שמות יט, ט

בעב הענן. במעבה הענן וזהו ערפל:

וגם בך. גם בנביאים הבאים אחריך:

ויגד משה. ביום המחרת שהוא רביעי לחדש:

את דברי העם וגו'. תשובה על דבר זה שמעתי מהם שרצונם לשמוע ממך אינו דומה השומע מפי השליח לשומע מפי המלך, רצוננו לראות את מלכנו:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה הָא אֲנָא מִתְגְלִי לָךְ בְּעֵיבָא דַעֲנָנָא בְּדִיל דְיִשְׁמַע עַמָא בְּמַלָלוּתִי עִמָךְ וְאַף בָּךְ יְהֵימְנוּן לְעָלָם וְחַוִי משֶׁה יָת פִּתְגָמֵי עַמָא קֳדָם יְיָ:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה בְּיוֹמָא תְּלִיתָאָה הָא אֲנָא מִתְגְּלֵי עֲלָךְ בְּעֵיבָא דַּעֲנַן יְקָרָא מִן בִּגְלַל דְּיִשְׁמְעוּן עַמָּא בְּמַלָּלוּתִי עִמָּךְ וְאוּף בָּךְ יְהֵימְנוּן לְעָלַם וְתַנִי משֶׁה יַת פִּתְגָּמֵי עַמָּא קֳדָם יְיָ

וַאֲמַר מֵימְרָא דַיְיָ לְמשֶׁה הָא מֵימְרִי מִתְגְּלֵי לָךְ בְּעַבְיָא דַּעֲנָנָא מִן בִּגְלַל דְּיִשְׁמְעוּן עַמָּא בְּמַלָּלוּתִי עִמָּךְ וּלְחוֹד בָּךְ מִילִי נְבוּאָתֵךְ משֶׁה עַבְדִי יְהֵימְנוּן לְעָלַם וְתַנִי משֶׁה יַת פִּתְגָּמֵי עַמָּא בִּצְלוֹי קֳדָם יְיָ:

בעב הענן הוא הערפל אשר שם האלהים (להלן כ כא) והכל רואין ומכירין כן כמו שאמר ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל (להלן כד יז)

בעבור ישמע העם בדברי עמך אמר ר"א כי היו בישראל אנשים שהיתה להם הנבואה בספק ואע"פ שכתוב (לעיל יד לא) ויאמינו בה' ובמשה עבדו שם אמר וירא ישראל ולא כל ישראל וזהו שאמרו אליו היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי (דברים ה כא) כי לא היו מאמינים כן מתחלה וזה טעם בעבור ישמע העם בדברי עמך עשרת הדברים וגם בך יאמינו שאתה נביאי כי מעתה יתאמת אצלם ענין הנבואה ואיננו נכון כי זרע אברהם לא יסתפקו בנבואה כי האמינו בה מאבותם וכבר אמר עוד ויאמן העם וישמעו (לעיל ד לא) ויאמינו בה' ובמשה עבדו (לעיל יד לא) ואם לא אמר שם כל העם וכל ישראל אף כאן לא נאמר בעבור ישמע כל העם והנכון בעיני שאמר אני בא אליך בעב הענן שתגש אתה אל הערפל בעבור ישמע העם דברי ויהיו הם עצמם נביאים בדברי לא שיאמינו מפי אחרים כמו שנאמר באמור ה' אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי למען ילמדון ליראה אותי כל הימים (דברים ד י) וגם בך יאמינו לנצח בכל הדורות ואם יקום בקרבם נביא או חולם חלום כנגד דברך יכחישוהו מיד שכבר ראו בעיניהם ושמעו באזניהם שהגעת למעלה העליונה בנבואה יתברר להם ממך מה שכתוב (במדבר יב ו-ח) אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא פה אל פה אדבר בו ולכך אמר בעבור ישמע העם בדברי עמך כי ישמע דברי מתוך האש וידעו שאני ה' מדבר עמך ויאמינו בדברי וגם בך לעולם וכן מה שאמרו היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי (דברים ה כא) לומר הנה נתקיים הדבר אצלינו בראיית עינינו כאשר היה חפץ אלהים ומעתה קרב אתה שידענו בך שהגעת למעלה הגדולה ושמע כל אשר אמר ה' אלהינו ושמענו מפיך ועשינו שכבר נאמנה נבואתך כי היא העליונה על כל הנביאים ובמכילתא (כאן) ראיתי בעבור ישמע העם בדברי עמך מלמד שאמר הקב"ה למשה הרי אני קורא לך מראש ההר ואתה עולה שנאמר (להלן פסוק כ) ויקרא ה' למשה וגם בך יאמינו לעולם גם בך גם בנביאים העתידים לעמוד אחריך מטין דבריהם לדעת ר"א

ויאמר. אחר שאמר וישב משה מה טעם לומר ויגד משה את דברי העם אל ה'. דע כי יש פסוקים רבים בתורה שהיו ראויים להיותם מוקדמים. והנה פירושם וכבר היה כך וכך. כמו וייצר ה' אלהים וכבר יצר. ויצמח ה' אלהים וכבר הצמיח. ויאמר בת מי את וכבר אמר. וכן כתוב ואשאל אותה ואומר. ואחר כך ואשים הנזם על אפה. ותאמר אל העבד וכבר אמרה אל העבד. אז ותפול מעל הגמל ואין צורך להאריך. והנה זה ויגד משה וכבר הגיד ולא הזכיר הכתוב מה הגיד. ומלת הגיד לעולם על דבר חדש שלא הזכירו. והנה איננו דבק עם וישב משה. ומתשובת השם שאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן למדנו מה הגיד. ועוד מצאנו זה הדבר מפורש בדברי משה כאשר אפרש. דע כי מצרים והודו הם מבני חם ואלה סומכין על אלה. ואנשי הודו אינם אוכלים בשר וכך היו עושים המצרים ולא נשתנו מזה המנהג. רק בעבור שהתגבר עליהם מלכות ישמעאל ושבו לדתו. וחכמי הודו נותנין ראיות כפי מחשבתם כי לא יתכן שידבר השם עם האדם וחי. וישראל היו במצרים והיו בהם אנשים על דעת האמונה הזאת. והיתה נבואת משה בספק אצלם ואין טענה ממלת ויאמינו בה' ובמשה עבדו. כי כתוב וירא ישראל ולא כל ישראל. ואילו היה כתוב כל ישראל ידבר על הרוב כמשפט הלשון. כמו וימת כל מקנה מצרים. ואחר כך כתוב שלח העז את מקנך.

והנה טעם אנכי בא אליך. תשובה על דברי משה שהגיד לו כן.

וטעם בעב הענן. ברדת השם על ההר.

ובדברי עמך. עשרת הדברים. אז יאמינו כי נכון הוא שידבר השם עם אדם וחי:

וטעם וגם בך יאמינו. שאתה נביא ויוסר הספק ממחשבותם. והנה כתוב מפורש היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי. ועוד כתוב שם כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמוני ויחי ושם כתוב קרב אתה ושמע וזהו וגם בך יאמינו לעולם:

בעב הענן - עב וחשך שלא להסתכל בשכינה.

בעב הענן. אף על פי שכל נבואותיו של משה מעת מתן תורה והלאה היו באספקלריא המאירה, כאמרו ותמונת ה' יביט מכל מקום נבואתו זאת היתה בעב הענן:

בעבור ישמע העם. וגם בך יאמינו לעולם. יאמינו אפשרות נבואתך שתהיה פנים אל פנים, כי אמנם אדבר עמהם פנים בפנים, בלתי שום חלום, כאמרו פנים בפנים דבר ה' עמכם והוא היות האדם מתנבא בעודו משתמש בחושיו, וזה חשבו לנמנע. עתה יאמינו גם בך שתהיה נבואתך באופן זה, כאמרו ודבר ה' אל משה פנים אל פנים ולכן אמרו היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי כי אמנם לא היה ספק אצלם על אפשרות הנבואה, והיו יודעים שהאבות ומשה ואהרן ומרים כבר התנבאו, אבל לא היתה נבואת שום נביא עד הנה כי אם במראה ובחלום, כמו שבאר הוא יתברך באמרו במראה אליו אתודע, בחלום אדבר בו. אמנם בנבואת משה בעודו משתמש בחושיו היה ספק אצלם לולא התנבאו גם הם באופן זה עד הנה, ובזה יאמינו בדברי משה, ולא יוכל שום נביא לקום נגדם, כי לא תהיה נבואתם בזאת המדרגה:

ויגד משה את דברי העם אל ה'. כאשר שמע תקנת קונו למען יאמינו במין נבואתו, הרגיש בספק העם והגיד דבריהם, בחשבו שהטעם שאמרו כל אשר דבר ה' נעשה, ולא אמרו כן נעשה בלבד, היה מפני שהיו מסופקים אם היתה נבואת משה באופן זה דברי ה' או על ידי מלאך, ושאולי אם יקבלו עליהם דברי מלאך ידקדק עליהם כחוט השערה, ולא יסלח, כאמרו כי לא ישא לפשעכם ובכן אמרו שלא יעשו זולתי דברי ה' בלבד:

לעול ם. ב' מלאים הכא ואידך לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם וכן יש במדרש לימות המשיח יבא משה ויוליך עמו דור המדבר, וכן בא להזהיר בעמוני ומואבי שלא נדרוש שלומם וטובתם לעולם:

בעב הענן. כתב הרמב"ן הוא הערפל אשר שם האלהים והכל רואים ומכירים כמ"ש ומראה כבוד ה' כאש אוכלת וגו', ויאמר הכתוב הנה אנכי בא אליך בעב הענן שתגש אתה אל הערפל בעבור ישמע העם דברי ויהיו הם עצמם נביאים בדברי לא שיאמינו מפי אחרים, שנאמר (דברים ד י) באמור ה' אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים וגו' ובך יאמינו לנצח בכל הדורות ואם יקום בקרבם נביא או חולם חלום נגד דבריך יכחישוהו מיד שכבר ראו בעיניהם ושמעו באזניהם שהגעת למעלה העליונה בנבואה יתברר להם ממך מה שכתוב (במדבר י״ב:ו׳-ז׳) אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה וגו' פה אל פה אדבר בו, ולכך אמר בעבור ישמע העם בדברי עמך כי ישמעו דברי מתוך האש וידעו שאני ה' מדבר עמך ויאמינו בדברי וגם בך יאמינו לעולם. וכן מה שאמרו היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי לומר הנה נתקיים אצלנו הדבור בראית עינינו כאשר היה חפץ האלהים ומעתה קרב אתה שידענו בך שהגעת למעלה העליונה על כל הנביאים.

ויגד משה לעיל שייך לומר וישב לפי שהוא תשובת דברים למה ששאל מהם אם שמוע תשמעו וגו׳ אבל כאן נאמר ויגד לפי שהוא תחלת דברים, כמו שפרש״י שאמרו רצוננו לראות מלכנו, שכן כל לשון אגדה נופל על דבר שלא הוזכר לשומע.

אמר הנה אנכי בא אליך כדי שיאמינו בך לעולם וידעו שאתה שלוחי ואז הגיד משה את דברי העם אל ה' ואמר כבר הם מאמינים ואומרים כל אשר דבר ה' נעשה ואז אמר הק' מאחר שהודו לעשות לך וקדש אותם הזמין שיהיו מזומנים לשמוע דברי ולקבלם:

וגם בך יאמינו לעולם יש להקשות כבר האמינו במשה שנאמר ויאמן העם ועוד ויאמינו בה' ובמשה. והתשובה בשנקדים שיש לכל אדם שתי כוחות במוח אחד הכח השכלי שני כח המדמה והכח המדמה כוזב והוא המרכיב הדברים ראה זהב וראה הר הרכיב הר זהב והקב"ה נותן הנבואה בכח שכלי לבד ואומר לו האמת והמדמה מעתיק הדברים שמראהו השם יתברך לענינים אחרים ואלו הם המשלים שרואים הנביאים שהם מכח המדמה וזהו שאמר ודברתי על הנביאים לא אמר אל הנביאים אלא על פירוש על הכח השכלי שהוא בראש והוא עליון על המדמה ואנכי חזון אמיתי הרביתי ריבוי אמת אמרתי להם כלומר הכל אמת אבל ביד הנביאים נהפך לדמיון וזה הוא שאמר אדמה ולכן תקנו אשר בחר בנביאים טובים ורצה בדבריהם הנאמרים באמת וכי נאמרים דברים לנביאים שאינם אמת אלא אלו המשלים שאינם אמת שהם מכח המדמה אבל הנמשל הוא האמתי ובזה הותרה הקושיא שהקשיתי בסדר ויהי מקץ מדוע פרעה האמין לפתרונו של יוסף ולא לפתרון החרטומים והטעם שהחולם חלום נבואיי האמת עצמו רואה ופרעה שבעה שנים שובע ושבעה שנים רעב ממש ראה אלא שהמדמה העתיקו לשבעה פרות ושבעה שבלים שהם דומים לשובע ורעב. ודע שיש חלוקות בענין הדמיון בנביא יש נביא שכח שכלי שלו גובר על הכח המדמה שלו ויש נביא שכח המדמה שלו גובר על הכח השכלי ואם גובר המדמה רואה דמיונות כוזבים כמו בזכריה ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגו' וכן ראיתי הלילה והנה איש רוכב על סוס אדום והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה אחריו סוסים אדומים שרוקים ולבנים וכן ואשא עיני וארא והנה שתים נשים יוצאות ורוח בכנפיהם ולהנה כנפים ככנפי החסידה וכן רבים ואם שכלו גובר על המדמה רואה דמיונות אבל הם אמתיים כיחזקאל שראה מעשה מרכבה ושלשה עולמות מלאכים גלגלים ויסודות וזה הוא וארא שלשה פעמים אבל משה לא ראה שום דמיון לא כוזב ולא אמיתי וזה הוא שאמר ומראה ולא בחידות שהחידה הוא משל שנאמר חוד חידה ומשול משל ובזה הותרה הקושיא שכשאמר הפסוק ויאמן העם הוא שהאמינו שמשה נביא שדמיונו גובר על שכלו ושהוא נביא אמת ולפי האמת מראה הסנה כן היתה שהסנה אינו בוער באש גופני ואיני אוכל אלא היה דמיון כוזב והנמשל אמת ואחר כך על הים ראו ישראל דמיונות אמתיים כיחזקאל כאמרם ז"ל ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וישראל חשבו אז שראה משה דמיונות אמתיים כהם ושנבואתו היתה כנבואת יחזקאל וזה הוא שאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו ותרגם אונקלוס ובנבואת משה עבדיה פירוש נבואה כעבד אהוב שמראה לו אדון שלו כל בית נכאתו והוא המלאכים והגלגלים וזה העולם כולו והכל דמיונים אמיתיי' אבל במעמד הר סיני אמר הקב"ה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך ויראו שאני בעצמי מדבר עמך בלא תמונה כלל שאף ישראל לא ראו תמונה ולא משל לזאת הסבה שלא יחשבו שמשה נבואתו בדמיונות אמתיות שאם יחשבו כן לא יאמינו במשה לעולם שאם יבא אח"כ נביא כיחזקאל ויאמר אני נביא כמשה ואני יכול לסתור נבואתו לא יאמינו במשה לעולם אבל כשראו נבואת משה פנים בפנים בלא תמונה אלא אמיתות הדברים יאמרו משה גדול מכל הנביאים וזה נראה הפך ממה שאמרו רבותינו ז"ל גם בך גם בנביאים העתידים ולפי פירושי גם מרבה ריבוי אמונה שהוא אמונה על אמונה שאתה נביא גדול מכולן וא"כ ירצה בך ולא בנביאים העתידים אבל אומר שגם אני מסכים עם חכמינו ז"ל שיאמינו בנביאים העתידים כמו תלמידים של משה ולא יאמינו בנביא שיאמר שאינו תלמיד של משה והוא הרוצה לסתור נבואת משה ואמת מה שאמרו חכמינו ז"ל גם בנביאים העתידים פירוש האמתיים שהאמתיים אינם סותרים דברי משה ולא יאמינו במי שיבוא לסתור דבריו כמו שאמרתי זהו דעתי בתשובת זאת הקושיא והוא ענין חשוב מאד לא ראיתי דבר שיתיישב דעתי בו אלא זה:

הנה אנכי בא אליך וגו׳. אולי שיכון לומר לו כי לצד שהיה ה׳ רגיל לדבר עמו פנים בפנים, לזה אמר אליו שידבר עמו באפן אחר, דהינו בעב הענן, ולא יהיה הדבור כל כך רוחני כרגילות הקודם. ונתן הטעם בעבור ישמע העם כשידבר עם משה, ואם ידבר כסדר הראשון באספקלריא המאירה אין כח בישראל לשמע הדברים לעצם רוחניותם, וה׳ חפץ שישמיע המאמרים לישראל. ואמר לו שמלבד תכלית זה שישמע העם המצוה מפי הבורא ויש בזה חזוק האמונה בלבם, עוד יש תועלת שיאמינו במשה לעולם בשאר מצוות כשיצוה אותם על פי ה׳. ונתכון ה׳ בזה גם כן לרצות משה שלא יקפיד על המעטת כבודו מאפן הדבור הרגיל.

יאמינו לעולם. פרוש ״לעולם״ – לדורות הבאים יאמינו באמצעותך בכל הנביאים, על דרך שכתב רמב״ם בפרק ח׳ מהלכות יסודי התורה, וזה לשונו: כל נביא שיעמד אחר משה רבינו אין אנו מאמינים בו מפני האות וכו׳ אלא מפני המצוה שצוה משה בתורה ואמר אם נתן אות אליו תשמעון, עד כאן. וכתב עוד שם כי אמונת משה לא היתה לצד המופתים וכו׳ אלא לצד ששמעו בדבר ה׳ עמו והם עדים באמתות נבואתו. ועל פי הדברים יכלנו לפרש וגם בך יאמינו לעולם – טעם אמרו ״לעולם״ רמז גם על שאר נביאים הבאים אחריו לעולם, כשיבא גם כן נביא להם שלוח ממני יצדיקו נבואתו, כי האותות שיעשו לא יאמתו הנבואה אלא במצות ה׳ על אמונתם, וזולת הבחנה זו גם המצוה במצוה זו יש בו פקפוק כשתהיה אמונתו על פי האותות זולת כשישמע העם בדברו עמו.

אלא שיש לתת לב בדברי הרמב״ם, איך יצדק לומר שלא האמינו במשה, והלא כבר נאמר (שמות י״ד, ל״א) ״ויאמינו בה׳ ובמשה״ וגו׳, כי מופתיו ואותותיו מפלאים הם, ומה גם מעשה קריעת ים סוף הוא דבר מבהיל ובו יצדיקו ויכריחו האמונה. הן אמת כי בשאר נביאים, לצד שאין צריכין לעשות אותות חזקים וגדולים כאותות משה, לזה צריכין אנו לחזק אמונת נבואתם על פי מאמר ה׳ אשר צוה לשמע לו, מה שאין כן משה. ומה שכתב רמב״ם שם כי אותות שעשה משה לא היו כדי שיאמינו בו אלא לצרכי ישראל וכו׳ כאמור שם, סוף כל סוף ישתמע האמת מעצמו כי משה אמת.

ונראה לומר כי האמונה שהאמינו ישראל במשה היתה שהוא עבד ה׳ וה׳ חפץ בו ועושה תפלתו ורצונו, אך לא האמינו שהיה ה׳ מדבר עמו, כי יש סברא מחכמי אמות שמוכיחים בהרבה הוכחות כפי פילוסופיותם כי מן האי אפשריות שידבר ה׳ עם אדם וחי, ואלה יצדיקו כי ה׳ ישמע ויענה ויאהב לחביביו ויעשה רצונם. ולצד שיש סברא זו בעולם נוכל לומר כי הגם שהאמינו ישראל במשה עבדו, פרוש שהוא עבד ה׳ וישמע ה׳ תפלתו ויעשה חפצו ורצונו, אבל לא מפני זה יצדיקו כי ידבר ה׳, וישנה עדין לחששת פילוסופי האמות. לזה אמר ה׳ אליו בעבור ישמע העם בדברי עמך, ובזה יצדיקו כי ידבר ה׳ עם האדם וחי.

ואמרו וגם בך יאמינו, פרוש, באמצעותך יאמינו בנביא אשר אקים להם תחתיך בכל דור ודור לעולם, כי תפקע מהם טענת סברא זו. או ירצה אמרו בך באמצעות נבואתך, כשיצדיקוה כשתצוה להם שישמעון לנביא על פי אות, יאמינו לעולם לכל נביא ונביא, אבל זולת הצדקת נבואתך לא יועיל האות להאמין בנביא כמו שכתב הרמב״ם. אחר שכתבתי זה מצאתי בריתא במכילתא וזה לשונם: ״גם בך״ – גם בנביאים שאחריך, עד כאן. והם דברינו עצמם, ובמה שפרשתי תבין כונת דבריהם.

והנה בשמוע העם דברי ה׳, הצדיקו כלם יחד כי ידבר ה׳ עם האדם וחי, וכמו שהגידו בפיהם ואמרו (דברים ה:כא): ״היום הזה ראינו כי ידבר ה׳ עם האדם וחי״, והם עדי ה׳ בדבר ונכזבה דעת הפילוסופים בראיה ברורה. וגם הכירו מעלת הנביא משה במשה שנשאו ה׳ בנבואתו, דכתיב (שמות יט:יט): ״משה ידבר והאלהים יעננו בקול״, וכמו שדרשו זכרונם לברכה בכתוב (מכילתא יתרו), יעין שם דבריהם.

ויגד משה וגו׳. אולי שהגיד שהסכימו לשמע דברי ה׳ מפיו כמאמר ה׳ ״בעבור ישמע העם״ וגו׳, או שאין צריך עוד אות להאמין במשה שכבר האמינו במשה כי הוא נביא. ומכון ההגדה היא למוד זכות על ישראל לבד, ולדבריהם זכרונם לברכה (מכילתא) שאמרו שההגדה היא שאמרו ישראל רצוננו לשמע מפי ה׳, ולמאן דאמר לראות את מלכנו ידיק לשון הגדה שהם דברים קשים שיבקש עבד לשמע קול אלהיו או לראות כבודו יתברך. והגם כי מצינו שאמר ה׳ ״בעבור ישמע העם״ לא אמר שידבר עמהם אלא בדברו עם משה ישמעו הם, ובקשתם היתה שידבר ה׳ עמהם. וטעם ההגדה, הגם שלא יכחד ממנו דבר, הוא להשיבו על שאלתם. ומצינו לו שהשיב תכף ומיד ״לך אל העם וקדשתם״ וגו׳:

ויגד משה את דברי העם אל ה'. פסוק זה כולו מיותר כי כבר נאמר וישב משה את דברי העם אל ה' ורש"י פירש שהגיד להקב"ה איך אמרו ישראל רצוננו לראות מלכנו, ודבר זה אינו מפורש במקרא. ואולי קשה לרש"י שתיבות אל ה' נראין מיותרים כי היה לו לומר ויגד משה את דברי העם אליו שהרי עם ה' הוא מדבר אלא לפי שזה תשובה על מה שאמר לו הקב"ה בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. והם אמרו נשמע אל ה' ולא אל משה ז"ש ויגד משה את דברי העם ומה הם דבריהם ע"ז אמר אל ה' כי אמרו אל ה' נשמע ולא אליך, ועדיין לא פירש במקרא היכן שמע משה מהם שאמרו זה, ועו"ק למה נאמר למעלה וישב משה וכאן נאמר ויגד משה.

אלא כך פירושו, לפי שנאמר ויבא משה ויקרא לזקני העם וגו' ויענו כל העם כל אשר דבר ה' נעשה והלא עדיין לא אמרו להם הזקנים כלום ואיך ענו תיכף, אלא ודאי שמיד כאשר ראו שמשה דבר דבריו אל הזקנים אז מיד הבינו שכל הדברים יהיו דרך סרסרות שהקב"ה ידבר למשה ומשה לזקנים וזקנים לישראל, מיד קפצו ישראל לענות למשה והורו בזה שאין להם חפץ בסרסרות של הזקנים, ובאמרם כל אשר דבר ה' נעשה הורו שאינן חפצים גם בסרסרות של משה, ואמרו שנעשה כל אשר ידבר ה' אלינו ולא מה שתדבר אתה אלינו וטעמם ונימוקם עמם כי רצונם לראות מלכם, כי היה להם לומר סתם כן נעשה אלא שאמרו כל אשר דבר ה' למעט דברי משה, גם רמזו באמרם כל אשר דבר ה' נעשה. והקב"ה דבר ועתה אם שמוע תשמעו בקולי. ש"מ שרצה ה' שהמה ישמעו קול ה' מדבר עמהם ולא ע"י סרסרות. ואמר לו הקב"ה אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל אתה בעצמך לא ע"י שום סרסרות ומשה הלך והגיד אל הזקנים תחילה והיה חרה לישראל היטב על שידבר עמהם ה' ע"י ב' סרסורים ע"כ אמרו כל אשר דבר ה' נעשה לשמוע בקול ה' ממש. לפיכך בפעם ראשון לא השיב משה אל ה' כ"א הדבר אשר עיקר השליחות תלוי בו והוא מ"ש נעשה כל דברי ה' ושייך בזה לשון וישב ועדיין לא אמר משה אל ה' כלום ממה שהבין מהם שרצונם לראות מלכם, כי חשב משה ודאי אלהים הבין דרכם ומחשבתם ויעשה כרצונם וכשחזר ואמר לו הקב"ה הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו' וגם בך יאמינו לעולם אז הבין שעדיין הקב"ה רוצה לדבר עמהם על ידי סרסרות, אז ויגד משה את דברי העם אל ה' הגיד לו מה שאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ושייך בזה לשון הגדה ולא לשון תשובה כי דבר זה אינו תשובה על עיקר השליחות אלא הגדת דברים בעלמא את כל אשר קרהו עמהם. ואמר לו הקב"ה א"כ איפא זאת עשה, לך אל העם וקדשתם היום ומחר כי לראיית פני מלכם הם צריכין להיות קדושים כי קדוש אני וביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם, ואז יראו פני מלכם ובאמת שהתחיל לדבר עמהם בעצמו שהרי ב' דברות ראשונות מפי הגבורה שמעו עד שהיו יראים מן האש והקולות אז חזרו ממשאלותם ואמרו דבר אתה עמנו ונשמעה.

ומ"ש הנה אנכי בא אליך בעב הענן. לפי שלעולם אין האדם יכול להשתמש בב' חושים בשוה כאחד לראות ולשמוע כאחד, ע"כ אמר הקב"ה אם אראה להם בגלוי יתנו לבם ודעתם על הראיה לראות מלכם ולא יתנו לבם על השמיעה לפיכך אבא בעב הענן עד שלא יכלו לראות כדי לחזק חוש השמע זה שאמר בעבור ישמע העם.

הנה אנכי בא וגו׳ בעבור ישמע העם בדברי עמך. זה הלשון יש לפרשו בשני אופנים. א׳ שישמעו קול מדבר למשה אבל המה לא ישמעו מאומה מה המה הדברים. ב׳ שישמעו גם המה מה המה הדברים אבל מ״מ ידעו שמדבר הקב״ה עם משה ביחוד ג״כ מה שהמה אינם שומעים. ואמר ה׳ למען ישמע העם. ומובן שבזה תהיה תועלת שיאמינו בנבואה מה שאין דעת אנושי נותנת שיהא הקב״ה מדבר עם אדם. ומחשבים גבוהה גבוהה. היינו שהקב״ה רם ומתנשא מבריותיו. ועי׳ מש״כ בשירת האזינו בפסוק הצור תמים פעלו. ואחר שישמעו כולם יאמינו בנבואה. ובמה שישמעו בדברי עמך יהי׳ וגם בך יאמינו לעולם. שאתה מופרש ומובדל מהם למעלה. והוא ג״כ הכרח שכן הוא לעולם. שלא רק בדור הזה לבדו היה משה גדול ונעלה מכל הנביאים אלא לעולם כך הוא במה שישכילו שאפילו בדור דעה ובמעמד הנבחר לא הגיע אחד מהם למעלת משה. מכש״כ בשארי דורות. ומזה ידעו שא״א להחליף דת אש שניתנה על יד משה לעולמים:

ויגד משה וגו׳. כפרש״י שרצונם לשמוע ממך ולא שהגיד דברים אחרים אלא הגיד כונה שניה ומסותרת שהיה בדיוק לשון התשובה כל אשר דבר ה׳ שתהיה הכונה כך. וכמש״כ לעיל. וזהו משמעות לשון הגדה כמש״כ לעיל ג׳. ואם שהקב״ה יודע מחשבות העם מ״מ למדנו דכך המדה. אשר דבר הנביא העומד לפניו ית׳ מועיל הרבה הן בביאור דבר האדם כמש״כ בספר בראשית ט״ו ג׳ הן בביאור דבר ה׳ כמש״כ שם ל״ב י׳ וכן בפ׳ זו להלן ט״ו:

ויאמר ה' אל משה. עפ"ז הודיעו ה' שיבא אליו בעב הענן, ר"ל באשר רצה ה' שלא יהיה שום ספק על נתינת התורה לא עתה ולא לדור דורים, רצה שכל העם יגיעו עתה למדרגת הנבואה וישמעו איך ה' מדבר עם משה, ויודיע אל העם כי משה הוא שליח מאתו לתת להם תורה מאתו קיימת לעולמי עולמים, ובאשר מדרגת משה בנבואה היתה גבוהה ונשאה מאד, שהשפע עליו היה מהא"ס בלי אמצעי ולא עבר דרך כח המדמה וכחות הבשר רק על שכלו לבד, וא"א שישמע העם בדברו עמו במדרגה זאת, אחר שהם קשורים עם החומר וא"א שישיגו השפעה על שכל הנפרד מחומר, לכן אמר שיבא אל משה בעב הענן ובנבואה נמוכה עוברת דרך עבי החומר וענן המדמה כדי שישמע העם, וזה מפני חמשה טעמים: א] כמ"ש הראב"ע שרוב האומות היו מכחישים את הנביאים, ואמרו שמן הנמנע שבורא כל יהיה לו קשר עם בריאה שפלה שוכנת בית חומר לשפוך רוחו עליה, ב] שהגם שישראל ידעו מאבותיהם שהנבואה אפשריית, חשבו שאפשר שידבק רוח ה' אל המתהלכים לפנים בחלום ובחזון, לא שינבא בהקיץ בעודו מלובש בבשר ומשתמש בחושיו וחי כאחד האדם, ג] עדן יהיו מסופקים אם משה הוא השליח לתת להם תורה ומצות, בפרט שרוב המצות טעמם נעלם, ולכן צריך שישמע העם בדברי עמך וידעו שהנבואה אפשריית בעודו משתמש בחושיו, וה' יודיעם אז כי משה הוא השליח מאתו לתת להם תורה מורשה קהלת יעקב, כמ"ש וגם בך יאמינו, ד] אמרו חז"ל במכילתא א"ר יהודה מנין אתה אומר שא"ל הקב"ה למשה הריני אומר לו דבר ואתה מחזירני ואני מודה לך שיהיו ישראל אומרים גדול משה שהודה לו המקום שנאמר בדברי עמך, וכבר פרשתי בס' התו"ה (ויקרא סי' ג), שדבור הנקשר עם מלת את או עם מורה ששני המדברים מחליפים דברים זה עם זה, וגם בזה יש הבדל בין את ובין עם, שכבר התבאר אצלי שמלת עם מורה על השווי, וא"כ מורה ששני המדברים שוים, וע"כ עמ"ש ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו אמרו ברבה (תשא פ' מ"א) שבסוף ארבעים יום א"ל הקב"ה בוא ונאמר אני ואתה, כי מלת אתו מורה ששניהם מדברים ובכ"ז אחד הוא העקר, משא"כ מלת עמו שמורה על השווי, א"כ במ"ש בעבור ישמע העם בדברי עמך, מציין החלפת הדבור בין שנים שוים שכ"א יכול לסתור דברי חברו, וכמו שיתבאר (בפסוק כג) שמשה השיב על דברי ה' וה' הודה לו, ורצה ללמד בזה שהתורה נמסרה אל שכל האדם, ושה' מסכים עם מה שיסכימו המעיינים בשכלם, כמ"ש הר"ן בדרשותיו עמ"ש נצחוני בני, ה] כדי שלא יעמדו אנשים מתפארים בנבואה ויאמרו שה' שלחם לשנות את דברי התורה או להחליף אותה באחרת, לכן בא ה' וכל קדושיו עמו ודבר עם כל העם פנים בפנים, ועשה את משה שליח תורה במעמד כולם, שבזה א"א שישנה איש תורת ה' לעולם, ועז"א וגם בך יאמינו לעולם.

תורה אור: [א] הנה הרמב"ם במו"נ (ח"ב פל"ב) כתב, שכמו שיש ג' דעות בקדמות העוצם וחדושו, כן יש ג' דעות בנבואה, שכמו שבחדוש העולם, דעה א"] הוא דעת אריסטו שהעולם קדמון, ב] דעת אפלטון שהעולם מחודש רק שנברא מחומר קדום, ג] דעת תורתנו שהעולם נברא יש מאין, כן בנבואה: דעה א' הוא דעת הפתאים, שהש"ת יבחר מי שירצה מבני אדם וישרה בו הנבואה וישלחהו אעפ"י שאינו מוכן לזה, דעה ב' דעת הפילוסופים שהנבואה שלמות מיוחדת לאדם, וא"א שינבא רק מי שמוכן לזה, אמנם מי שיש בו השלמות הזה מוכרח שינבא, דעה ג' דעת תורתנו שאפשר שיהיה איש מוכן לנבואה ויכין א"ע לזה ולא יתנבא, כי זה תלוי ברצון הבורא ולפי מה שתלה הדעות בנבואה בהדעות בקדמות העולם וחדושו דבריו נפלאו מאד, והוא סותר א"ע, שלפ"ז מבואר שלפי דעת אריסטו שהעולם הקדמון ואינו תלוי ברצון הבורא, כן הנבואה מחויבת למי שיש לו ההכנה לזה ואז א"א שלא ינבא, ולדעת אפלטון שהעולם מחודש רק שנברא מחומר קדום, יחויב שגם הנבואה תלוי ברצון הבורא, ובכ"ז צריך שיהיה מוכן לכך שזה כעין החומר לנבואה, ואז תלוי ברצון הבורא אם ירצה ינבא אותו, ולדעת תורתנו שהעולם נברא יש מאין ברצון הבורא, כן יוכל להיות חלות הנבואה יש מאין ואף שאינו מוכן לכך ינבאהו אם ירצה, כמו שברח העולם יש מאין, ואיך יסכימו דבריו עם דבריו, אחר שאנחנו מאמינים בבריאת עולם יש מאין, ראוי שגם הנבואה תחול ברצון הבורא גם על הבלתי מוכן לזה. אמנם עם העיון דבריו נכונים, שכבר בארתי בפי' מעשה בראשית, שבריאת יש מאין לא היה רק ביום הראשון, וכל מה שעשה בששת הימים הכל היה יש מיש, וכן ינהג תמיד, כמ"ש בנדרים (דף ל) עמ"ש אם בריאה יברא ה' אם בריאה מששת ימי בראשית מוטב ואם לאו יברא ה', מקשה והא אין כל חדש תחת השמש, כי אחר הבריאה הראשונה לא תצויר בריאה יש מאין, ואיך אמר יברא ה' שבריאה הוא יש מאין. אולם במתן תורה שדבר ה' אל כל העם פנים אל פנים וכולם זכו לנבואה אעפ"י שרוב העם לא היו מוכנים לכך, הרי היה זה כבריאה יש מאין, וע"ז אמרו חז"ל גדול יום מ"ת כיום שנברא בו שמים וארץ, ר"ל כי באותו היום היה בריאה יש מאין, כמו בבריאה הראשונה שברא שמים וארץ שהיה בריאה יש מאין. אולם למה היה צריך הנס הנפלא הזה אשר לא היה כמוהו למן הבריאה הראשונה, זה באר היטב בעקרים מאמר הראשון, שחקר באשר נמצאו דתות רבות נקראות אלהיות והקבלה נמשכת בכל אחת לבעלי הדת ההוא, במה יודע אפוא ההבדל בין הדת האלהית האמתית ובין המזויפת מתדמה באלהית ואיננה אלהית, ויאמר כי אמות הדבר על שני פנים, אם אמות עצמי ואם אמות בלתי עצמי, והאמות העצמי הוא שיתאמת הדבר, אם מצד סבותיו, אם מצד סגולותיו העצמיות, והאמות הבלתי עצמי הוא בשיתאמת הדבר העצמי אמות מקרי, לא מצד סבותיו ולא מצד סגולותיו העצמיות, והמשל בזה שני רוקחים שהובאו לפני חכמי הרפואה לעשות מרקחת התריא"ק הגדול, ואמר האחד כי הוא ירקח התריא"ק רקוח יפה מציל מכל מיני סמי המות ומכל הארסיים בראיה שהוא יראה לפניהם בשר האפעת וכל הסמים הראויה לכנס בהתריא"ק וינסה סגולות כל הסמים הפשוטים והוכרו כולם שאין בהם חשש זיוף, שאין ספק שהתריא"ק שרעשה על זה הדרך אין בו חשש זיוף, וכן אם יברר שהתריא"ק הוא טוב בראיה שהוא ירפא כל החולים שראוי לרפאם בתריא"ק, שזה ברר הדבר מצד סגולותיו העצמיות אעפ"י שאינו ברור חזק שהראשון, והרוקח השני יאמר כי הוא יברר שהתריא"ק שעשה הוא טוב ע"י שיעשה אותות ומופתים שילך במו אש ולא יכוה וכדומה, וזה אינה ראיה עצמית על טובת התריא"ק, וכן הנביא שרוצה לברר שנבואתו אמת ע"י שיתן אותות ומופתים אינו ברור עצמי, וכ"ש אם ירצה לברר עי"ז שהוא שליח מאת ה' להנתן תורה על ידו, וע"כ הגם שנצטוינו לשמוע אל הנביא אשר יתן אות ומופת כ"ז שלא יכזב, בכ"ז לא יהיה זה אם רוצה שיהיה שליח תורה, וכמ"ש הרמב"ם בה' יסודי התורה שמרע"ה לא האמינו בו ישראל מפני האותות והמופתים עד מעמד הר סיני, שאז עינינו ראו את האש ואת הלפידים וצפו במראה בנבואה ונתברר להם אמיתת מציאות הנבואה, כמ"ש היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי. ושמעו שאלהים אמר למשה לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה, ועל כן רצה ה' שתנתן התורה בפרסום גדול ורבוי עצום של ששים רבוא, והם הנחילו הקבלה הזאת אשר ראו בעיניהם לבניהם אחריהם לדור אחרון, וע"כ כל מי שיקום לאמר שהוא שליח מה' ליתן תורה לעם, נשיב אליו שתורה שלא תנתן מאת האלהים בפרסום גדול כזה אינה אלהית, וכ"ש כשבא לבטל התורה הנתונה ממשה, שישיבו לו שאז צריך שיתראה ה' בעצמו לפני ששים רבוא בפרסום גדול והתגלה בעת נתינתה, כי הדבר המצטוה לנביא בינו לבין עצמו יש חשש וספק בדבריו אף בדורו וכ"ש בדורות הבאים:

וכן שעי"ז נשתל בהם טבע הנבואה ונתברר להם מציאותה, ועז"א חז"ל וגם בך יאמינו שכן יאמינו גם בנביאים, ובכ"ז לא יאמינו רק בנביאים שינבאו על שמירת תורת משה והנביא שיאמר ששלחו ה' לשנות דבר מה"ת יומת, כמ"ש בתורה אור בארך. ויגד משה את דברי העם אל ה', אז הגיד משה לה' דבר חדש, מה שלא נשלח עליו, חוץ ממה שהשיב תשובת על הדבר שנשלח עליו, והוא מה שהוסיפו העם לבקש שלא יהיה ביניתם חלוף מדרגות ושרוצים שכולם יהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש, וזה כולל ג"כ שאין רוצים שיהיה אמצעי בינם לבין ה' ושיגיע להם התורה ע"י משה, ואחריו ע"י הזקנים כמ"ש כיצד סדר משנה שלמדו התורה ע"י משה ואהרן ונו"א והזקנים כמ"ש בעירובין (דף סד), רק רצו שה' ידבר עם כולם פנים בפנים ויתן להם את התורה כולה בעצמו בלא שליח, ובאמת מבואר בדברי חז"ל שאם היו זוכים לזה אז ולא היו מתיראים מן האש, היו כולם עולים בהר ה' והיו מקבלים כל התורה מפי הקב"ה בעצמו והיו למדין ולא שכחין, ואמר במכילתא רבי אומר וכי מה אמרו ישראל לאמר למקום אמרו רצוננו לשמוע מפי מלכנו לא דומה שומע מפי פרגוד לשומע מפי מלך אמר המקום תן להם מה שבקשו:

י דק"ל למ"ל כפל לשון דהא עב נמי שם ענן כמו דכתיב והנה ה' רוכב על עב קל והנה עב קטנה ככף איש וגו' ועז"פ שמלת עב דהכא לשון עובי הענן וזהו ערפל שהיא עב יותר מענן:

כ שהרי כל עליותיו בהשכמה היו:

ל מתשובתו של הקב"ה שהשיב למשה אנו למדין שמשה אמר לו כך שהרי השיב למשה כי ביום הג' ירד ה' וגו' ע"כ נ"ל שהם בקשו ממנו. והרא"ם פירש בשם המכילתא דאם לא כן מה אמרו ישראל למשה לאמר למקום: