שמות יט, יח

עשן כלו. אין עשן זה שם דבר, שהרי נקוד השי"ן פת"ח, אלא לשון פעל, כמו אמר, שמר, שמע, לכך תרגומו תנן כליה, ולא תרגם תננא, וכל עשן שבמקרא נקודים קמ"ץ מפני שהם שם דבר:

הכבשן. של סיד, יכול ככבשן זה ולא יותר, תלמוד לומר (דברים ד יא) בער באש עד לב השמים ומה תלמוד לומר כבשן, לשבר את האזן, מה שהיא יכולה לשמוע, נותן לבריות סימן הנכר להם. כיוצא בו (הושע יא י) כאריה ישאג, וכי מי נתן כח בארי, אלא הוא, והכתוב מושלו כאריה, אלא אנו מכנין ומדמין אותו לבריותיו, כדי לשבר את האזן מה שיכולה לשמוע. וכיוצא בו (יחזקאל מג ב) וקולו כקול מים רבים, וכי מי נתן קול למים, אלא הוא, ואתה מכנה אותו לדמותו לבריותיו, כדי לשבר את האזן:

וְטוּרָא דְסִינַי תָּנַן כֻּלֵהּ מִן קֳדָם דְאִתְגְלִי עֲלוֹהִי יְיָ בְּאֶשָׁתָא וּסְלִיק תְּנָנֵהּ כִּתְנָנָא דְאַתּוּנָא וְזָע כָּל טוּרָא לַחֲדָא:

וְטַוְורָא דְסִינַי תָנֵין כּוּלֵיהּ מִן בִּגְלַל דְּאַרְכִין לֵיהּ שְׁמַיָא וְאִתְגְּלֵי עֲלוֹי בְּאֵישָׁא מְצַלְהֲבָא וְסָלֵיק קוּטְרֵיהּ הֵי כְקוּטְרָא דְאַתּוּנָא וְזַע כָּל טַוְורָא לַחֲדָא

וְטוּרָא דְסִינַי עָטַר כּוּלֵיהּ מִן קֳדָם דְּאִתְגְּלֵי עֲלוֹי יְקַר שְׁכִינְתָּא דַיְיָ בְּשַׁלְהֵיבָא דְאֶשְׁתָּא:

והר סיני עשן כלו. שי"ן עשן בפתח גדול כי הוא פועל עבר. ואל תתמה בעבור מלת עשן שיאמר כעשן הכבשן והנה הזכיר ויעל עשנו שהוא על משקל שללו זהבו. כי שמות משקלי השמות משתנים. ואמר שגר אלפיך וכל פטר שגר בהמה ואמר ואת הבשם ואת השמן וקנמן בשם. ועוד אמר אריתי מורי עם בשמי. ואלו היה מגזרת בשם היה ראוי להיותו בקמץ חטף תחת הבי"ת בשמי כמו מקדש קדשי ואילו היה מגזרת וקנמן בשם. היה ראוי להיות בפתח הבי"ת כמו משמן. שמני וקטרתי. או בחירק כמו מצדק צדקי. והנה עם בשמי בלא תוספת יו"ד הוא בשם בשני קמצין כמו שלל זהב:

ויחרד כל ההר מאד. הפך המנהג כי ההרים לא ימושו רק שעל דרך משל אמר וירגזו ההרים:

עשן כלו - חציו קמץ וחציו פתח כי לשון פעל הוא. העשין כולו. אבל עָשָׁן שהוא שם דבר כולו קמץ. [כְּעֶשֶׁן] כעישון פומיאה בלע"ז. ואילו היה שם דבר היה לו לומר כַּעֲשַׁן הכבשן כאשר יאמר מן דבר. דבר השמיטה. מן בקר בְּקַר זבח השלמים. כן יאמר מן הבית ימלא עשן. עשן הכבשן כשהוא דבוק.

והר סיני עשן כלו. ההר היה עשן ולא האש כי האש שהוא לפני כבוד ה' אין לה עשן ומה שאמר כעשן הכבשן ידוע כי אין המשל דומה לנמשל אבל מפני שאנחנו גשמיים אי אפשר לנו שנערוך ונדמה הענינים השכלים רק בדברים הגשמיים שאנו שקועים בהם וכן הכתוב המשיל יופי השמש וזהרו ליופי בן אדם והמרוצה שלו בגלגלו למרוצת הגבור הוא שכתוב (תהילים י״ט:ו׳) והוא כחתן יוצא מחפתו ישיש כגבור לרוץ אורח, ודבר ידוע שאינו בערכו ולא דומה לו על אחת מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים, וכן הכתוב המשיל את הקב"ה לאריה שנאמר (עמוס ג׳:ח׳) אריה שאג מי לא יירא ה' אלהים דבר מי לא ינבא, והענין לפי שאין לנו בכל בעלי חיים גופניים יותר גבור ממנו וכדי לשכך את האזן מה שהיא יכולה לשמוע ועל כיוצא בזה ארז"ל דברה תורה כלשון בני אדם.

עשן כולו. עשן חציו קמץ וחציו פתח והוא פעל כמו מלמעלה עשן כל ההר:

ויחרד כל ההר. חרדת אלהים היה על ההר כל המסתכל בו חרדת אלהים נפלה עליו:

ויחרד כל ההר שנזדעזע ההר כמו ברעש הנקרא בלשון ערבי זלזנא שנאמר ארץ רעשה גם שמים נטפו מפני אלהים זה סיני פירוש בער באש כמו למיזא לאתונא וזהו שאמר ההרים רקדו כאלים ואינו משל כמו שאינו משל הים ראה וינוס:

עשן כלו. פרוש, ששלט האש בגופו של הר ונשרפו אבניו כמשפט הכבשן אשר ישרפו בו האבנים לעשות סיד, ומעתה אבני סיני נעשו סיד. ואמרו ויחרד כל ההר, כי כן דרך האבנים כששולט בהם אש בכבשן יתזעזעו וישמיעו קול חרדה:

והר סיני עשן כלו מפני וגו׳. ת״א מן קדם די אתגלי עלוהי ה׳ וכו׳ פי׳ לפני ירידת ה׳ באש היה ההר עשן. ולא פי׳ מפני לטעם. שהרי עוד לא ירד ה׳ על הר סיני עד אחר קול השופר משה ידבר וגו׳ מש״ה פי׳ מפני קודם. כמו לפני. וביאר הכתוב זה שלא נימא שהעשן בא מאש של שכינה מש״ה הקדים הכתוב דאחר קולות וברקים וענן וקול שופר שלא היה בהם ירידת ה׳ היה עוד עשן כבד וקול שופר משה ידבר וגו׳ ואח״כ ירד ה׳. וכ״ז גונדי דשכינה כעין שהיה באליהו במלכים א׳ י״ט אלא שהיה שם בא״א לפי צורך הענין:

והר סיני עשן כולו. ואז ירד ה' על ההר ונתעורר יסוד העפר שהיה שקט ונח עד הנה, בין יסוד העפר הכולל בין יסוד העפר של העם שהוא כבד התנועה מכל היסודות והפיל על העם עצלות וכובד, וספר כי ההר התעורר בשני ענינים: א] שהר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש והוה העשן על שטחו של ההר ע"י ירידת אש אוכלה אש, וכל אש מעלה עשן, והיה עשן כולו כי ה' ירד על כל ההר, ב] עלה עשן מפנימית ההר שעז"א ויעל עשנו כעשן הכבשן, שעשן הכבשן בא ע"י חלקי האש הנעצרים בתוך הסיד כן יצא עשן מעומק ההר ועפרי, ויחרד כל ההר מאד, שהיה רעש הארץ של ההר, ומודיע שהיה בזה ענין שלמעלה מן הטבע, שידון שהרעש בא ע"י אדים ועשנים הנעצרים בבטן האדמה שאין להם מקום לצאת ותגעש ותרעש הארץ ממקומה, אבל שימצא העשן והאדים מקום לצאת ויעלו עשן מתוך הארץ שיופסק הרעש, ופה הגם שעלה עשן ההר, בכ"ז חרד ההר ונרעש ממקומו, והיה הרמז לזה שיען שהעם לא הוכנו כראוי ולא יכלו לקבל את התורה מאהבת ה' ויראת הרוממות החרדים ביראת העונש כי באש ה' נשפט וירגזו ההרים, שעז"א חז"ל שכפה עליהם ההר כגיגית, ר"ל שלולא יראת העונש לא היו מקבלים עליהם עול מצות או עול תורה שבע"פ רק שנתיראו מן האש הרעש ויראת העונש:

ב כתרגומו על כעשן הכבשן: