אור החיים על ויקרא פרק יב

דבר וגו׳ לאמר. טעם אמרו ״לאמר״ פעם שניה, ואולי כי להיות שמצוה זו עקר אזהרתה היא על הנשים, לזה אמר ״לאמר״ לנשים שיזהרו בדבר. עוד יתבאר על פי מה שאמרו בספרא (תורת כהנים כאן) ״בני ישראל״ בענין זה ואין הגוים בענין זה, עד כאן, לזה אמר ״לאמר״ לשון אמירות ורוממות, כי ענין זה שהתנה להיות בישראל ולא בעכו״ם הוא לצד המעלה והכבוד אשר ה׳ האמיר עמו, מה שאין כן בעכו״ם, כי נפשם וגופם טמא.

אשה כי תזריע וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לומר כי תזריע וילדה ולא הספיק לומר ״אשה כי תלד זכר״. ורבותינו זכרונם לברכה נחלקו (תורת כהנים הכא), חכמים אומרים למעט יוצא דפן, כי צריך להיות הלידה במקום הזריעה, ורבי שמעון אומר לרבות ילדתו מחוי. ועוד יש לאלוה מלין בהעיר עוד, למה שנה הכתוב את לשונו שהתחיל לדבר לשון עתיד תזריע וגמר אומר וילדה ולא אמר ותלד, וכמו שאמר גם כן בסמוך ואם נקבה תלד. והגם שהרבה כתובים מדברים בסדר זה עבר במקום עתיד, אף על פי כן דבר יגידו בשנות לשון. עוד למה אמר וילדה שמשמע ודאי ולא אמר ״אם תלד זכר״, שהרי אין ודאית לזכר יותר מהנקבה. ולזה יש לומר שאמרו ״כי תזריע״ הרי כי משמשת אם, ונמשכת למטה עם ״וילדה״, וזה דחק.

ורז״ל אמרו בהמפלת (נדה לא.) ובהרואה (ברכות ס.): אשה מזרעת תחלה – יולדת זכר, ולזה אמר ״וילדה״ ודאי. והגם שדרש רבי צדוק דרשה זו מפסוק (בראשית מו:טו) ״ואת דינה בתו״ – תלה הכתוב זכרים בנקבות, ונקבות בזכרים, נראה כי משם אין ידוע טעם התליה, וכאן גלה הכתוב טעם התליה ״כי תזריע״ תחלה. ולא הצרך לומר תחלה, שאם לא כן על כל פנים צריך שתזריע בין ללידת זכר בין ללידת נקבה, ולא הספיק פסוק זה והצרך לפסוק ״ואת דינה בתו״, ללמד על איש תחלה יולדת נקבה. ויש עוד לאלוה מלין.

ויתבאר על דרך אמרו (תהלים קלט:ה) ״אחור וקדם צרתני״, ודרשו זכרונם לברכה (בראשית רבה פ״א): אחור לכל המעשים וקדם למעשה בראשית, דכתיב: ״ורוח אלהים מרחפת״ וגו׳, הרי כי שתי יצירות באדם – יצירת הרוח ויצירת הגוף. והנה בעת ההזרעה אמרו זכרונם לברכה (זוהר קדושים פ.) כי כפי הכונה אשר יכון המזריע ימשיך לזרע הנפש, אם יחשב מחשבות רעות ומזהמות ימשיך לטפה נפש טמאה, ואם יחשב בטהרה ימשיך נפש קדושה. וצא ולמד (ברכות י.; ירושלמי סנהדרין י:ב) מבניו של הצדיק המפלא חזקיה המלך עליו השלום אשר נשא בת נביא, ולצד שחשבה האשה בעבדי מרודך בלאדן המשיכה נפש רעה לשני בניה (סנהדרין קד.). אם כן עקר הלדה שהיא המשכת הנפש לעבר היא בשעת ההזרעה, וקודם לה מלפניה, כי אחר הוצאת הזרע כבר קדם כח החושב שממנו יתהוה הזרע, והוא מאמר הכתוב כי תזריע וילדה, מודיע הכתוב כי עקר הלדה היא בשעת ההזרעה, שכאשר תזריע כבר ילדה והיה מה שהיה, אם נפש טהורה אם לא, ואין תקוה להפך מה שכבר הוא. ומעתה מה שיתעצם האדם בבחינת הלדה הוא בשעת ההזרעה, כי אז היא עקר הלדה לבחינת הנפש שהוא העקרית באדם, והויות הדבר והמצאתו הגם שהוא נעלם תקרא לדה. ומתוכיות דברינו אלה תשכיל אמרו (בראשית יב:ה) ״ואת הנפש אשר עשו בחרן״ שהם הנפשות שעשו בזווגם, הגם שלא היתה שרה יולדת, כל זיקה וזיקה היו מולידים נפשות, והגם שלא נבנה הגוף להם, לא מפני זה יכחד האמת. ואמרו זכר, רמז כי גם יש כח במוציאים בשעת ההזרעה להוליד זכר כפי הכונה אשר יכון להמשיך נפש מעלמא דדכורא.

עוד ירמז הכתוב לצד שעקר הבנים היא האשה, וחש הכתוב לה לצד שאינה חיבת לא תתרצה בהולדה לצד הצער שסובלת, גם לה שמתגנת בלידה, אשר על כן לא תחפץ להנשא, ואם תנשא יהיה כונתה למלאות תאותה הבהמית כי שלה גדול (גיטין מט:), לזה בא הכתוב והבטיחה כי הגם שאינה מצוה, אם תעשה כסדר האמור יהיה לה יתרון ומעלה כזכר, והוא אמרו אשה כי תזריע וגו׳, פרוש אשה שתעשה פעלה זו שתזריע, כאן שלל מניעת הזווג, וילדה, פרוש, תהיה כונתה בהזרעתה לתכלית הלידה ולא לתאוה בהמית. ואם לא אמר אלא ״אשה כי תלד״ היתה הכונה כל שתלד הוא אומר, ולא כן הוא, אלא מי שמכונת בזווגה אל הלידה זאת האשה היא במדרגת זכר, והוא אמרו זכר. ואמר וילדה ולא תלד, לומר שלא תשיג הגדר ההוא אלא אחר שיצא הדבר לפעל. ואולי כי לזה נתכון באמרו לאמר וסמך לה תבת אשה, פרוש ״לאמר״ לשון מעלה ורוממות למי – ״אשה כי תזריע וילדה״, ומה מעלתה – זכר, בכל פרטי הבחינות אשר יגדל בהם הזכר על האשה. ואולי כי לזה נתכון אמרו (משלי י:א) ״ובן כסיל תוגת אמו״, כי לה נוגע החסרון מטעם הנזכר.

עוד ירמז הכתוב על כנסת ישראל אשר מצינו שנקראת אשה בדברי הנביאים, דכתיב (ישעיהו נד:ה) ״כי בועליך עושיך״, וכתיב (ישעיהו נד:ו) ״ואשת נעורים״, וכתיב (הושע ב:כא) ״וארשתיך לי״ וגו׳, (ישעיהו נ:א) ״איזה ספר כריתות״ וגו׳, ועליה אומר הכתוב ״אשה כי תזריע״ – פרוש הזרעת מצוות ומעשים טובים, על דרך אמרו (הושע י:יב) ״זרעו לכם לצדקה״. וילדה זכר – פרוש תהיה הולדתה זכר, פרוש, דע כי בחינת הזכר היא בחינה עליונה מבחינת הנקבה, והתורה מיחסת בחינות העליונות בבחינת הזכר. והודיע הכתוב כי אם כנסת ישראל תזריע ודאי שתוליד הדרגות עליונות, והוא מאמרם זכרונם לברכה (סנהדרין צח., שמות רבה טו) עצם הפלגת הפלאות אשר יפליא ה׳ בביאת הגואל אם ישראל יזכו על ידי מעשיהם הכשרים. ויכון להבדיל בין הגאלה המחכה לגאלה שעברה של מצרים שהיו ישראל ערום ועריה, גם אמר הכתוב (דברים ד:לד) ״גוי מקרב גוי״, ואותה גאלה תכליתה לא עמד, כי נחרב הבית וגלו והיה מה שהיה, ואין טובה זו בבחינת זכר. אבל הגאלה העתידה לצד שעל כל פנים תהיה באמצעות זכות ישראל, לו יהיה שלא יהיו ראויים אף על פי כן באמצעות ארך הגלות ועסק התורה, דכתיב (דברים לא:כא) ״לא תשכח מפי זרעו״, על כל פנים תהיה הגאלה בבחינת זכר, ועמדה לנצח. ואמרו וטמאה וגו׳, כאן רמז תקון אשר יעשה ה׳ להשיג בחינת הזכר, כי שבע שנים יכונן חבלי משיח, כאמרם (סנהדרין צז.) זכרונם לברכה שבוע שבן דוד בא וכו׳ ליסרם ולזקקם, והוא אמרו ״וטמאה״ – יחס היסור לבחינת הטמאה כי הוא הטמא הוא המיסר, ואמר שבעת ימים – פרוש שבע שנים, על דרך אמרו (כתובות נז:) ״תשב הנערה אתנו ימים או עשור״ ואמרו זכרונם לברכה ״ימים״ – שנה. וביום השמיני וגו׳ – פרוש שאחר עבור שבע שנים בהתחלת יום השמיני, ימול בשר ערלתו, כי אז יעביר ה׳ בחינת הערלה מהעולם, דכתיב: ״ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ״, וזה יהיה בשנה שמינית, וידוע הוא בחינת הערלה שהיא הקלפה.

וביום השמיני וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לצוות לזה, והלא כבר אמרה התורה בפרשת לך לך כל פרטי דיני מילה. ואם להודיע שצריך למול ביום ולא בלילה, גם להודיע אפלו בשבת, כמו שדרשו זכרונם לברכה (תורת כהנים, שבת קלב.) ״וביום״ אפלו בשבת, קשה, למה לא רשם ה׳ פרטי דינים אלו שם בפרשת מילה שנכתבה בפרשת לך לך (בראשית יז:יב)?

ואולי כי לא קבע ה׳ פרט זה במצות אברהם, שלא יחשב אדם כי לא הקל ה׳ שבת לגבי מילה אלא להאבות שלא קבלו התורה וחומרת שבת, אבל ישראל שנצטוו מה׳ (שמות לא:יד) ״מחלליה מות יומת״ לא ידחה שבת, והגם שאמרו זכרונם לברכה (חולין ק.) שהמצוה בסיני נאמרה אלא שנכתבה במקומה, אף על פי כן יש מקום לבעל דין לחלוק כי אין ללמד להקל בשבת, ולא הקל ה׳ בזה אלא להאבות שלא קבלו התורה, אשר על כן צוה פרט זה לבנים שקבלו התורה.

עוד נראה כי מן הסתם פשוט הוא, כי מצות מילה שנאמרה בפרשת לך לך (בראשית יז:יב) לאברהם אבינו עליו השלום, הדברים הם כנתינתן מפי הגבורה לאברהם בלא תוספת דברים בהם אחר מתן תורה. ומעתה אין מקום שיצוה ה׳ לאברהם למול אפלו בשבת, כי הוא מעצמו כן יעשה, הגם שמקים כל התורה כלה, אף על פי כן ידחה שבת מלפני מילה, כי מילה הוא מצוה שנצטוה בה ושבת היא מצוה שלא נצטוה בה כל עקר, ואם לא עשה כן הרי זה חס ושלום לא טוב עשה. ואם כן אין מקום שיצוהו ה׳ למול אפלו בשבת, ואם היה מצוה היו משתברים הקולמוסים עליו למה הצרך לצוות וכו׳, אשר על כן הצרך הכתוב לצוות על הדבר את בני ישראל שישנם בשמירת שבת. כמו כן מה שדרשו שם בתורת כהנים ברבוי תבת ״ימול בשר״ למול אפלו בהרת, מצוה זו לא נאמרה לאברהם מטעם הנזכר.

ונראה לתת טעם לסמיכת ״וביום השמיני״ עם מה שלפניו, שבא לתת טעם לעכבת המילה עד יום השמיני ולא צוה למול ביומו כמו שמצינו במקנת כסף (שבת קלה.), לזה כתב אחר אמרו ״וטמאה שבעה ימים״ וביום השמיני וגו׳, לומר כי לטעם זה הוא שעכב המילה, והוא על דרך אמרם זכרונם לברכה (נדה לא:) כדי שלא יהיו כל העולם שמחים ואביו ואמו עצבים. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (דברים רבה ו:א) וזה לשונם: למה התינוק נמול לשמונה, שקנה הקדוש ברוך הוא רחמים עליו עד שיהיה בו כח, וכשם שרחמיו על האדם כך רחמיו על הבהמה שנאמר (ויקרא כב:כז) ״ומיום השמיני והלאה ירצה״, עד כאן לשונו.

וצריך לדעת מי גלה סוד זה כי בשמונה ימים יהיה בו כח, לא פחות ולא יותר. ונראה כי כח האמור בדבריהם הוא מה שאמר בזהר (תזריע מד., אמור צא:) שהוא כדי שיעבר עליו שבת ותגיעהו נפש החיונית הנשפעת בעולם ביום השבת כידוע, ואז יהיה בן קימא, והוא שאמרו ז״ל כח החיוני. ותמצא שאמרו ז״ל (בראשית רבה י:ט) שקודם שבא שבת היה העולם רופף ורועד, כיון שבא שבת נתחזק ונח, עד כאן. והוא מה שאמרו כדי שיהיה בו כח. עוד ירצה באמרו וביום בתוספת וא״ו להסמיך מילה למצות נדה שמלפניה, לומר כי זה תלוי בזה, שאם ישמר מצות נדה יוסיף לזכות עשות מצות מילה.

עוד יתבאר הכתוב על פי דבריהם זכרונם לברכה (תנחומא, תזריע ה) וזה לשונם: שאל טורנוסרופוס את רבי עקיבא: איזה מעשים נאים, של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם וכו׳, למה אתם מלים וכו׳. הביא לו שבלים וגלוסקאות, אמר לו: אלו מעשה הקדוש ברוך הוא ואלו מעשה בשר ודם, אין אלו נאים? אמר לו: הואיל והוא חפץ במילה למה אינו יוצא מהול? אמר לו: שלא נתן הקדוש ברוך הוא מצוות לישראל אלא לצרף בהם, דכתיב (תהלים יח:לא): ״אמרת ה׳ צרופה״ וגו׳, עד כאן. הנה לא הספיק בתשובת תכונת השבלים כי צריכין תקון אחר מעשה הקדוש ברוך הוא, לצד כי השבלים מה שחסר בהם מהתקון הוא לצד אשר יאות לבני אדם, הם ילכו ויתקנו הנאות להם, מה שאין כן המילה היא חפצי שמים, אם כן יעשה ה׳ רצונו כרצונו. ולזה השיבו רבי עקיבא כי לצרף בהם ישראל נתכון ה׳. והנה תשובה זו סתומה וחתומה בערך משכל, משג לטורנוסרופוס, לפי שאין בבחינת נפשו גדר השגת שכליות פנימיות הידיעה האלהית קבל פשטן של דברים, אבל לנו בני אל חי יש לנו להשכיל בבורין של דברים. גם בהשכיל בטבע הרגיל בעולם אשר יסד בורא הכל כי כל מוליד או מהוה דבר יהיה כתבנית המוליד למינהו, ואפלו בפרטי תכונת תאר פנים איקונין של זה דומה לאיקונין של זה, ואיך אדם מהול יוליד בן ערל? הלא חלק הערלה שבנולד אינו במוליד, ואין לומר שהטעם הוא לצד שתכונת המוליד מתחלתה היא בערלה, כי מה בכך כיון שנכרתה הערלה ואין רשומה נכר, ועוד אם כן משה רבנו עליו השלום שנולד מהול (אבות דרבי נתן ב) למה ילד בן ערל, דכתיב (שמות ד:כה): ״ותקח צפרה צור ותכרת את ערלת בנה״?

אכן אשכילך בדבר האלהים. לפי מה שקדם לנו מדבריהם כי בחינת הערלה היא בחינת הרע, כי מעשה הערלה הוא יגיד על בחינת נעלמות, כי כל הגוף אינו אלא נרתק לנפש והנרתק יודיע את מה שבתוכו. ואמר ה׳ כי ישראל כשימולו הערלה הנה הם משללים מבחינת הרעה שהערלה סימן לה, מה שאין כן אמות העולם שכל נפשם היא בחינת הרע שהיא הערלה, והוא מה שרמז באמרו (ירמיה ט:כה) ״כי כל הגוים ערלים״. ודבר ידוע כי בריאת אדם הראשון היתה בריאה תמה בבחינת הקדשה משללת מכל רע, ולזה לא היתה בתכונתו בחינת הערלה, ובסבת החטא משך בערלתו (סנהדרין לח:), ונולדה בו בחינת הערלה. וגם נמשך מזה שליטת הטמאה באשה, והוא דם נדותה, כי הוא זה סבת היותו כמאמרם זכרונם לברכה (ערובין ק:; כתובות י:). גם באמצעות חטא האדם נזרע זרע רע בכל ממשלתו, ותוציא הארץ פריה בקלפות רבות.

וזה לך האות, כי אין אדם יכול ליהנות מהחטה עד עשות בה מלאכות רבות מלפניה ומלאחריה במספר עשרה, הלא המה סדורים בפרק כלל גדול אמרו בשבת (דף עג:) עד האופה, כנגד עשרה קללות שנתקללה האדמה כאמור בדבריהם זכרונם לברכה בספר הזהר הקדוש (פנחס רמג). ולזה כשיעביר ה׳ רוח הטמאה מן הארץ, דכתיב (זכריה יג:ב) ״ואת רוח וגו׳ מן הארץ״, לרמז גם בחינת הארץ עצמה, ואז תוציא הארץ גלוסקאות. פרוש, אין צרך לאחד מעשרה מלאכות, אלא הארץ מעצמה תוציא גלוסקאות לחם שאין צריך מכשירים. ולזה נתכון רבי עקיבא בהוראת שבלים וגלוסקאות, כי היא הסבה והוא הטעם ללידת הערל, שבחינת הרע אשר דבקה בנפש אדם הראשון טמאתה מלאה ארץ. ולזה הגם שהאדם בזמן שהוא מוליד הוא מהול, אף על פי כן בחינת כחות המהוות זרע אשר בו נוצר הולד מציאותם הוא מתולדת הארץ, כי יגדל האדם מגדוליה ומגדולי גדוליה, ומהם יתכונן בו תכונת החושב והמעשה. ולצד שכל גדולין אלו מהארץ אשר צמחה יעידו למו שמלאים בחינת הרע בכמה הדרגות שבין הגלוסקאות לשבלים, ואשר על כן הזרע שממנו יצירת הולד לא יצא מבחינה זו, ולזה יצא הולד ערל בשר. ושאלת טורנוסרופוס שניה אם ה׳ חפץ במילה למה אינו יוצא מהול, שאלתו הוא לצד שהוא חסר ידיעת רוחניות וחשב כי תכלית מעשה המילה הוא מה שנראה לעינים בגוף, לא שיש דבר בפנימיות.

או אפשר שהגד לו וידע כי החיצוניות שבמוחש יגיד על אשר ישנו במשכל, וחשב כי ה׳ יסיר הכתמים והפגמים ויטהר הנפש עם הבשר. ולזה השיבו רבי עקיבא תשובה כללית, למה שהוא חושב בדעתו אם לא השיג לדעת אלא בחינת הגוף הודיע כי תכלית הדבר לצרף נפשם, לא למה שנגלה לבד שאין הפרש בין היות האדם מהול או ערל. ואם כונתו לומר שגם בענין הרוחניות אם הקדוש ברוך הוא חפץ יסיר התעוב אשר הערלה תגיד עליו, השיבו גם כן כי כל המצוות שנתן ה׳ לישראל אינם אלא לצרף ולנקות את הסיגים אשר סבבו החטא קדמון, כי כל מצוות לא תעשה להסיר תחלואי הנפש, וכל מצוות עשה להאיר לבחינת הנפש, לצד שעל ידי חטא קדמון הוחשכו מאורי הנפש ועל ידי שמירת מצוות לא תעשה יוסר הפגם, ועדין תחסר מאורי אורה, ובעשות מצוות עשה יאיר אורה, כאמרו (משלי ו:כג) ״נר מצוה״, וענין זה אין ה׳ עושהו לצד כי האדם הוא הגורם הרע, הוא חטא והוא ישא את עונו אשר הלביש את נפשו אז כשחטא אדם הראשון והיו כל הנפשות תלויות בו, כלם טעמו טעם חטא ועליהם להריק תחלואיהם, ומה מקום לומר לה׳, הסר מעלי הבגדים הצואים שהלבשתי עצמי. ועין מה שפרשתי בפרשת בראשית בפסוק (בראשית ד:ז) ״ואם לא תיטיב״ וגו׳.

ועוד, אם באנו לומר כי ה׳ יסיר תיעוב המסובב מאדם לעצמו בסכלותו, אם כן אין שכר ואין עונש. ומעתה טעם הערלה הוא לצד חטא קדמון שנדבק בנפש ותולדתו בעור הבשר, וצוה ה׳ לאיש ישראל לכרות מגופם בחינת הרע שבזה מתמרק בחינת הרע מהנפש וטהרה. ובזה יתבאר אמרו וביום, פרוש, לצד כי מצוה הקודמת וזאת הם שני דברים שסבתם אחת היא, שהיא עון קדמון, הוא סבב טומאת לדה וסבב ערלת הזכרים, לזה צוה על שניהם כאחת, על טומאת לדה ועל כריתת ערלה, אשר על כן אמר וביום השמיני וגו׳. ולצד שחטא האשה גדול מחטא האיש, לזה האיש נפרדת הטומאה ממנו בהחלט, מה שאין כן האשה, טומאה קשורה עמה שחוזרת ונטמאת.

ואולי כי טעם שצוה ה׳ ביום השמיני ולא קודם ולא אחר, שדן בו ה׳ דין אמו, שצריכה מיום שפסקה למנות שבעה נקיים, כמו כן עבר ירך אמו הוא, ובצאתו מבטן אמו נטמא בפתיחת קבר, ולצד שהמילה היא גלוי שמו יתברך באדם, וכמו שרמזתי בפרשת וירא אליו ה׳, לזה צוה ה׳ להמתין עד עבור עליו שבעה ימי נקיים ״וביום השמיני ימול״ וגו׳:

ימול בשר ערלתו. יתבאר על פי מה שהקדמנו כי הערלה היא בחינת הקליפה, רמז הכתוב כאן כי צריך לעשות שלשה דברים במצות המילה, והם: מילה, פריעה, מציצה. מילה הוא כריתת הערלה, והוא אמרו ימול, פרוש יכרות. הפריעה הוא מה שפורע עור הדק לבד ואין צריך לכרות, והוא מה שרמז באמרו בשר, פרוש יעשנה כבשר שאין בו חיות, ועור הפריעה אינו חוזר וחופה עוד העטרה. והמציצה הוא דם המזהם של שתי בחינות אלו, ערלה ופריעה, לצד היותם חלק אחד מגוף יש להם חלק בדם האדם, והוא מערב בכללות האדם, וצוה ה׳ למצץ דם זה לצד שהוא גם כן בחינת ערלה, והוא מה שרמז באמרו ערלתו.

ואמרו בספר הזהר הקדוש (השמטות ח״א רס״ב) כי ארבע קלפות הם הסובבים לבחינת הקדשה בסוד גנת אגוז (שיר השירים ו:יא), ותמצא שבאגוז ארבע קלפות: א׳ היא קלפה המרה המתיבשת ונופלת, ב׳ קלפה הקשה, ג׳ אותה המפרדת בין חלקי האוכל, ד׳ הדבוקה באוכל ונאכלת עם האוכל לצד שדבוקה בו, ובחינת קלפה זו אינה כל כך מאוסה אלא בהפרדה מהאוכל. ובמצות המילה מפרידים מהאדם שלש בחינות הקלפה: הערלה היא כנגד בחינה הרמוזה בקלפה החיצונה של אגוז, פריעה כנגד קלפת אגוז המשתברת, מציצה היא כנגד קלפה שמפרדת בין חלקי האוכל וצריך לשלפה מבין האוכל, ועדין נשארת בו בחינה הרמוזה בקלפה הדבוקה, והוא מה שאמרו זכרונם לברכה (זהר א עח:) כי האדם עד תשלום שלש עשרה שנה הוא בבחינת שני ערלה, כי ה׳ הגביל לאילנות שלש שנים ערלים והאדם עץ השדה שלש עשרה, ואור לארבעה עשר יהיה כל פריו קדש הלולים.

עוד יתבאר על פי מה שאמרו בספר התקונים (תיקון כד) כי שלש מדרגות יש בבחינת מצוה זו של מילה. מדרגה המעלה שבכלן הוא מילת בניהם של צדיקים בני אל חי, מילה זו הוא להם גלוי שמו יתברך חתום בבשר קדש והוא עטרת היסוד. שניה לה הם בני אנשים הבינונים, מילה זו להם כקרבן לפני ה׳. שלישית הוא מילת בני הממזרים האנשים הרשעים שנואי ה׳, מילה זו הוא להם כמי שנותן חלק לנחש עפר לחמו, ועין תקונים דף י׳, והשלשה רמז הכתוב באמרו ימול וגו׳. כנגד מילת הצדיקים אהובי ה׳ אמר ימול, פרוש, יו״ד מול, כי הוא מגלה בו רשימו קדישא אות י׳ הרשומה בשמו יתברך. וכנגד מילת הבינונים אמר בשר, כאן רמז בחינת הקרבן אשר יקריב בשר קדש לה׳. וכנגד מילת השנואים שבישראל אמר ערלתו, כי הוא נותן לסמא״ל חלק הנוגע לו בילד שהוא בחינת הערלה. נמצאת אומר כי יצו ה׳ על המילה בין לבני הצדיקים בין לבני הבינונים בין לבני הרשעים, שלא יאמרו בית דין מה לי לממזר למולו וכלו מלא ערלה, תלמוד לומר שאף על פי כן יסיר ערלתו ממנו להתיש כח הקלפה שבו, שאם יזכה במעשיו יתעצם בכח מעשיו הטובים ויגבר צד הטוב ויתבטל חלק הרע, ועל זה אמרו זכרונם לברכה (הוריות יג.) ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ.

ואם נקבה תלד. טעם שהצרך לומר תלד ולא סמך למה שזכר ״וילדה״, אמרו בתורת כהנים וזה לשונם: אין לי אלא נקבה, מנין לרבות טמטום ואנדרוגינוס? תלמוד לומר ״ואם נקבה תלד״, אין הדבר תלוי אלא בלידה, עד כאן. ואין אני חולק על דבריהם חס ושלום אלא כמוסיף, כי מאמרו ״ואם נקבה״ ולא אמר ״וכי תלד נקבה״ או ״ולנקבה״ וגו׳, נתכון לומר אפלו אינה ודאי נקבה אלא ״ואם נקבה״ פרוש, ספק, ואם כן נתרבו טמטום ואנדרוגינוס כי ספק הוא, ולא היה צריך לומר ״תלד״.

ואולי כי אמר ״תלד״ לרבות אנדרוגינוס, למאן דאמר (בכורים ד:ב) בריה בפני עצמו, שלא היה נשמע מתיבת ״ואם נקבה״, שהרי יש בו ודאי צד זכרות.

ואולי כי תנא דתורת כהנים כן סובר, שמרבה טומטום מתיבת ״ואם״, ואנדרוגינוס מרבוי ״תלד״, וסובר כמאן דאמר בריה בפני עצמה, ולזה אמר, תלמוד לומר ״ואם נקבה תלד״, ולא הספיק לומר תלמוד לומר ״תלד״.

אלא שצריך לישב הכתוב למאן דאמר אנדרוגינוס ספק, למה הוצרך לומר ״תלד״? ואולי שגם למאן דאמר ספק לא יספיק למוד אחד לשניהם, מטעם כי ספקו של טמטום הוא ספק שאפשר שיתברר וימצא נקבה, ולזה יש לחוש לו. מה שאין כן ספיקו של אנדרוגינוס שהוא עומד ככה לעולם, ולזה הוצרכו שני רבויים. ולמה שאמרו בריש פרק בתרא דיומא (יומא עד.): כי לא אתי קרא לספק משום דקמי שמיא גליא אם זכר אם נקבה, אם כן, טמטום תתחיב לומר שאין טמאתו כנקבה אלא מדבריהם. ומעתה, גם אנדרוגינוס אינו אלא מדבריהם, ממה שהשוה אותם התנא יחד. כשם שטמטום אינו אלא אסמכתא, גם אנדרוגינוס אינו אלא מדבריהם ואסמכוה. ולחומרא נלך בו ולא לקולא, כמו שאמרו בפרק יש נוחלין (ב״ב קכז.) אהא דתניא: המפלת טמטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה, עד כאן, פרוש, ימי טהר דזכר וימי טמאה דנקבה לחומרא שבשניהם, יעוין שם דבריהם. וכפי זה, אמרו ״ואם נקבה תלד״ שאנו מרבים הספקות, אינו אלא להסמיך לה שהוא ״וטמאה שבעים״. אבל ימי טהר אין לה אלא כימי זכר, שאם ראתה מיום ארבעים ללדתה, אין לה משפט דם טהר.

והקריבו וגו׳ וכפר וגו׳. פרוש, כנגד הקרבת כבש לעולה אמר ״והקריבו״, וכנגד בן יונה לחטאת אמר וכפר עליה, זהו פשוטו. ובתורת כהנים דרשו שאין שנים מעכבין אלא אחד, לזה אמר ״והקריבו״. ואין אני יודע מי הוא מהשנים, כשהוא אומר ״וכפר״ וגו׳ – כפרה בחטאת, עד כאן. ואולי שדקדקו ממה שלא אמר ״והקריבם״, ולא היה צריך לומר ״וכפר״ על החטאת. והגם שצריך לומר ״וכפר״ כסדר האמור בכל הקרבנות, הרי על כל פנים אינו מוסיף לא תבה ולא אות אחת אם יאמר ״והקריבם״ וירשום הקרבת שניהם.