הק' שידבר עמכם ומעתה אל תגשו אל אשה כדי שיהיו טהורים לשמוע את קול הק' וכ"ש שיהיו נזהרים מטומאה חמורה ולפי שלא פי' זמן באל תגשו אל אשה הוצרך לומר שובו לכם לאהליכם אבל אם פי' להם זמן קצוב לא הוצרכו להיתר ולכך כל חרם וגזירה ששמין הקה' לזמן כיון שהגיע הזמן אינה צריכה היתר אבל אם נגזרה בלא זמן בשביל שום דבר אע"ג שנתבטל הדבר כיון שלא פי' בהדיא צריכה היתר כי דהכא דאנן סהדי שלא נאמר אל תגשו אלא כדי לקבל התורה ואע"ג שנתקבלה הוצרכו היתר וכן מצינו שתקנו רבות' כרם רביעי עולה לירושלים מהלך יום אחד לכל צד כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות ולאחר חרבן רצה ר' אליעזר להפקיר כרם רביעי שהיה לו במזרח לוד עד שאמרו לו כבר נמנו חבירך והתירוהו ואע"ג שלא לחוש לשוקי ירושלים לאחר חרבן הוצרך היתר כיון שלא פי' זמן בהדיא הגה"ה:

ויאמר אל העם. מלבד שאמר דבר ה׳ כהויתו. הוסיף לומר מדעתו עוד מאמר היו נכונים לשלשת ימים. לשון לשלשת אינו מדויק כלל בזה הענין. דאם הפי׳ שיכינו עצמם שלשה ימים. היה ראוי לומר שלשה ימים. ואם הפי׳ שני ימים למה שיהיה פלאות ביום השלישי היה ראוי לומר ליום השלישי. וגם א״כ ק׳ מה זה הוסיף בזה המאמר על אשר כבר דבר בשם ה׳. אלא מזה העלו חז״ל דמשה הוסיף יום א׳ מדעתו. ופירשו דדרש היום ומחר. היום כמחר דלילו עמו. ולא אמרו דמשה דרש שכך הוא דעת ה׳ אלא הוסיף מדעתו שכך היה רצונו בשביל איזה טעם אי משום כבוד שבת דיום השלישי היה בעש״ק ולא יוכלו העם להתעסק בכ״ש. או הבין דלא יספיק העת הקצר להכין דעת העם כראוי. והיה משה נצרך לזה שני דברים. חדא שיהא הקב״ה מסכים לדעתו. שנית שיהא נכלל בדבר ה׳ הקודמים דעת משה גם כן. שהרי א״א להפוך דברי אלהים חיים ח״ו. ע״כ לא היה יכול להחליט דעתו ולהגיד לעם כי תהיה הכנה כל שלשה ימים. שאולי לא יסכים הקב״ה לדעתו. מש״ה אמר להם לשון דמשתמע לתרי אפי. כדי שאם לא יהא הקב״ה מסכים לדעתו לא יהיו דבריו נסתרים לגמרי. אמנם הקב״ה הסכים לדעת משה. ואמר משה אל תגשו אל אשה. לא שבא משה לפרש בזה מהו קדושה והכנה. [וכ״כ הרא״ש ביצה פ״א ס״ג. והא דכתיב היו נכונים לשלשת ימים לא קאי על מה דכתיב בתריה אל תגשו אל אשה אלא ה״פ היו נכונים לשלשת ימים לקבל התורה. ואל תגשו אל אשה] אלא בא להזכיר אזהרה זו כדי להראות שאפשר להוסיף יום א׳. ויהא נכלל בדבר ה׳ וקדשתם היום ומחר הוספה זו ג״כ. ויהי הפי׳ היום ומחר. היום כמחר. מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו. אע״ג דבאמת אין מקום לזה הדיוק בכ״מ שנאמר בזה הלשון כמו ביום ההוא יאכל וממחרת ודומה לו. אלא מ״מ כאן יש הוכחה לזה מדהזהיר אל תגשו אל אשה הרי בפי׳ וקדשתם היינו פרישות מן האשה וישראל קדושים הם אין משמשין מטותיהם ביום. וא״כ למאי אמר ה׳ היום. הרי מופרשין הם גם בל״ז. אלא היום כמחר שלילו עמו . [ואמר בלשון הגשה אל תגשו. ולא בלשון אל תבואו אל אשה. ללמד שבאם לא יסכים הקב״ה להצעת משה. אזי תהיה אזהרת אל תגשו אל אשה שייך להכנה. ותהי הכונה אל תגשו כלל. שלא תהא מרבה שיחה עם אשה. לפי שהוא מבטל הכנה לדבר שבקדושה]. ומ״מ אמרו שהוסיף משה מדעתו משום דבאמת אין הכרח כ״כ לפרש כן שהרי בכלל קדושה הוא הרהורי אשה כמש״כ לעיל אבל מ״מ לצורך השעה יש מקום לפרש דבר ה׳ בזה האופן והוא מחוקי התלמוד והפלפול להעלות מדאיצטריך חדשות והקב״ה הסכים על ידו שכך רצון ה׳ לדרוש בדבריו לצורך כמש״כ בס׳ בראשית ל״ב י׳:

אל תגשו אל אשה. בארו חז"ל בשבת שהיה צריך פרישת שלשה ימים מפני הנשים, שהפולטת ש"ז ביום השלישי טמאה והוא מבואר ממה שבא פה אצל קריבה אל אשה לשון הגשה שלא בא כן בשום מקום שתמיד בא ע"ז לשון קריבה, ומבואר אצלנו ההבדל בין קרב ובין נגש, שקריבה הוא בששניהם שוים וקל לקרב אליו והגשה הוא בשיש קושי לגשת אל הדבר, לכן בא תמיד לשון קריבה אל אשה, כי גם מ"ש לא תקרבו לגלות ערוה, כי האשה מוזהרת כמו האיש ושניהם קרבים בשוה, משא"כ פה שהעכוב הוא רק מצדה לא מצדו כי הוא יכול לטבול ולטהר, רק הוא לא תתרצה כי הפולטת ש"ז עד ג"י טמאה, תפס לשון הגשה:

ר מדלא כתיב ליום השלישי כמו שצוה לו הקב"ה אלא לשלשת ימים משמע לסוף שלשת ימים:

ש וא"ת מאי שנא דהקפידה התורה על טומאת קרי יותר מבזב ומצורע ובועלי נידות כבר תירצו התוספות בברכות כ"א ע"ש: