ויקרא יא, כד

ולאלה. העתידין להאמר למטה בענין:

תטמאו. כלומר בנגיעתם יש טמאה:

וּלְאִלֵין תִּסְתָּאָבוּן כָּל דְיִקְרַב בִּנְבִלְתְּהוֹן יְהֵי מְסָאָב עַד רַמשָׁא

וּלְאִלֵין תִּסְתַּאֲבוּן כָּל דְיִקְרַב בִּנְבֵילְתְּהוֹן יְהֵי מְסָאָב עַד רַמְשָׁא

ולאלה תטמאו לאלה העתידין להאמר למטה בענין תטמאו (רש"י כאן) (ת"כ) כאן למדך שנבלת בהמה טמאה מטמאה ובענין שבסוף הפרשה (ויקרא י״א:ל״ט) פירש על בהמה טהורה לשון רש"י (רש"י על ויקרא י״א:כ״ו) (בפסוק כו) וא"כ למה חלקן הכתוב ולמה פרט בהם היה ראוי שיאמר כל הנוגע בנבלת בהמה יטמא עד הערב וכל הנושא מנבלתה יכבס בגדיו ויטמא עד הערב והנכון כי כאן הזכיר "בנבלתם" סתם ולא הזכיר בהם מיתה ללמד שאין בהם שחיטה וכל הנוגע בהן בזמן שאינם חיים יטמא אבל שם אמר "וכי ימות מן הבהמה" לומר שאם נשחט אינה מטמאה וענין הפרשה הזכיר "ולאלה תטמאו" לומר שאין בנזכרים בדגים ובעופות ובחגבים הטומאה הזו רק לאלה אשר יזכיר והם הבהמה אשר איננה שוסעת שסע ומעלת גרה ואמר (בפסוק כו) טמאים הם לכם כל הנוגע בהם יטמא בטומאה הנזכרת וחזר ואמר (בפסוקים כזכח) שכל הולך על כפיו בחיה גם כן יטמא הנוגע עד הערב והנושא יוסיף לכבס בגדיו וכן "וזה לכם הטמא בשרץ" (ויקרא י״א:כ״ט) על העתיד להזכיר ונשתבש רבי אברהם בכאן והנה למעלה בענין אסור המאכל הזכיר הבהמה שאינה שוסעת שסע ומעלת גרה ולא הזכיר הולך על כפיו בחיה אולי בעבור שאין דרך לאכלם לא פרט בהם והניחם בתוך הכלל שאמר (ויקרא י״א:ג׳) שנאכל הבהמה המפרסת פרסה ושוסעת שסע ומעלת גרה ולא אחרת וחיה בכלל בהמה כמו שנאמר זאת הבהמה אשר תאכלו איל וצבי ויחמור (דברים יד ד ה) ולרבותינו בתורת כהנים בפרשה כולה מדרשים לכל הבהמה טמאים הם לכם (ויקרא י״א:כ״ו) באבר מן החי (פרשה ד ב) וכל הולך על כפיו באבר מן המת (פרק ו ו) כי יאריך הכתוב ויזכיר בהם טומאות רבות לרמוז שיטמאו כולם ומקצתם במיתת כל הגוף ובמיתת האבר ממנו כשיתלש מן הגוף החי:

וטעם יטמא עד הערב בכל הפרשה כי בערב יטהר אם רחץ בשרו במים אבל קצר ברחיצה בעבור שהזכיר (ויקרא י״א:כ״ה) כבוס בגדי הנושא שהוא הטבילה וכל שכן שירחץ גופו וכשהשלים להזכיר כל הטומאות בנבלות ובשרצים הזכיר הטבילה בכלים במים יובא וטמא עד הערב וטהר (ויקרא י״א:ל״ב) והוא הדין לאדם כי ממנו נלמוד ובפרשה אחרת (ויקרא י״ז:ט״ו) פירש וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה באזרח ובגר וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב והזכיר גם העונש ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו (שם פסוק טז) והוא כלל לכל טומאת הנבלות וממנו נלמוד לשרצים וכבר הוזכרה כאן הרחיצה בשרצים כמו שכתבתי והחמיר הכתוב במשא יותר מן המגע בכבוס הבגדים מפני שדרך הנוגעים ליגע בידו בנחת אבל הנושא אותם דרך משא שיכבד עליו ובגדיו יסייעו אותו ברוב פעמים:

ולאלה תטמאו. לכל שרץ העוף בעל ד׳ רגלים ואת אלה תשקצו מן העוף ודעת אחרים שפי׳ אלה לכל הבהמה וכל הולך על כפיו ולפי דעתי שמלת אלה על כל הנזכרים למעלה:

תטמאו. מבנין התפעל ודגשות הטי״ת להתבלע התי״ו וכן וישמע את הקול מדבר אליו וכבס המטהר:

יטמא עד הערב. אחז הכתוב דרך קצרה כי הוא צריך שירחץ במים:

ולאלה תטמאו - אם תגעו בנבלתם. ומפרש והולך בהמות טמאות.

ולאלה תטמאו. גם זה נראה שלכך הוציאו בלשון היתר שאמר: ולאלה תטמאו, לומר שאינו מוזהר עליהם:

ולאלה תטמאו. בתורת כהנים פרשו אמרו ולאלה על העתידים ליאמר בענין למטה. וקשה לי, למה אמר ״ולאלה״ בתוספת וא״ו, כיון שאין לו שיכות דין זה עם מה שלמעלה ממנו ולא שלמעלה עמו.

ואולי נתכון ליתן העליון כתחתון, פרוש, שכל מין בהמה וחיה – בין טמאים שאינם לא מעלה גרה ולא מפריסי פרסה שלא נרשמו כאן בכתוב, ובין טהורים שמעלים גרה ומפריסים פרסה ושוסעת שסע שלא נרשמו גם כן בכתוב ורמזם באמרו ״לכל הבהמה״, וכלל זה חוזר למה שרשם בפרשת סימני בהמה, ולזה אמר ״ולאלה״ בוא״ו. כדי שלא תטעה ליתן כל האמור למעלה, לזה פרט שאין דבריו אלא בבהמה וחיה.

או ירצה להסמיך דין טמאה לדין אכילה האמור בפרשה שלפניה וגו׳, מה אכילה בכזית גם טמאה בכזית.

ובתורת כהנים העמידו הכתוב שלא בא אלא לטמאת אבר מן החי של בהמה טמאה ובהמה טהורה, ודרשו טמאה בכזית מפסוק אחר, דכתיב (ויקרא יא:מ) ״והאכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב״, וזה לשונם: לא בא אלא ליתן שיעור לנוגע ולנושא בכזית כמו האוכל. ואפשר לומר עוד שרמז בסמיכות זה לומר שאם ילדה כמין בהמה הסמוך לה, דינו שוה.

וראיתי לרבי אברהם אבן עזרא ז״ל שכתב שלדעתו נראה שמלת ״אלה״ חוזרת על כל הנזכרים למעלה, ודחה דעת האומר ״אלה לכל הבהמה״ וכו׳. ואני אומר שיותר היה לו שלא לומר דבר שאינו נשמע ולא יחלוק על מקבלי תורה, כי מי ישמע לדבריו כאן ואפלו ללמדם והם הפך קבלת תורת משה, ומה גם בפשט הכתוב שאפלו בי רב זוטר כן יבין בתחלת ההשכל, וממי נעדר את אשר ראו עיניו ויותר מהמה, ומה כחו לחלוק עמהן גם בלא הכרח, ואפלו אם יהיה המנגדו כיוצא בו, ומכל שכן גדולים ממנו, וכל שכן וקל וחומר אשר קטנם עבה ממתניו, וצא ולמד מה שאמרו האמוראים על גדולים שקדמום (שבת קיב:) ״אם הראשונים״ וכו׳. וללמד על הרב ז״ל זכות אולי שפרוש זה לא כתבו אלא לסבה ידועה לו, ונהג מנהג שבעים זקנים (מגילה ט.) ששנו בכמה מקומות, וגם לזה ה׳ יכפר בעדו.

ח ולא אדלעיל קאי אבהמה וחיה ועופות ודגים וחגבים:

ט כלומר לא שמצוה אותם לטמאות אלא הכי פירושו שאם תגעו בם תהיו טמאים: