אור החיים על ויקרא פרק יא

אל משה ואל אהרן. אמר ואל אהרן, אולי שנתכון לעשות שניהם יחד שליחות מצוה זו אל ישראל, וכן גמר אומר דברו אל בני ישראל, וכן אמר בפרשת בא (שמות יב:א) ״אל משה ואל אהרן וגו׳ דברו״ וגו׳, כי לענין הקדמה שיקדים משה לומר לאהרן קדם ישראל כבר למדנו זה ממקום אחר.

לאמר אליהם. רז״ל אמרו (תורת כהנים) ״אליהם״ – פרוש שיאמר לאלעזר ולאיתמר, והכונה בזה כדי להקדימם בלמוד קודם, כדתניא (עירובין נד.) בסדר הלמוד. ואולי שנתכון להצריכם להורות בני ישראל על דרך (מלאכי ב:ז) ״כי שפתי כהן״ וגו׳, ואשר על כן סמך לזה ״דברו״ וגו׳. עוד יתבאר אמרו לאמר אליהם לפי מה שפרשתי במקומות אחרים (שמות כ:א) כי טעם אמרו ״לאמר״ כי הדבור היוצא מפי אל עליון היה נוצר ממנו מלאך והוא היה מדבר עם משה, ופרוש ״לאמר״ הוא הדבור יאמר למשה, וכמו כן אמר כאן ״לאמר אליהם״ – פרוש הדבור יאמר למשה ולאהרן. ואין פרוש זה מכחיש דברי רז״ל שאמרו (תורת כהנים א) לא היה הדבור אלא למשה ולא לאהרן, כי גם לדרכנו לא היה שומע דברי ה׳ אלא משה, אלא שהמלאך המתהוה מהדבור היה מדבר לשון רבים, ומשה היה מגיע הדברים לאהרן.

אל בני ישראל לאמר. אמר תיבת לאמר, ירצה כי מצוה זו היא בחינת המעלה והכבוד להם, להשמר מדברים הטמאים, וכאמרם בזוהר (ויקרא רבה יג:ב) אמר רבי שמעון בר יוחאי בפסוק (חבקוק ג:ו) ״עמד וימדד ארץ״, מדד ה׳ את כל האומות ולא מצא אומה שהיא ראויה וכו׳, ופרוש תיבת ״לאמר״ כאן הוא על דרך (ישעיה ג:י) ״אמרו צדיק״ וגו׳. עוד ירצה על זה הדרך ״לאמר זאת״ וגו׳, פרוש, שיקחו בידם כל מין חיה ויאמרו להם זאת תאכלו וזאת לא תאכלו, ולא יספיק לומר להם בעל פה.

זאת החיה וגו׳. טעם שמכנה שם חיה בהמה, כבר כתבתי בכמה מקומות כי בחינת הרע לא יתיחס אליו בחינת החיים, והוא אמרו זאת החיה פרוש שיש בה בחינה הנקראת חיה, לשלל שאר בהמות שאין להם קדשה שהיא בחינת החיים:

כל מפרסת וגו׳ מעלת גרה. יתבאר על דרך אמרם זכרונם לברכה (חולין נט.) כל בהמה שמפרסת פרסה היא מעלת גרה, חוץ מן החזיר, והוא אמרו כל מפרסת וגו׳ מעלת גרה, פרוש בידוע שהיא מעלת גרה, ומעט אחר כך החזיר שיצא מהכלל. ואולי ממה שלא הוציא מן הכלל סמוך להודעת הכלל רמז שאפלו החזיר בכלל, על דרך אמרם זכרונם לברכה (רבינו בחיי בשם תנחומא) למה נקרא שמו חזיר שעתיד לחזר להיות מתר, ומעתה כלל ״כל מפרסת״ וגו׳ היא ״מעלת״ וגו׳ לא יצא מכללו דבר, ועל זמן מהזמנים אמר החזיר שהוא מפריס וכו׳ לא יגר.

ממעלי וגו׳ וממפריסי וגו׳. רבותינו זכרונם לברכה אמרו (תורת כהנים; בכורות ו.) שבא לאסור אפלו מעלה ומפריס אם נמצאו במעי טמאה. ופשט הכתוב הוא על זה הדרך: ״ממעלי הגרה״ – זה הגמל, ״וממפריסי״ וגו׳ – זה החזיר, או זה או זה קאמר, ולזה דיק לומר ״וממפריסי״ וגומר, ולא אמר ״ומפריסי״, והבן:

ואת הארנבת. טעם זכרון המין בלשון נקבה, לצד שבחינת הטמאה לפעמים תהיה הנקבה למעלה מזכר ויהיה הזכר טפל לה, ותזכר הנקבה מהטעם עצמו שיזכר הזכר תמיד ולא הנקבה, שהוא הטעם כי היא העקר. ותמצא שאמרו בזהר (פנחס רלא:) בסוד יותרת הכבד כי הנוקבא נותנת יותרת לזכר, וכבר כתבנו שכל מין הנאסר היא בחינת הקלפה המשלל מהחיים והטוב.

והוא גרה לא יגר. פרוש, תנאי הוא הדבר לזמן שהוא לא יגר, אבל לעתיד לבוא יעלה גרה ויחזור להיות מתר, ולא שישאר בלא גרה ויתר, כי תורה לא תשנה.

שקץ הם לכם. פרוש, ולצד זה שקץ יהיו לכם. וטעם אמרו ושקץ בתוספת וא״ו, יתבאר על דרך אמרם בחולין (ה.) אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה וכו׳, וכל שכן על ידי צדיקים עצמן, וכתבו התוספות (שם) כי דוקא בענין אסור אכילה גנאי הוא לצדיקים שיבא לתוך גופן דבר אסור, פרוש ואפילו בשוגג, וזה הוא שרמז כאן באמרו ושקץ יהיו לכם, פרוש לרבות אפילו בשוגג שלא תתכונו לאכלם, אף על פי כן ישקצו את הנפש. עוד ירמוז כי הם ישקצוהו ויסבבוהו להרים תולעים במותו, והוא אמרו שקץ יהיו לכם, פרוש לעצמכם יעשו אתכם שקץ.

ואת האיה למינה. (האיה) האמורה כאן כולל הרבה מינין שכלם מין איה, ותמצא שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (חולין סג:) כי ק״ך מיני עופות היו ידועים להם שכלם מין איה, ואפשר שיהיו עוד כהנה, וכן במינו של עורב ימצאו כמה וכמה הגם שאינם דומין ושמם משנה כסינונית לבנה (תורת כהנים; חולין סב.) שהיא מין עורב.

אשר לו כרעים. כבר הארכתי בחבורי על טור יורה דעה (סימן פה) שהעקר כפרוש רש״י בזה שצריך שיהיו לו כרעים הארוכים סמוכים לצוארו. והטועים להתירה כי אין מין זה בנמצא, אף אני השיבותי אותו גם אין מצויים אלא מין אחד מהארבעה שהם שמנה אשר רשם ה׳ בטהרה (חולין סה.), גם אינם מצויים לפנינו מינים הטמאים שאין להם הכרעים בדרך זה, והם הרבים, למה שקדם לנו (חולין סג.) כי לא ימנה הכתוב אלא המועטים, וכאן מנה הטהורים אם כן הטמאים הם המרבין, ומעתה אין ראיה ממה שאין מצוי מין זה לומר שאיננו בעולם שהרי יש מינים הרבה ודאי ואינם מצויים כל עקר אצלנו. לכן כל ירא וחרד יירא ויפחד לבל יושיט ידו לשקץ זה, וימחה בשולחי יד. והנה מיום שנשמעו דברי במערב ופרשו מהם הרבים לא נגע ה׳ עוד במכה זו ולא נראו זה יותר משתים עשרה שנה, כי תורה ומעשים טובים כתריס בפני הפרענות.

אשר לו ארבע רגלים. בתורת כהנים דרשו שבא להתיר מי שיש לו חמש. ונראה שהוא הדין מי שיש לו שש ושבע ולאו דוקא חמש, וצריך לדעת לאיזה ענין התיר בת חמש מן הדיוק, ולא אמר בפרוש ״כל שרץ העוף שיש לו חמש רגלים״ או על זה הדרך ״מארבע רגלים ומעלה תאכלו״. ואולי שהצרך להשמיע גם כן דין התר ציר חגבים טמאים, שדרשו ז״ל (תורת כהנים) מאמרו בפסוק זה ״שקץ הוא״ פרט לערוביו שהוא ציר כמאמרם שם, ולזה בחר להשמיענו התר בת חמש רגלים באפן זה.

ולאלה תטמאו. בתורת כהנים פרשו אמרו ולאלה על העתידים ליאמר בענין למטה. וקשה לי, למה אמר ״ולאלה״ בתוספת וא״ו, כיון שאין לו שיכות דין זה עם מה שלמעלה ממנו ולא שלמעלה עמו.

ואולי נתכון ליתן העליון כתחתון, פרוש, שכל מין בהמה וחיה – בין טמאים שאינם לא מעלה גרה ולא מפריסי פרסה שלא נרשמו כאן בכתוב, ובין טהורים שמעלים גרה ומפריסים פרסה ושוסעת שסע שלא נרשמו גם כן בכתוב ורמזם באמרו ״לכל הבהמה״, וכלל זה חוזר למה שרשם בפרשת סימני בהמה, ולזה אמר ״ולאלה״ בוא״ו. כדי שלא תטעה ליתן כל האמור למעלה, לזה פרט שאין דבריו אלא בבהמה וחיה.

או ירצה להסמיך דין טמאה לדין אכילה האמור בפרשה שלפניה וגו׳, מה אכילה בכזית גם טמאה בכזית.

ובתורת כהנים העמידו הכתוב שלא בא אלא לטמאת אבר מן החי של בהמה טמאה ובהמה טהורה, ודרשו טמאה בכזית מפסוק אחר, דכתיב (ויקרא יא:מ) ״והאכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב״, וזה לשונם: לא בא אלא ליתן שיעור לנוגע ולנושא בכזית כמו האוכל. ואפשר לומר עוד שרמז בסמיכות זה לומר שאם ילדה כמין בהמה הסמוך לה, דינו שוה.

וראיתי לרבי אברהם אבן עזרא ז״ל שכתב שלדעתו נראה שמלת ״אלה״ חוזרת על כל הנזכרים למעלה, ודחה דעת האומר ״אלה לכל הבהמה״ וכו׳. ואני אומר שיותר היה לו שלא לומר דבר שאינו נשמע ולא יחלוק על מקבלי תורה, כי מי ישמע לדבריו כאן ואפלו ללמדם והם הפך קבלת תורת משה, ומה גם בפשט הכתוב שאפלו בי רב זוטר כן יבין בתחלת ההשכל, וממי נעדר את אשר ראו עיניו ויותר מהמה, ומה כחו לחלוק עמהן גם בלא הכרח, ואפלו אם יהיה המנגדו כיוצא בו, ומכל שכן גדולים ממנו, וכל שכן וקל וחומר אשר קטנם עבה ממתניו, וצא ולמד מה שאמרו האמוראים על גדולים שקדמום (שבת קיב:) ״אם הראשונים״ וכו׳. וללמד על הרב ז״ל זכות אולי שפרוש זה לא כתבו אלא לסבה ידועה לו, ונהג מנהג שבעים זקנים (מגילה ט.) ששנו בכמה מקומות, וגם לזה ה׳ יכפר בעדו.

וזה לכם הטמא. טעם אמרו ״וזה״, לפי מה שפרשו בתורת כהנים בפרשה שלפניה, שבא לטמאת אבר מן החי, אמר ״וזה״ להשוות למה שלפניו, שגם הוא מדבר בדין טמאת אבר מן החי, שהאבר הוא שמטמא ולא הבשר הפורש, בין בשרצים בין בבהמה וחיה.

עוד נראה כי וא״ו האמורה כאן בתחלה, לא להסמיך באה, אלא לרמז תוספת טמאה בשרץ, שהוא טמאת דמו שיהיה מטמא כבשרו, מה שאין כן בבהמה טמאה, כמאמר רז״ל בתורת כהנים (כאן), וכאלו אמר ״ועוד תוספת טמאה בזה״.

ואמרו לכם דרשו זכרונם לברכה (תורת כהנים כאן) שבא למעט שלא יכשיר הזרעים, דדוקא לטמאה ולא להכשירה, והוא אמרו לכם הוא טמא ולא מכשיר. עוד ירצה לכם הוא שהם טמאים אבל לא לגוים, שאין הגוים מקבלים טמאה כבהמות.

ויש לחקור זאת, איך לא מנה הכתוב הנחש שהוא אב הטמאה לכל טמאת השרצים ודומיהם? ואולי שטמאת הנחש הוא בנפשו ולא בגופו, ובמותו ישאר הגוף ריקם מכל כעפר הארץ, כי אין טמאה דבקה בגופו לצד שאין בו ולא כלום. וכיוצא בזה תמצא שאמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא קיד:) גוים אין מטמאים באהל, וישראל מטמאים באהל, והוא מהטעם עצמו. וטמאת השרצים בגופם יותר מבנפשם, ולזה יטמאו במותם ולא בחייהם. הא למדת כי הנחש טמאתו יותר מטמאת השרצים.

למינהו. פשט ״למינהו״ יגיד כי יש הרבה מיני צב, וכל שיש בו מינים הרבה או אפלו מין אחד לבד יאמר הכתוב ״למינהו״. אלא שבהעור והרוטב (חולין קכב:) תניא וזה לשונם: ״הטמאים״ – לרבות עורותיהן כבשרן, יכול אפלו כלן? תלמוד לומר ״אלה״, והא ״אלה״ אכולהו כתיב? אמר רב: ״למינהו״ הפסיק, עד כאן. וקשה, מנין לרב לומר כי ״למינהו״ באה להפסקה ולא לגופה לומר שיש בו מינים? ונראה כי רב אינו מכחיש משמעות הכתוב, וכונתו היא כי לצד שיש לפנינו רבוי של ״הטמאים״ לרבות עורותיהן, ואמר הכתוב סמוך לרבוי זה מעוט דכתיב ״אלה״, ואם לא היתה תבת ״למינהו״ באיזה דרך נחלק אותן שבא עליהם הרבוי ואותן שמעט. ומאמרו ״למינהו״, הגם שבאה לגופה, תועיל גם כן להפריד בין המתרבים בטמאת עורותיהן, כיון שהכתוב גלה שיש חלוקה ביניהם לענין טמאה, הרי זה מראה כי ״למינהו״ בא גם כן לסמן החלוקה. ובזה נתישבה קשית התוספות שם בדבור המתחיל ״למינהו״ וכו׳: תימה כיון דהפסיק בענין, ״אלה״ למה לי? עד כאן. ולדרכנו לא קשה. גם לדברי תנא דמתניתין שם דמטמא עורותיהן משום דאזיל בתר גישתא, אין להקשות עליו ״למינהו״ למה לי, שעל כל פנים אצטריך ״למינהו״ לגופה כנזכר.

הטמאים. לתנא שאינו דורש טומאת עורותיהן מ״הטמאים״ למה איצטריך, אמרו זכרונם לברכה (תורת כהנים, שמיני, פרשה ז) שבא לרבות ביצת השרץ שרקמה. גם דרשו (תורת כהנים שם; מעילה יז.) שיצטרפו לטומאה דם בדם דם בבשר בין במין אחד בין בשני מינים.

וצריך לדעת תיבת אלה מה בא למעט לדרכו. ונראה לפרשה על דרך מה שכתב הרמב״ם בפרק ד׳ מהלכות אבות הטמאות, דם השרץ כבשרו ומצטרף לכעדשה כל זמן שהוא מחבר לבשרו, לזה אמר ״אלה״ למעט אם פרש הדם מן השרץ לא יצטרף עם הבשר.

והאכל מנבלתה וגו׳. בתורת כהנים אמרו שלא בא הכתוב אלא ליתן שעור לנוגע ולנושא שהוא כדי אכילת כזית. ואין כונת הכתוב כפשוטו שתטמאנו בבית הבליעה, שהרי מצינו שאמר בנבלת עוף הטהור (ויקרא כב:ח) ״לא יאכל לטמאה בה״, בה אתה מטמא בבית הבליעה ואי אתה מטמא בנבלת בהמה בבית הבליעה. וצריך לדעת למה לא אמרה התורה הדבר בפרוש. ואולי כי נתכון הכתוב להרבה דינים שישנם בדין אכילה מלבד שעור כזית. גם אמרו (חולין עא.), בשר השרץ שנפסד והבאיש ונפסל מלאכול הכלב טהור, עד כאן, ודבר זה נלמד מדין אכילה כמו שכתבו התוספות (בכורות כג.) ממה שאמר הכתוב (מלכים ב׳ ט:י) ״בחלק יזרעאל יאכלו הכלבים״, אלמא אכילת כלבים שמה אכילה וכו׳. ואם כן לצד שנתכון הכתוב להשוות הטמאה לדין אכילה, בין לשעור בין לשאר דברים, לזה אם היה בא ללמד כל פרטי הדינים צריך להוסיף דברים רבים, וכסף נבחר לשון צדיק.

אל תשקצו וגו׳. צריך לדעת למה חזר עוד לצוות לזה? ורבותינו זכרונם לברכה (בתורת כהנים) אמרו לרבות את שפרשו לארץ וחזרו. ודרשה זו אמת אלא שאינה צריכה, כיון שפרשו, וכי בשביל שחזרו יהיו מתרים? ויש לישב דבריהם זכרונם לברכה. ואולי שבא הכתוב להודיע כי האוכל מהשרצים תעשה נפשו עצמה שרץ, והוא אמרו אל תשקצו את נפשותיכם, פרוש, לא תעשו נפשותיכם שקץ, ובמה? בכל השרץ השורץ על הארץ כשתאכלו אותה. ולך נא ראה מה שכתבנו בפרשת בראשית ברמז פסוק (בראשית א:כו) ״וירדו בדגת הים״ וגו׳. ותמצא מאמרם זכרונם לברכה (פסחים מט:) שאמרו על עמי הארץ, הם שרץ ובנותיהם שקץ וגו׳, וכל דבריהם זכרונם לברכה ברוח הקדש נאמרו והם דברינו עצמם.

ואמרו ולא תטמאו בהם, אולי שיכון לומר שצריכין ישראל להזהר לבל יכנסו לפיהם אפלו בהסח הדעת, כי ההפרש שבין השוגג למזיד במציאות זה כשוגג כמזיד, כי התעוב יעשה מעשהו בנפש אדם אפלו בהסח הדעת, אלא שישתנה הפגם במעשה מזיד תעשה נפשו שקץ ובשוגג תטמא נפשו ותטמטם, והוא אמרו ולא תטמאו ונטמתם בם. וצריך האדם ליזהר בתוספת זהירות וזריזות בכל דבר אשר יכנס בגדר ספק שקוץ זה, ומה גם בזמנים אלו שנזהם האויר והארצות כלן יחד ואין לך גדולי קרקע שאין בהם מהשקוץ, שומר נפשו ישמר את הדבר.

כי אני ה׳ אלהיכם. פרוש, ומשונה אומה ישראלית לקדושה וטהרה, שלא בחר ה׳ לקרא אלוה אלא לישראל, לזה צריך להרחיק מן הטומאה.

והתקדשתם וגו׳. פירוש, אם אתם מתקדשים אני אקדש אתכם לבל יכנס לגופכם דבר שקוץ, על דרך אמרם (חולין ה.) אין הקדוש ברוך הוא מביא וכו׳, וכל שכן צדיקים עצמן, והעמידו התוספות מאמר זה בדבר אסור הנכנס לגופו של אדם, כי הקדוש ברוך הוא ישמרהו בזה.

עוד ירצה והתקדשתם – תעשו גדרים וסיגים לבל תטמאו, ובזה אני מבטיחכם שתהיו קדושים. וחזר ופרש באיזה דבר יהיו קדושים, ואמר כי קדוש אני – הנה מה שתולה טעם קריאתם קדושים שהוא לצדו, הא למדת כי השרה שכינתו על הפרושים ולזה יקראו על שמו. ואמרו ולא תטמאו וגו׳ – פרוש מלבד דברים שאתה מעלה על דעתך לשמר עצמך מהם, עוד אני מבטיחך שלא יאנה לך כל מין הרע, והוא אמרו ״בכל השרץ הרומש״ וגו׳. עוד ירמז שבאמצעות שמירת מצוה זו לא ישלטו עכו״ם בעם בני ישראל, עכו״ם יקראו שרצים ושקצים הרומשים על הארץ.

כי אני ה׳ המעלה וגו׳. נותן הוכחה לעיניהם כי ה׳ ישמר אותם מהכשל בעוון ההוא, כי הוא העלה וברר נפשות ישראל שהיו נתונים בקלפת מצרים, כמו שפרשנו במקומו, ואם יזונו מהתיעוב הנה הנם חוזרים לשקע נפשם בקלפה כבראשונה, ואשר על כן כשיתקדשו הוא יגמר בעדם לשמרם. עוד ירצה לומר כי אין הקדוש ברוך הוא כביכול יכול ליחד שמו ולהשרות שכינתו אלא על המושלל ממין הרע ההוא, ולזה לא יחד שמו עליהם עד שהוציאם מארץ מצרים, ואם לא ישמרו עצמם מהתיעוב הנה הנם חוזרים להיות כמות שהיו קדם עלותם מארץ מצרים, ויהיו מושללים מבחינה זו.

זאת תורת הבהמה והעוף. כל הכתוב מיתר. ובתורת כהנים אמרו (חולין כז:) כי בא לומר משפט שחיטת העוף במה שסדר העוף בין הבהמה ובין הדגים שהם נפש החיה, לומר חציו בהמה וחציו דג, לזה צריך סימן אחד בעוף או רבו. ולפי זה מצאנו טעם נכון שהצרך הכתוב למעט הדגים מן השחיטה, דכתיב (במדבר יא:כב) ״יאסף״, כי מנין יעלה על הדעת שצריכה, שהצרך למעט, אלא לצד שהצרך לכתב דגי הים לתת בינו ובין הבהמה העוף, חש לטעות כי כונת הכתוב הוא שהשוה הכתוב העופות והדגים לבהמה שכלן צריכין שחיטה שני סימנים, לזה אמר בדגים אסיפה. ובזה תבין כונת ה׳ בפסוק שלא בא אלא לעוף להצריכו סימן אחד כנזכר.

ואם תאמר, אם כן למה הצרך להזכיר כאן ״נפש השורצת״, שהם החגבים? ויש לומר שחש הכתוב לטעות מפסוק שמעט שחיטה בדגים, דכתיב ״יאסף״ וגו׳ (במדבר יא:כב), כי לא מעט אלא דגים ולא חגבים, לזה סדרם אחר הדגים לומר שאינם צריכין שחיטה כמשפט הדגים:

חסלת פרשת שמיני