שמות יט, ה

ועתה. אם עתה תקבלו עליכם יערב לכם מכאן ואלך, שכל התחלות קשות:

ושמרתם את בריתי. שאכרות עמכם על שמירת התורה:

סגלה. אוצר חביב, כמו (קהלת ב ח) וסגלת מלכים, כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם כך אתם תהיו לי סגלה משאר אמות, ולא תאמרו אתם לבדכם שלי ואין לי אחרים עמכם, ומה יש לי עוד שתהא חבתכם נכרת:

כי לי כל הארץ. והם בעיני ולפני לכלום:

וּכְעַן אִם קַבָּלָא תְקַבְּלוּן לְמֵימְרִי וְתִטְרוּן יָת קְיָמִי וּתְהוֹן קֳדָמַי חַבִּיבִין מִכָּל עַמְמַיָא אֲרֵי דִי לִי כָּל אַרְעָא:

וּכְדוּן אִין קַבָּלָא תְּקַבְּלוּן לְמֵימְרִי וְתִנְטְרוּן יַת קְיָימַי וּתְהוֹן קֳדָמַי חֲבִיבִין מִכָּל עַמְמַיָא דְעַל אַפֵּי אַרְעָא

וּכְדוֹן אִם מִשְׁמָע תִשְׁמְעוּן בְּקַל מֵימְרִי וְתִטְרוֹן יַת קְיָמַי וּתְהַוּוּן לִשְׁמִי לְעַם אוֹחֲרָן וַחֲבִיבִין הֵיךְ סְגוּלָה מִן כָּל אוּמַיָא אֲרוּם לִשְׁמָא דַיְיָ הִיא כָּל אַרְעָא:

וטעם ושמרתם את בריתי הברית אשר כרתי את אבותיכם להיות להם לאלהים ולזרעם אחריהם (בראשית יז ז) ור"א אמר הברית שיכרות משה עם ישראל אחר מתן תורה כמו שאמר (להלן כד ח) הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה ועל דרך האמת שתשמרו את בריתי לדבקה בי (להלן כג כב) כי אם שמוע תשמע בקולי ועשית כל אשר אדבר

והייתם לי סגולה מכל העמים שתהיו בידי סגולה כדבר נחמד לא ימסרנו המלך ביד אחר כמו וסגולת מלכים והמדינות (קהלת ב ח) ואמר כי לי כל הארץ כטעם אשר חלק ה' אותם לכל העמים ואתכם לקח ה' (דברים ד יט כ) וכך אמר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי (ויקרא כ כז) או יהיה "סגולה" דבקות כי לי הארץ הנקראת כל כמו שפירשתי בפסוק וה' ברך את אברהם בכל (בראשית כד א) והמשכיל יבין וכן ואתם תהיו לי (פסוק ו) שתהיו אתם לי ביחוד ולא כשאר העמים וכך אמרו במכילתא (שם) ואתם תהיו לי כביכול איני מעמיד ואיני משליט עליכם אלא אני וכן הוא אומר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל (תהלים קכא ד)

ועתה אם שמוע תשמעו בקולי. לעשות מצותי. ושמרתם את הברית שאכרות עמכם. והוא הברית שכרת משה עם ישראל אחר מתן תורה בבנותו המזבח כאשר אפרש במקומו בראיה גמורה:

ומלת סגולה. דבר נכבד ונחמד ולא ימצא אחר כמוהו.

וטעם כי לי כל הארץ. דבק עם מכל העמים כמו כי לי כל עמי הארץ. וזהו ואבדיל אתכם מכל העמים להיות לי. ור' מרינוס אמר. כי פי' כי לי כל הארץ אע"פ כי שלי כל הארץ. וכמוהו לפי דעתי. כי עם קשה עורף הוא. רפאה נפשי כי חטאתי לך:

כי לי כל הארץ - וכל העמים שלי ולא בחרתי כי אם אתכם לבדכם.

ועתה אם שמוע תשמעו בקולי. לקבל עליכם התורה והמצוה:

ושמרתם את בריתי. הברית שאכרות על קבלתכם, והוא הברית שכרת אחר שאמרו נעשה ונשמע כאמרו הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה באופן שלא אצטרך לעשות לכם כמו שעשיתי למצרים:

והייתם לי סגלה מכל העמים. אף על פי שכל המין האנושי יקר אצלי מכל יתר הנמצאים השפלים, כי הוא לבדו המכוון בהם, כאמרם ז"ל (אבות) חביב אדם שנברא בצלם מכל מקום אתם תהיו לי סגולה מכלם:

כי לי כל הארץ. וההבדל ביניכם בפחות ויתר הוא, כי אמנם לי כל הארץ וחסידי אומות העולם יקרים אצלי בלי ספק:

והייתם לי סגולה מכל העמים ס"ת מילה:

והייתם לי סגולה. המטמון המוצנע והסמוי מן העין יקרא סגולה והוא מיוחד וחביב אצל המלך ותחת ידו לא יפקיד עליו פקיד ולא ימנה עליו שוטר ומושל כענין שכתוב (קהלת ב׳:ח׳) וסגולת מלכים והמדינות. ומטעם זה אמר מכל העמים כלומר שאין מעלה זו לשאר העמים, כי הם היו תחת ממשלת פקידי המלך ושוטריו, ומפורש אמר הכתוב (דברים ד׳:י״ט) אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים ואתכם לקח ה' כי ישראל לקוחים לחלקו יתברך וסגולה תחת ידו ביחוד.

כי לי כל הארץ. ולא בחרתי באומה ולשון כי אם בכם. וע"ד הקבלה כי לי כל הארץ כבר רמזתי ענין הארץ הנקראת כל בפסוק בראשית.

ושמרתם את בריתי היא ברית הדם אשר כרת את בנ״י כדכתיב בפרשת משפטים.

סגלה מכל העמים שהרי בידי לגדל אתכם על כולם כי לי כל הארץ. ד״א כי לי כל הארץ אעפ״י שיש לי כל הארץ, אתם תהיו לי חביבים מכולם. כי במקום אעפ״י, כמו כי מנשה הבכור. כי קרוב הוא. [כי לי כל הארץ כל בריות הארץ].

אם שמוע תשמעו בקולי. לשמור מצותי ולעשות עבודתי הרי אתם נשואים וגדולים מכל העמים שהם כולם שלי ואני אגדיל אתכם על כולם:

כי לי כל הארץ. ובידי להגדיל אתכם על כולם:

סגולה. לשון יוקר וחביבות וכמו (קהלת ב׳:ח׳) סגולת המלכים והמדינות:

ועתה אם וגו׳. אמרו ועתה, על דרך אמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה פכ״א) אין ועתה אלא תשובה, כי לצד שהיו ישראל מלכלכים בחרמי העונות אשר קדמו להם וגם החדשים מקרוב באו בהמראתם, ככתוב בתורה כמה פרטי חטאים במן בשליו בשבת במים, וכאשר רצה אל עליון לתת התורה זכה וברה יסוד הקדשה והטהרה ורוחניות הרוחניות, צוה להם שיחזרו בתשובה אפלו מחטא קל. וכבר קדם לנו מאמרם זכרונם לברכה (קידושין מט,ב) בדין המקדש את האשה על מנת שהוא צדיק גמור ונמצא רשע שקדושיו קדושין, כי חישינן שמא עשה תשובה ובאמצעות תשובתו יקרא צדיק. עוד יתבאר בסמוך:

אם שמוע תשמעו וגו׳. צריך לדקדק טעם כפל שמוע תשמעו, ואולי יכון ה׳ לצוותם על קבלת שתי תורות: אחת אשר ישמיעם באותו מצב, ואחת היא תורה שבעל פה ודקדוקי סופרים וספרים וגדרי חכמים ותקנותם וגזרתם אשר יורו, כרמוז במצות (דברים יז:יא) ״לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל״. ולזה אמר כנגד מה שמשמיעם מהמצוות אז אמר שמוע, וכנגד תורות העתידים מפי חכמי ישראל אמר תשמעו לעתיד. ולדרך זה ידויק על נכון אמרו ועתה אם שמוע, כי להיות שמצוה באמרו תשמעו על העתיד, לזה סמך ועתה אם שמוע לומר, אם שמוע עתה ותשמעו לעתיד כנזכר.

ודקדק לומר בקולי, על דרך אמרם זכרונם לברכה (במדבר רבה יד) שומע מפי חכם וכו׳ כשומע מפי הגבורה, והוא אמרו כי מצוה זו שאני אומר לכם שתקבלו תקנת חכם צריך שתהיה לכם שוה כאלו אני השמעתיה והגדתיה לכם.

ואולי כי בזה יתישב מאמרם ז״ל (שבת פח,א) שדרשו בפסוק (שמות יט,יז) ״ויתיצבו בתחתית ההר״ שכפה עליהם ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים וכו׳ ואם לאו שם תהא קבורתכם. וקשה, והלא הם אמרו (שמות כד,ז) ״כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע״, ומה מקום לכפיה זו? והתוספות תרצו שם שמא היו חוזרים כשיראו האש הגדולה שיצתה נשמתן, עד כאן. ואין דבריהם נראים, כי אדרבא יוסיפו פחד ופחת ויראו יראת הרוממות. ולפי מה שפרשתי כי ה׳ אמר להם שתי תורות, אחת מפיו אז ואחת לעתיד מפי חכמים כנזכר, נוכל לפרש תשובתם שאמרו ״כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע״ שכונתם היא על זה האפן: כל אשר דבר ה׳ חלק ממנו שהוא מה שאמר ועתה אם שמוע שהוא ענין הנאמר מפי הגבורה אז, נעשה – אנו מקבלין עלינו לעשות מעתה קדם שנשמעהו. וחלק ממנו שהוא מה שאמר תשמעו לעתיד שהוא תורת חכם – ונשמע, פרוש, לא קבלו ולא מאנו אלא תלו הדבר עד שישמעו לדעת מה יעשה ישראל, כי הם דברים שאין להם שעור ואין גבול לקבלה זו, כי בכל דור ודור יחדשו דינים וגדרים וסיגים ותקנות, ומי יכלכל תורה שאין לה שעור כזו? לזה תלו שיהיה הדבר ברשותם עד שישמעו ויבחנו בכל דבר אם יוכלו קבל. ומעתה לא קבלו עליהם אלא תורה שבכתב, אבל תורה שבעל פה הדבר תלוי ועומד. ועל זה כפה ה׳ עליהם ההר כגיגית עד שקבלו עליהם תורת חכם, ובאנס היה עד ימי מרדכי שראו פעלת חכם לחיים אשר עשו להם מרדכי ואסתר, חזרו לקבל ברצון לקים כל דבר אשר יחדשו ויתקנו עליהם חכמיהם, אחר אשר ראו מה גדלו מעשה הצדיקים שזולתם לא היה נשאר רשם משונאיהם של ישראל. והגם שרבותינו ז״ל (שבת פח,א) דרשו אמרם ״נעשה ונשמע״ באפן אחר לשבח, שדמו למלאכים שקדמו לומר המעשה קדם השמיעה כמלאכים שמקדימין (תהלים קג,כ) ״עשי דברו״ קדם ״לשמע בקול דברו״, זה דרך דרש. וגם לדרכנו הרי אמרו ״נעשה״ קדם שישמעו ולא הקדימו השמיעה אלא בתורת חכם. או אפשר שהכתוב נתכון לשני הפרושים, אחד בצדיקים ואחד בשאר העם, כי פשיטא שמן הסתם לא ישוו הדרגות ישראל יחד בצדקות.

עוד ירמוז בכפל שמוע תשמעו מה שהיה אחר האמת בקבלת התורה על פי דבריהם זכרונם לברכה (הוריות ח,א) כי שתי דברות שמעום מפי הגבורה ושמונה מפי המלאך שנברא מדבורו יתברך, לזה אמר אם שמוע תשמעו – שתי הדרגות השמיעה, ודקדק לומר כנגד שמיעה שישמעו ממש מהגבורה תשמעו בקולי ולא אמר לקולי, והבן:

עוד ירצה לומר, כי אם יתחיל לשמוע התורה, משם ואילך הוא יתאוה לשמוע עוד, והוא אמרו אם שמוע – עתה אני מבטיחכם כי תשמעו מעצמכם כשתטעמו טעמה, כאמרו (תהלים לד:ט) ״טעמו וראו כי טוב ה׳״.

עוד ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (סוטה כא:) תורה בין וכו׳ מגנא ומצלא, והוא אמרו אם שמוע פרוש, אם תהיה השמיעה זה יהיה לכם לשתי תועליות: האחת שאתם שומעים קולו יתברך דברי אלהים שיש בהם החיים ותחיו, כאמרו (ישעיה נה:ג) ״שמעו ותחי נפשכם״, והשניה ושמרתם את בריתי פרוש שיגן עליכם מיצר הרע. ולדרך זה הרוחנו גזרת הדבור שמקומו הוא תשמעו וגו׳, שעקר המצוה הוא שמיעת התורה וממנה נמשכים כל התועליות: הא׳ שהם נהנים מקול אלהים חיים, ב׳ יהיו שומרים המצוות ולא ישלוט בהם יצר הרע, ג׳ ״והייתם לי סגלה״ וגו׳. ולפי מה שפרשתי למעלה כי אמרו ״תשמעו״ הוא לתורה שבעל פה, תהיה גזרת הכתוב ושמרתם וגו׳ כי באמצעות התורה תצילהו מיצר הרע המחטיאו, ואמרו בתוספת וא״ו, לומר מלבד שתהיה לכם ידיעה ממנה להבחין בין טוב לרע, עוד לכם שתשיגו השמירה ולא ישלוט בכם השטן.

עוד יכון הכתוב על זה הדרך: ועתה אם שמוע, פרוש תכינו עצמכם לשמוע אני אשמיעכם את קולי, פרוש שלא אדבר עמכם על ידי שליח. גם רמז כי באמצעות שישמעו הדברים ממנו יתברך משמיעה אחת ישמעו עוד שמיעות רבות, על דרך אמרו (תהלים סח:יב) ״ה׳ יתן אמר המבשרות צבא רב״, ותדלה נפשם מים חיים חכמה ותבונה. וזה שעור הכתוב אם שמוע, פרוש, שמיעה שממנה תשמעו עוד שמיעות רבות היא שמיעה בקולי, והוא אמרו תשמעו בקולי. עוד יש לכם תועלת בזה ושמרתם את בריתי, על דרך אמרם זכרונם לברכה (שיר השירים רבה א:ב בפסוק ישקני) כי השומע תורה מפי אדם היא עומדת לשכח ממנו, מה שאין כן השומע מפי עליון שמורה לעד ולעולמים, והוא אמרו ״ושמרתם את בריתי״.

גם ירצה על דרך אמרם זכרונם לברכה (שבת קמו.) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, והכונה היא כי באמצעות דבור ה׳ להם בכח בגדי מלכות שנתן להם שהיא נפש אדם, ובאמצעות כן תתרצה הנפש למאוס בגעולי גוים המתאוים הרע, והוא אמרו ושמרתם את בריתי:

והייתם לי וגו׳. הכונה בזה היא, כי כשם שהסגלה הוא דבר שאינו כפי הטבע, כי הלא תמצא כי יש עשב שטבעו קר וסגלתו לרפאות חולי הקרירות, וכן יש עשב חם וכו׳, וזה אינו כפי הטבע אלא דבר סגלה, וכמו כן מבטיחם ה׳ שיהיו סגלה גם שלא כפי המשוער.

ויש הרבה ענפים בהבטחה זו. ראשונה על דרך אמרם זכרונם לברכה (שבת סג,א) חשב אדם מישראל לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה נותנים לו שכר כאלו עשאה, ולא כן בעברה, ובאמות אינו כן אלא להפך. ואין זה מהנשער כפי השכל, ממה נפשך אם המחשבה תעשה דבר אם כן תעשה בחושב רע, ואם לא תעשה אלא בבחינת הטוב ולא בבחינת הרע אם כן באמות למה בהפך? עוד תמצא (סנהדרין נט,א) כותי שעוסק בתורה או ששבת חיב מיתה, ואפלו שאר מצוות אין לו לעשות, ולמה אם הפעלה מצד עצמה פעלה טובה, כל העושה הרי זה עושה דבר טוב? לזה אמר הכתוב והייתם לי סגלה מכל העמים, כי אין פעלה טובה יוצאה אלא מידכם שאין סגלת התורה והמצוות אלא מכם. ואמרו כי לי כל הארץ, פרוש כי יאמר האומר כי הבטחה זו שיהיו סגלה לא תצדק אלא כשיהיו האמות חפצים ללמד ולעשות וגו׳, בזה יצדק לומר שעשנו סגלה. אבל רואני (ספרי ברכה) כי אדרבה מאנו העמים לקבל תורה ומצוות כשדבר ה׳ לפארן ושעיר, ומעתה במה יכר טוביות הבטחת המעלה? לזה אמר כי לי כל הארץ, כאן הודיע ה׳ כי אין לך אמה ואמה שאין בה מכירי אלהותו יתברך, וכן הוא אומר (מלאכי א:יא) ״מקטר מגש לשמי״ וגו׳, הרי כי כל הגוים לו יכרעו ואף על פי כן לא יטלו שכר על הדבר ולא יעשה מעשיהם רשם, וזו היא סגלתם של ישראל.

עוד ירצה שיהיו סגלה, והסגלה היא שיהיו מיחדים לו ביחוד לעבוד אלהי עולם מכל העמים, כי גם כל העמים לי הם, פרוש, עבודתם לי הוא, כי אינם עובדים אלא למשרתיו. הא כיצד? עובדים לשמש ולירח ולצבא השמים, הלא כלם משמשיו יתברך, ונמצאים עובדים לעבדיו, כאמרו (דברים ד:יט) ״אשר חלק ה׳ וגו׳ לכל העמים״.

ומה שמצינו שמרד פרעה וסנחריב וכו׳, הוא בדרך טעות ושגיון. הא למה הדבר דומה? למלך שנחבא ויצא לפני שאינם מכירים אותו, הרי הוא כהדיוט, ולפעמים עבדיו עצמם יזלזלו בו כפחות הפחותים. כמו כן פרעה לא ידע כי הוא זה האדון השליט על מי שחושב שהוא אלוהו. נמצאת אומר כי כל הארץ למשרתי מלכותו ישתחוו, ובחר לו לישראל שיעבדוהו לו ביחוד ועשאם סגלה.

והצצתי בהשכלת דבר זה שאמרו זכרונם לברכה בספרי בפרשת וזאת הברכה, וזה לשונם: כשנגלה ה׳ על ישראל לתת התורה, הלך אצל בני עשו, אמר להם: ״מקבלים אתם התורה?״ אמרו לו: ״מה כתוב בה?״ ואמר להם: ״לא תרצח״. אמרו לפניו: ״רבונו של עולם, כל עצמו של אותו אביהם רוצח היה, ועל כך הבטיחו אביו ׳ועל חרבך תחיה׳״. הלך אצל עמון ומואב וכו׳, אמרו לו: ״מה כתוב בה?״ ״לא תנאף״ וגו׳, אמרו לו: ״כל עצמה של ערוה להם היא״. הלך ומצא בני ישמעאל, אמר להם וכו׳: ״לא תגנב״ וכו׳, ״רבונו של עולם, כל עצמו של אביהם לסטים היה״ וכו׳ עד כאן. הנה מאמר זה תמוה הוא, כי מה יצדק אנוש עם אל, ומה טענה פחותה זו, וכי בשביל שאביהם רשע היא טענה הנשמעת? ועוד, מי שאכל שום וריחו וכו׳, ותגדל הקשיא איך קבל ה׳ את טענתם כנשמע שיש בה ממש.

אכן אשכילך כי כל אשר עיניך תחזינה בתורתנו, בין במצוות עשה בין במצוות לא תעשה, טעם הדברים הוא כי ה׳ בחן במה שברא והכיר בחינת הרע והבדילנו ממנו, ובחן בחינת הטוב וקדשנו בו. והוא מאמר הזהר (תיקוני זוהר תיקון כא) בפסוק ״ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי״ – ממצוות עשה, ולא כאשר שנאתי – ממצוות לא תעשה. וכן הוא מאמר רבותינו זכרונם לברכה בספרא (מכילתא פסוק ״כי אני ה׳ רופאך״): אמר ה׳ למשה, אמור להם לישראל דברי תורה שאני נותן לכם רפואה הם לכם, חיים הם לכם, עד כאן. כפל לומר ״רפואה״ ו״חיים״ כנגד מצוות לא תעשה ומצוות עשה: רפואה – לבל תחלו באכלכם או בעשותכם מהמעשים הרעים, וחיים – הם בעשותכם מעשים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. ותמצא כי בעת צוות ה׳ על דברים האסורים יאמר (ויקרא יא:מג): ״אל תשקצו את נפשותיכם״, ״אל תטמאו״ וגו׳ (ויקרא יח:כד), גם יזכיר העריות בשם תועבה וכדומה לזה, להגיד בא האלהים כי כל מחשבותיו הם לשמר אותנו להיות בבחינת הקדשה וצונו להיות קדושים.

ויש לך לדעת כי כל בחינת מעשה הרע יש לה שרש בבחינת רוח הטמאה, וכל בחינת מעשה הטוב היא בחינת שרש הקדשה והטהרה. והנה כל מצוה שצונו ה׳ עליה לבל עשותה שמה הוא שם בחינת הרע שממנו הוא, כמו שתאמר שקוץ הנאוף שרש בחינת הרע כך שמו, הגזל כמו כן כך שם שרש בחינת הרע, ובעת עשות האדם מפעל הרע הנה הוא מחזיק שרשו הרע, ובעת שיהיה נזהר מעשותו הנה הוא בטולו, וכמו שפרשו במאמרם זכרונם לברכה (מדרש תהלים צב) בפסוק ״הנה אויביך ה׳״ וגו׳.

ודע כי מעשה האדם יגיד על שרש נפשו, אם שרש ראש ולענה שהוא בחינת הרע, או אם שרש המתוק והערב שהוא בחינת הקדשה, וכבר כתבתי ענף מזה בפרשת ויחי בפסוק ״ראובן בכורי״ וגו׳ (בראשית מט:ג). ובזה מצאנו מאור הבריתא שבאנו עליה, כי טענה נצחת טענו שלש הכתות: עשו, ישמעאל, עמון ומואב, כל אחד למה שנגע לו. עשו אמר כי שרש נפשותם הוא מבחינת הרע ההוא ששמו רציחה, ממנו הוא כמעשהו, ובעת קבלתם הדבר זה הוא שלילת הויתם, וכמו כן עמון ומואב וישמעאל. וזה הוא שדקדק כל אחד ואמר ״כל עצמו של אביהם״ וכו׳, פרוש כל הויתו הוא בנוי מבחינת הרע ששמה רוצח, וכמו כן אמרו מואב וכו׳ עצמה של ערוה, פרוש שאתה מצוה עליה להם היא, פרוש הם בחינתה ואיך יקבלו ההפכיות, אם כן זה הוא בטולם. וכן ישמעאל אמר ״כל עצמו של אביהם לסטים היה״, פרוש בחינת הרע הנקראת לסטים, ומעשיהם היה מגיד על בחינת נפשם מאיזה מקום באה. והנה עמון ומואב הוכיחו בטענתם מעקר הויתם שהיתה מבחינת הנאוף, אבל אדום וישמעאל לא הכר הדבר מעקר הבנין, אלא ישמעאל על פי מלאך שאמר (בראשית טז:יב) ״והוא יהיה פרא אדם ידו בכל״, הרי כי מגיד לה שרשו כי הוא זה, ועשו על פי יצחק כאמרו (בראשית כז:מ) ״ועל חרבך״, פרוש, שאתה מאותה בחינה.

ואשא עיני ואראה חבת הקדש הוא אדון ישראל אשר התנהג עם העמים בסדר זה, להקדים לכל אחד מהם מצוה שיש להם טענה כנגדה, כי אולי שידע שיקבלו כיון שאין להם טענה כנגדה, ונתחכם ברוך הוא כדי שלא יטלו שכר על קבלת מצוה ראשונה שאין להם עליה מענה, ופתח דבריו להם רוממות אל להשמידם מנחלת שדי ובחר לו יה לעמו סגלה. והנה דרך זה אמרו והייתם לי סגלה הוא גזרת הפסוק, וכפי זה טעם אמרו בתוספת וא״ו, לתוספת שכר מלבד שאר פרטי המשג מהמעלות עוד לכם שתהיו סגלה כנזכר, ולא הצרך להזכירם כי מובנים ממשמעות תוספת וא״ו של ״והייתם״ וגו׳. עוד ירצה בתוספת וא״ו לרמז ענין אחר, והוא כי לא יטעה לבבם לחשב כי הוא האדון ברוך הוא חס ושלום צריך להם לשום דבר, לא כן הוא אלא סגלה כמלכים שחפצים בדבר סגלה שהוא כלי יקר הגם שאין להם צרך בו, גם אתם תהיו לי אבן יקרה בערך כל העמים, ולא שהדבר הוא אצלי לצרך, כי לי כל הארץ פרוש, ומעתה לא יצדק לומר שיש לי צרך בדבר, וכאמרו (איוב לה,ז) ״אם צדקת מה תתן לו״, כי הכל שלו יתברך.

עוד ירמוז למה שאמרו זכרונם לברכה (שבת קמו,א) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, וזו היא סגולתן מכל העמים שלא פסקה זוהמתן.

עוד ירמז סתר עליון לפי מה שקדם לנו, כי ענפי הקדשה נתפזרו בעולם, ואין מציאות להם להתברר זולת באמצעות ישראל, וביותר באמצעות עסק התורה שהיא כאבן השואבת ניצוציה במקום שהם, ואותם נצוצי הקדשה גם להם יקרא סגלה. והוא אמרו והייתם, קרינן ביה ״והויתם״, פרוש בה״א מלאפו״ם, כי הם יהיו הוית סגלה מכל העמים אשר נפוצו שם באמצעות התורה, כמאמרם זכרונם לברכה וכמו שכתבנו כמה פעמים הדברים במעשה מצרים. ואמרו כי לי כל הארץ, כאן רמז שיש לו סגלה מפזרת בכל הארץ, וזה טעם פזור ישראל בארבע רוחות העולם, לחזר אחר הסגלה שהיא אבדתם. והנה זולת עונם של ישראל היו יכולים השגת הדבר בלא פזור בעולם, אלא בכח עצם תורתם היו מולכים בכל העולם ושואבים כל בחינות הקדושות מכל מקום שהם, ובאמצעות החטא תש כחם וצריכין לרדת שמה לברר הטוב ההוא.

ועתה וגו׳. המשך שני הכתובים עד וגוי קדוש. המה תנאי ומסובב אם יעשו כך וכך יהיה לכם כך וכך. אבל בביאור הדברים בפרטות יש שני אופנים. א׳. אם שמוע וגו׳ ושמרתם וגו׳ אזי והייתם לי וגו׳. ולזה האופן מתפרש ואתם תהיו לי וגו׳ לא לתנאי ולא למסובב. אלא צווי בפ״ע הוא כאשר יבואר. ב׳. אם שמוע וגו׳ ושמרתם וגו׳ והייתם לי וגו׳ אז ואתם תהיו לי וגו׳. ושני הפירושים מוכרחים בסדר הלשון. דלפי׳ הא׳ היה ראוי לכתוב תהיו לי סגלה וגו׳ ולפי הב׳ תיבת ואתם מיותר אלא שני אופנים שמענו מדבר אלהים. א׳ להמון העם ויהי פירושו. ועתה. מעתה ואילך אם שמוע תשמעו בקלי היינו ת״ת להבין ולדייק בדברי כמש״כ כ״פ דמשמעות בקול הוא דיוק להתבונן ובא זה התנאי נגד מה שדבר בהקדמה אשר עשיתי למצרים. ואז היה בחנם בלי גמול. ומעתה תלוי אם תשמעו בקלי. אז אלחום מלחמותיכם כידוע דת״ת הוא חרבם של ישראל:

ושמרתם את בריתי. הוא עבודה ברית קרבנות שהיה ברית בה״ב עם א״א. ותשמרו להקריב במועדם. ובא זה התנאי נגד ואשא אתכם על כנפי נשרים. דעד כה היה בחנם ומעתה תלוי אם תשמרו את בריתי. אמנם על דבר גמ״ח לא דבר מאומה שהרי גם או״ה נתחייבו בכך ועולם חסד יבנה. וסדום נחרבה על שלא החזיקה יד עני ואביון וגם ידוע טבע בני אברהם יצחק ויעקב רחמנים וגומלי חסדים מש״ה לא התנה ה׳ כ״א על תורה ועבודה ובא המסובב לבד מלחמה ופרנסה שהקדים:

והייתם לי סגלה מכל העמים. מי שירצה לעבוד את ה׳ ולהיות נבדל מטומאות גויי הארץ. א״א להיות גר אלא א״כ נאסף לעדת ישראל ולתורתכם. וזהו סגולה דמשמעו אוצר מכניס לתוכו מכל העמים:

כי לי כל הארץ. ויש באו״ה כמה אנשים ראוים להתגייר ולעבוד את ה׳. וכמאמר משה בברכתו אף חבב עמים וגו׳. ויבואר שם ברצות ה׳. ועד מ״ת היו כל אחד לפי דרכו ודעותיו עובד את ה׳. אבל מעתה לא יוכלו לעבוד את ה׳ אם לא שיכנס לסגלת ישראל ויקבל כל התורה כמו כל ישראל ונגד הבטחה זו הקדים. ואביא אתכם אלי. דמש״ה א״א להיות גר אם לא יהי׳ עמכם:

ועתה אם שמוע תשמעו בקולי לקבל את התורה, ושמרתם את בריתי שהוא הברית שכרת ה' עמם על שמירת התורה והמצות, והייתה לי סגלה מכל העמים, יש הבדל בין עם סגולה ובין עם קדוש, שסגולה היא דבר שחשוב מצד הבחירה דבר שיקר בעיני בעליו מצד החן והיופי וישים אותו באוצר מיוחד כמו סגולת מלכים והמדינות, ונקראו עם סגולה מצד שבחר ה' בהם אף שאינם עבדי ה' וגוי קדוש, אבל עם קדוש נקראו בעת יתקדשו ויתרוממו מצד קדושת מעשיהם, כמ"ש (דברים ז' ו ושם יד ב) כי עם קדוש אתה לה' אלהיך בך בחר ה' להיות לו לעם סגלה מכל העמים, שעם קדוש מציין מעלתם מצד קדושת מעשיהם, ועם סגולה מציין מה שבחרם ה' בלא שום הכנה מצדם, ולכן לבית יעקב שהוא ההמון אמר שיהיו סגולה אף שאינם גוי קדוש, והגם שלי כל הארץ, תהיו אתם הסגולה כמ"ש להיות לו לעם סגלה מכל העמים:

ח הוסיף רש"י מלת אם שכתב אם עתה מפני שכל מלה שהיא תנאית כמו מלת אם שכתוב בקרא מורה על הזמן לכן נקט רש"י אם עתה כאילו הכתוב הוא מסורס ופירושו אם עתה בזמן ההוא תקבלו עול התורה יערב לכם לעתיד ואלו לפי משמעות הקרא יהיה מלת אם שהיא מלה תנאית קאי על קבלת המצות ויהיה פירושו אם תקבלו ולא יובן ממנו שיערב להם מכאן ולהבא המורה על זמן העתיד. רא"ם.

ט פי' לא אותו הברית שכרתי כבר דהיינו ברית שבת וברית מילה כי פשט הכתוב מורה על ברית התורה שעתיד לצוות בה שזה עיקר הכונה במקום הזה: