ויקרא יא, י

שרץ. בכל מקום משמעו דבר נמוך שרוחש ונע ונד על הארץ:

וְכֹל דִי לֵית לֵהּ צִיצִין וְקַלְפִין בְּיַמְמַיָא וּבְנַחֲלַיָא מִכֹּל רִחֲשָׁא דְמַיָא וּמִכֹּל נַפְשָׁא חַיְתָא דִי בְמַיָא שִׁקְצָא אִנוּן לְכוֹן

וְכָל דְלֵית לֵיהּ צִיצִין וְחַרְסְפִיתִין בְּיַמְמַיָא וּבְנַחֲלַיָא מִן כָּל רִיחֲשָׁא דִי בְּמַיָא שִׁיקְצָא הִינוּן לְכוֹן

מכל שרץ המים אמר ר"א (אבן עזרא על ויקרא י״א:י׳) כי "שרץ" הקטנים שיבראו מן המים ו"נפש החיה" מזכר ונקבה ולפי דעתי כי שרץ המים כלל לדגים השטים במים כי כל לשון שריצה תנועה ומכל נפש החיה הם חיות שבים שיש בהם רגלים והולכות עליהם כחיות השדה והנה לכולם דין אחד ומדרש ת"כ (פרשה ג ז) חיה זו חית הים נפש להביא בן הסירני יכול יהא מטמא באהל כדברי בן חכינאי תלמוד לומר שקץ:

שרץ המים. הם הקטנים שנבראו מן המים ובמים נפש חיה מזכר ונקבה. ואחר שאמד שקץ הם לכם אמר ושקץ יהיו לכם לפרש מה שהוא שקץ והוא מבשרם לא תאכלו והנה הדג יקרא בשר רק מה שאמרו חז״ל בנדרים הוא על מנהג דברי אלה הדורות והוסיף כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת להיות כלל לכל מים כי לא הזכיר בתחלה רק הימים והנחלים:

וכל אשר אין לו... לא תאכלו. אע"פ שמפסוק ראשון יש לדקדק, כי כתב זה לעבר עליהם בלאו ועשה, וקרא אחרינא להתיר אותו שעתיד להשיר, כמו שמפורש בת"כ, והכי קאמר: כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת אפילו במים, לא תאכלו, אבל אם יש לו במים, אע"פ שאין לו ביבשה, שנושרין בשעה שעולה מן המים, ואם תאמר: מאחר שבא להתיר, אמאי לא אמר: כל אשר יש לו סנפיר וקשקשת במים תאכלו, לעבר עליהם בשני לאוין ועשה, ובשחיטת חולין שלהי אלו טרפות, דרש להאי קרא:

שקץ הם לכם. פרוש, ולצד זה שקץ יהיו לכם. וטעם אמרו ושקץ בתוספת וא״ו, יתבאר על דרך אמרם בחולין (ה.) אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה וכו׳, וכל שכן על ידי צדיקים עצמן, וכתבו התוספות (שם) כי דוקא בענין אסור אכילה גנאי הוא לצדיקים שיבא לתוך גופן דבר אסור, פרוש ואפילו בשוגג, וזה הוא שרמז כאן באמרו ושקץ יהיו לכם, פרוש לרבות אפילו בשוגג שלא תתכונו לאכלם, אף על פי כן ישקצו את הנפש. עוד ירמוז כי הם ישקצוהו ויסבבוהו להרים תולעים במותו, והוא אמרו שקץ יהיו לכם, פרוש לעצמכם יעשו אתכם שקץ.

שקץ הם לכם. בטבע וכדאי׳ ר״פ א״נ דישראל הוא נפש נקיה: