אור החיים על שמות פרק יח

וישמע וגו׳. צריך לדעת לאיזה ענין יחסו ביחוס ״כהן מדין״, שאין זו מעלה אלא ירידה, ומן הראוי ראשונות לא תזכרנה.

ואולי כי יכון שבח האיש באמרו כהן מדין, לומר שהגם שהיו לו שתי בחינות הרמוזות בכהן מדין, שהם היותו ראש למדין ואדוק לעבודה זרה, אף על פי כן עשה שני דברים נגדיים והפכיים לשני הפרטים. כנגד היותו גדול אמר חתן משה, שנתחתן לאדם שלא נודעה לו גדלה עדין, ודבר זה יקפידו עליו נוהגי שררה, ואין צריך לומר אחד המיחד לאמתו שיקפיד לתת בתו לאדם בלא שם. וכנגד היותו אדוק לעבודה זרה כמשמעות המובן מתבת כהן, אמר הכתוב (שמות יח:יא) מה שאמר בסוף הענין: ״עתה ידעתי כי גדול ה׳ מכל האלהים״. ודבר זה אין בו חדוש ומעלה גדולה באמור כן גוי אחד לקבעו בתורה, אלא באמצעות מה שקדם ליחסו בשם ״כהן מדין״, דבר גדול הוא שכהן אמה אחת מהם ובהם יעיד על כי הבל יפצה פיהם.

עוד טעם אמרו כהן מדין, לומר באמצעות כן השיג לדעת כל אשר עשה ה׳, כי לאנשים הגדולים יתגלה ויודע הכל בצדק בלא תוספת וגרעון, מה שאין כן לשאינם רשות, הגם שיודע להם החדשות לא ידעו כל הדברים הנעשים:

את כל אשר וגו׳ – גם זה יגיד שבח האיש שהשתדל לדעת כל פרטי המעשים, וזה יגיד כי אהב את יעקב, שהלא תראה איש שונא לרעהו יקוץ בהגדת שבחיו וטובו ויחדל מדעת מצבו הטוב, אשר לא כן אהוב לאהובו, ורשם ה׳ בדתו כי זה האיש אהב את ישראל. עוד ירצה בדקדוק עוד למה הוציא הכתוב פרט זה של הוצאת ישראל ממצרים מכלל כל אשר עשה. ועוד כי הוא עקר כל אשר עשה ולא היה צריך לפרשה.

אכן לצד כי יתרו מן הסתם ידע תוקף שבית מצרים, כאמור בדבריהם (מכילתא) כי אסירי מצרים לא פתחו מעולם, ומה גם לדבריהם (סנהדרין קו,א; שמות רבה א,א) שאמרו כי יתרו היה מיועצי פרעה ובקי במצרים ואסיריה. ולזה הגם שישמע כי הוציא וגו׳ לא יצדיק היציאה בלבו, לזה הקדים הכתוב דבר שממנו הצדיק ״כי הוציא״, ואמר וישמע יתרו את כל אשר עשה, פרוש כל הנפלאות והנוראות אשר עשה ה׳ בהצדקת נביא, והוא אמרו אשר עשה למשה והנפלאות שעשה להצלת ישראל, בין ברדית מחזיק בם בין בהפלאתם מהמכות בין בנס הים וכו׳, ובזה ידע כי הוציא וגו׳, ולזה לא אמר ״וכי הוציא״, וזולת שמיעת כל הנעשה מהפלאים לא היה מצדיק הגם שישמע ששלחם, כי לא יאמין, ואם יאמין לא יבטח כי יאמר שוב ירדפו אחריהם, ואם רדפו ולא יכלו יכינו עוד מחנה וירדפו.

אכן במה ששמע כל אשר וגו׳ הצדיק ״כי הוציא״. ותמצא כי רבותינו זכרונם לברכה נחלקו (זבחים קטז,א) באיזה מהשמועות נרגש, מהם אמרו קריעת ים סוף ומהם אמרו מלחמת עמלק, וזה מתאים לדברינו. ולדברי האומר מלחמת עמלק ממה שסמך לו ״וישמע״, זה יגיד כי לא הספיק לו כל מה ששמע מהנפלאות, כי יתלה שהסובב הוא פחזותו של פרעה שהתריס כנגד שלוחו של מקום, לא לצרך הצלת ישראל, כי לא היה ה׳ טורח כל כך בשבילם. וכפי זה אין בטחון לישראל מעמים אשר יקומו עליהם, לזה אמר הכתוב ששמע מלחמת עמלק, וכבר הפליאו רבותינו זכרונם לברכה (מכילתא) לומר מה עצמה המלחמה הארורה. ונראה לפרש לדרך זה אמרו ״כי הוציא״, פרוש, לצד ששמע כל אשר עשה ובכלל זה מלחמת עמלק, בזה הצדיק כי כל המופתים לא היו אלא למעלה ולחבת ישראל להוציאם, ובשבילם עשה כל אשר עשה, ושמיעת עמלק יגיד.

עוד ירצה באמרו כי הוציא לסמך אחריה הגדת קיחת יתרו את צפורה וגו׳, על דרך אמרם זכרונם לברכה (שמות רבה ד,ד) כי אמר יתרו למשה: למה אתה מוליך אשתך וכו׳? אמר לו: עתידין ישראל לקבל התורה על הר סיני ולא יהיו בני בכלל. אמר לו: לך לשלום וכו׳, עד כאן, ולזה אמר הכתוב כי הוציא ויקח וגו׳ לקים דברו.

ויקח יתרו חותן משה. פרוש, לצד שהיה חותן משה מצא עשות ככה שהלך להר האלהים וגו׳, שהניחוהו מיראתו של משה כי נפלה אימתו על כל העמים, אבל זולת זה היו מונעין אותו מלכת לכפור באמונתם, ומה גם שחשוד היה בעיניהם, ותמצא שכל אומה תחיב מיתה לכופר באמונתם, ולצד היות יתרו לחותן משה היא שעמדה לו. ואולי שירמז עוד כי הגם שהיה ליתרו כנוי של גדלה לקרות ״כהן מדין״, מאס בכנוי זה ולקח לו כנוי ״חותן משה״, והוא אמרו ויקח יתרו, ומה לקח מהשני יחוסין שיחסו הכתוב בתחלה, חותן משה לא כהן מדין.

אחר שלוחיה – טעם שהצרך לומר ״אחר שלוחיה״, גם דקדק לומר לשון שלוחין, וזולת דברי רבותינו זכרונם לברכה (שמות רבה ד,ד) שכתבתי בפסוק ״את כל אשר עשה״ וגו׳, נראה לומר כי משה גרשה כשראה שהיה עוסק במצות שליחותו יתברך, לא ידע שעור הזמן ושלחה מביתו. והבנים – אליעזר קטן היה וצריך לאמו שנולד בדרך במלון, וגרשם מן הסתם קטן היה סמוך לאליעזר מלפניו, או לדבריהם זכרונם לברכה שאמרו (מכילתא) שהתנה עם יתרו בן אחד לבת ובן שני לאב, לטעם זה נמצאו שניהם בידה. וכונת הודעת ה׳ הדבר כאן לומר שבח יתרו ומעלת משה בעיניו, שהגם ששלחה לקחה וטרח בכבודו ובעצמו להוליכה לו אפלו אחר שלוחיה. אלא לדבריהם זכרונם לברכה (שמות רבה) שאמרו שלא שלחה אלא סמך על הבטחת יתרו כי ידיו תביאנה, נראה לומר כי טעם אמרו אחר שלוחיה פרוש שלא היה הדבר אלא עד שקדמה ושלחה לו למשה שלוחים וידעה מקום תחנותו והסכים על ידה, אז הוא שלקח יתרו וגו׳ ויבא אל המדבר וגו׳.

שם האחד גרשם וגו׳. הצרך לכתב טעם השם פעם שניה אחר שכתבו בפרשת שמות (שמות ב:כב), כדי שתדע כי הוא זה האמור בפרשת שמות ולא אחר שנקרא על שמו.

עוד אולי כי חש הכתוב שיאמר האומר כי טעם שקרא לו שם גרשום הוא לצד שגרשו יתרו מעל שלחנו או מביתו, והגם שאמר הטעם ״גר הייתי״ וגו׳, אולי כי לצד שלא ירגיש יתרו אמר כן, לזה חזר הכתוב והצדיק הדברים אפלו בזמן שלא יחוש להרגשת יתרו כי טעם שם וגו׳ כי אמר וגו׳. ופרוש משמעות ״כי אמר גר״ וגו׳ פרשתיו בפרשת שמות (שמות ב:כב).

ושם האחד אליעזר וגו׳. טעם אמרו האחד, כי לצד טעם קריאת השמות טעמו של זה קדם לטעמו של שם גרשם, שבתחלה הצילו מחרב פרעה ואחר בא למדין וגר שם.

וטעם שלא הקדים קריאת שם אליעזר הוא, כי קרא למאורע שהיה בו אז בארץ נכריה, ואחר כך הלך לחפש מאורעות קודמות. או לפי מה שפרשנו בפסוק ״גר הייתי״ (שמות ב:כב), שיכון על גרותו בעולם הזה, בחינה זו קדמה להצלתו מחרב פרעה ולזה הקדימו. ולצד בחינת גרות שניה בארץ נכריה קדם לו כונה הרמוזה בקריאת שם אליעזר, וכנגד זה אמר ״האחד״, ולזה הצרך לפרש מה הוא העזר שכנגדו קרא לו שם, ואמר ויצלני וגו׳. ובזה יצדק לומר עליו שם האחד. וזולת אמרו ״ויצלני מחרב פרעה״ הייתי מפרש שהעזר הוא אחר הגרות, וההקדמה שהקדים לומר ״גר הייתי״ וגו׳ תחיבני לפרש כן, ויסתם בפני ידיעת טעם אמרו ״האחד״.

אל המדבר וגו׳. פרוש, ואם תאמר מנין ידעו מקום חנותו במדבר הגדול? לזה אמר אשר הוא חונה שם וגו׳, פרוש, וכבר הודיעו משה מקום אשר דבר אתו שם האלהים, ואמר אליו (שמות ג:יב) ״תעבדון את האלהים על ההר הזה״, והודיעו ההר שעליו יקבלו התורה. והוא אמרו ״אשר הוא חונה שם הר״ וגו׳ הידוע אצלו. ותמצא שאמרו זכרונם לברכה (שמות רבה פ״ד) שאמר משה ליתרו ענין קבלת התורה, וכתבתיו בתחלת הפרשה, ותהיה הודעת הר האלהים מכלל מה שהודיעו.

אני חתנך וגו׳ ואשתך וגו׳. טעם ששנה הכתוב סדרם כאן מסדר שכתב בפסוק שלפני זה שהקדים הבנים לאשה, יתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה (מכילתא; שמות רבה כז,ב) שאמרו אם אין אתה יוצא בגיני וכו׳, אם כן ממטה למעלה סדרם הכתוב, לזה הקדים האשה לבנים, שאם לא יעשה בשבילה יעשה בשביל הבנים, מה שאין כן כשהודיע הכתוב ביאתם למדבר וסדרם סדר החשוב חשוב קודם הקדים הבנים. והגם שהקדים שם יתרו לבנים וכאן סדרו קודם לאשה שיורה שהוא למטה ממנה, הוא יתרו דבר בענוה ושפלות אבל הכתוב כבדו והקדימו לצד היותו חותנו של משה וצריך לכבדו אפלו משה, דכתיב (שמואל א כד:יא) ״ואבי ראה גם ראה״.

ושני בניה עמה. טעם אמרו עמה, נתכון לומר חלוקה רביעית, שאם אין אתה עושה בגינה לבד ולא בגין בניה לבד, צרף כבוד שניהם וצא.

ויצא וגו׳ לקראת חתנו. פרוש, לצד שאמר לו יתרו אם אין אתה יוצא בגיני וכו׳, לזה אמר הכתוב ויצא משה לקראת חתנו, כי כבודו של חותנו הספיק לו לצאת לקראתו. ואולי שעשה הכר לדבר שיצא ביחוד לקראתו ולא פנה ביציאתו למקום אהל האשה וילדיה, או שהיה אומר בפרוש שיציאתו הוא לקראת חותנו. גם לדבריהם זכרונם לברכה (מכילתא) שמשה הוא שהשתחוה ליתרו, זה לך האות כי לכבודו יצא, ולזה אמרו זכרונם לברכה (שם): כבוד גדול נתכבד יתרו וכו׳, וזולת דברינו מנין לו כבוד מיציאה זו, דלמא לכבוד בניו ואשתו יצא משה?

וישתחו וגו׳. רבותינו ז״ל (מכילתא יתרו א) אמרו: איני יודע מי השתחוה למי, כשהוא אומר ״איש״ – מי הוא שקרוי איש? זה משה, עד כאן. הנה טעם שלא אמרו כי שניהם השתחוו זה לזה, לצד שאמר לשון יחיד ״וישתחו וישק לו״, זה יגיד כי אחד לבד השתחוה. ואם תאמר לדבריהם ז״ל והלא מצינו שגם יתרו נקרא איש, דכתיב (שמות ב:כא) ״ויואל משה לשבת את האיש״, יש לחלק בין קריאת איש של יתרו לקריאת איש של משה. וקדם אעירה שחר מה מעלה יש בשם זה של איש, והלא כל אדם יקרא איש ונקבתו אשה, וגם בבהמות מצינו שאמר הכתוב בפרשת נח (בראשית ז:ב) ״שבעה איש ואשתו״. אלא שישתנה שם איש כשיהיה במקום זכרון האדם ויוסף לו לווי קריאת איש, זה יגיד שהוא לשון מעלה. ובמקום שיאמר איש בלא זכרון שמו, זה ימצא במקום השם ולא יגיד מעלה, כמו שתאמר (בראשית כד:כא) ״והאיש משתאה לה״, ״וימצאהו איש״ (בראשית לז:טו). וגם זכרון אנשים שאמרו ז״ל (במדבר רבה טז) שהוא לשון חשיבות, דוקא בצרוף זכרון שמם, דכתיב (במדבר יג:ג) ״כלם אנשים״, שאחר שזכר שמם חזר לומר ״כלם אנשים״, זה יגיד לשון חשיבות. מה שאין כן כשיהיה במקום הזכרת שמם כנוי זה, אין זו מעלה, כאמרו (במדבר כב:ט) ״מי האנשים האלה עמך״. והנה מצינו שאמר הכתוב (שמות יא:ג) ״גם האיש משה״, ״כי זה משה האיש״ (שמות לב:כג), הרי הזכיר שמו והוסיף לומר ״האיש״, זה יגיד כי למעלה ואדנות יכון. וזה הוא אמרם: מי הוא שקרוי איש? זה משה, פרוש איש, לשון שררות ומשילות. אבל יתרו, הגם שמצינו לו שנקרא איש, לא מצינו אותו בלווי אלא במקום זכרון שמו אמר ״האיש״, והוא שם הצודק על כל נברא זכר.

ומעתה כשאמר הכתוב כאן איש, הדבר שקול אם הוא כנוי הרגיל בבחינת הזכרים, או פרושו הוא איש הרשום למעלה וחשיבות. ותבה זו מונחת בין יתרו ובין משה, אם נאמר שפרושו הוא כנוי לזכר יכנס במשמעות גם יתרו ושניהם שקולים במשמעות, ואין אני יכול לעשות שניהם שהרי הכתוב לא אמר אלא אחד כמו שדיקנו מאמרו ״וישתחו״, ואחד זה אין אני יודע מי הוא, ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש. ובהכרח לומר כי פרוש איש האמור כאן הוא לשון חשיבות, ובאמרו כן נתחיב לומר כי זה הוא משה האיש שאליו נתיחד חשיבות זה ולא ליתרו, ובזה לא סתם הכתוב כונתו והרי פרש שעל משה הוא אומר.

ויספר משה. הגם שאמר הכתוב ״וישמע וגו׳ את כל אשר״ וגו׳, אולי שהיו פרטים שלא שמעתן אזנו. או אפשר שלא הצדיק הפלאות לצד הגזמת הענינים, או שהגם שקדם לו מהידיעות עדין היה מסתפק שלא נרתק חבל מצרי שעל צואריהם, וספר לו משה ענין שלא היה יכול לדעת מזולתו, והוא הריגת שר מצרים שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (זהר ח״ב נב:) שראוהו ישראל מת, ובזה החליט יתרו כי פקע נירם מעליהם.

ואולי כי זה הוא שרמז הכתוב באמרו את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצלם וגו׳, שהודיעו מרדיפת השר, כי יתרו כהן מדין היה, ומן הסתם הם יבחינו וידעו כי יש שרי מעלה על כל אמה, וספר לו כי רדף אותם הוא בעצמו, דכתיב (שמות י״ד:י׳) ״והנה מצרים נסע אחריהם״, ומזה רעשו ופחדו ישראל, וכמו שפרשנו שם. וכששמע יתרו כן אמר ברוך וגו׳ מתחת יד מצרים, שהוא השר שמצרים שמו, ונכון.

ויחד יתרו. תרגום אונקלוס ״וחדי״. וצריך לדעת למה ידבר הכתוב כאן ארמית ולא אמר לשון ברור שהוא לשון הקדש. והגם שאמרו זכרונם לברכה (סוטה לב,א) בשבעים לשון, אף על פי כן דבר יגיד בשנותו את טעמו.

ונראה כי יודיע הכתוב כי מרוב השמחה נתחדד בשרו, כי תמצא כשתהיה לאדם שמחה והוא דבר שלא כפי המשוער במושג הרגיל תולד בו הרגשה בהרכבת מזגו, ולפעמים יתעלף ולפעמים יסתכן ממש. ועין מה שפרשתי בויגש בפסוק (בראשית מה:כו) ״לאמר עוד יוסף חי״. והנה יתרו הגם שקדם אצלו ידיעה מבשורות הטובות, אף על פי כן כששמע תוכן הנס, ומה גם ברדיפת המלאך אותם כמו שפרשתי בפסוק (ח׳) ״ויספר משה״ והצילם ה׳, נתחדד בשרו. ודבר זה מורגש הוא אצל כל בעל חי מרגיש.

עתה ידעתי וגו׳. פרוש, כי הגם שיש לאמות שרים גדולים ועצומים להלחם בעדם ולהרע לאויביהם, וכל מרים יד כנגדם, אף על פי כן לא יכונו להנקם מהאמה הנגדיית בדמיון המרד, מה שאין כן אלהי ישראל שיכון למדד במדה עצמה של המורד ועושה רשעה, שקע שוקעיהם וכו׳. גם יש לתלות במארע הרע כי לא מצד שכנגדו הכה, מה שאין כן אלהי ישראל שכל המכות והיסורין אשר יסר פרעה הם מכונים למה שזדו עליהם. וצא ולמד מה שאמרו זכרונם לברכה (תנחומא) בכוון המכות שכל אחת כנגד מדה אחת רעה שזדו המצריים וכו׳:

ויקח יתרו וגו׳ עלה וגו׳. הנה נתחכם יתרו לזבח שלמים רבים, וזה היה לו לאות כי מזמין הוא גדולי ישראל על שלחנו, ולזה לא אמר הכתוב ״ויקרא לאהרן ולזקני ישראל לאכל״ וגו׳ אלא ויבא אהרן וגו׳, פרוש, מעצמן באו, כי מעשיו מוכיחים ההזמנה כדי שלא יבואו קדשים לידי נותר, וכבדוהו ובאו מעצמן אהרן והזקנים ולא הטריחוהו להזמינם על הזבח.

כי יבא אלי העם וגו׳. קשה, מה תשובה זו עושה, והלא ראה יתרו כי בא אליו העם לדרש, וכונת קשיתו הוא למה יתנהג במנהג זה כי יש טרח לעם. ודבריו ברור מללו ״אתה יושב לבדך״, פרוש, ואין שופטים אחרים לדון העם, ולו יהיה שלא הבין משה דבריו, היה לו לשאל גזרת הדבור, לא שיאמר לו דברים שעליהם הוא מקשה.

ונראה כי משה הבין בדברי יתרו במה שאמר אשר אתה עושה וגו׳, משמע כי משה מכריחם ומחיבם שלא לעמוד לפני דין זולתו, וזה סבה שסובלים העם הטורח, ואם יחפוץ ימנה עליהם דינים וילכו לדון לפניהם. לזה השיבו כי לא ממנו אלא מהעם, כי יבא מעצמו אלי ולא לזולתי חפץ ללכת. ולצד שיקשה לך למה יחפצו בטורח זה, הטעם הוא כי יהיה להם דבר בא אלי, ואמרו זכרונם לברכה (זהר חלק ב עח.) בא אלי הדבר עצמו ויצטדק הדין לאמתו, ודבר זה לא ימצא בזולתי.

ומעתה אין מציאות למנות דינים וילכו העם לפניהם, וגמר אומר והודעתי וגו׳, פרוש גם דבר זה אי אפשר בזולתי.

ויתרו נסתפק במשמעות דברי משה שסובל שתי דרכים. האחת, כי לצד שבאים אצלו העם הוא חש על המצוה לדון בין איש וגו׳ לעשותה הוא ולא אחרים, והשניה, כי העם לא יחפצו לזולתו לצד מה שפרשנו בדבריו. לזה השיבו כנגד המובן מדבריו כי יבחר עשות המצוה בעצמו ולא ימנע עשות טוב אמר לא טוב הדבר אשר אתה וגו׳, כאשר יבאר הטעם. וכנגד מה שמובן מדבריו כי העם לא יתרצו ללכת לזולתו, אמר איעצך וגו׳ היה אתה לעם וגו׳ ואתה תחזה וגו׳ ושפטו את העם בכל עת, פרוש, בכל דין שיהיה המשפט רצוי לשני בעלי דינים, ומן הסתם כשידונו להם משפט רצוי למה יבחרו בטורח הגדול, והיה וגו׳, פרוש וכשיהיה דבר גדול של התעצמות הדין, בין לצד השופטים שלא יוכלו השג בין לצד הנשפטים שלא יתרצו שתי הכתות במשפטם – יביאו אליך, ולא לצד פרט זה תתחיב בכל.

נבל תבל. כפל לומר נבול וגו׳, להיות כי יש שני גדרים במשמעות תבל, האחד כל שיגרע כל שהוא מכחו הראשון יקרא עליו הלאות לערך הקודם, אבל על כל פנים יכול עשות מה שהיה עושה קודם במעט יגיעה. והשני הוא הלאות הנרגש לכל שהוא גדר המונע האדם מעשות חפצו לצד כי לא ישאר בו כח, לזה אמר אליו כי מה שיגיע אליו מהלאות כח לא שעור מועט אלא שעור שכפי האמת יקרא לו תבל, והוא מה שגמר אומר לא תוכל עשוהו לבדך. או אולי שכפל כנגד מה שאמר ״גם אתה גם״ וגו׳.

גם אתה גם העם הזה. טעם אמרו גם בחלוקה ראשונה ושניה, ירצה לא מבעיא זולתך במצב זה אלא גם אתה כי רב חילך, ואמרו גם העם הזה פרוש ישראל לצד שצריכין להמתין זה לזה בדין כמעשה האמור בענין ״ויעמד״ וגו׳, ואמרו תבת גם לצד שטרחם אינו מקבץ ביחיד.

ורבותינו זכרונם לברכה (מכילתא) אמרו ״גם״ – זה אהרן, ״העם״ – אלו השבעים זקנים. וצריך לדעת טעם רבותינו זכרונם לברכה שפרשו כן, ואם לצד ״גם״ היה להם לפרש כמו שפרשנו. אכן לצד שראו כי בעצתו אמר שימנה סך גדול מישראל שרי אלפים וגו׳ שעולה בהם למנין שמונה רבבות, גלה דעתו כי לא יספיקו שבעים זקנים. ולדבריהם זכרונם לברכה יתפרש אמרו גם מלבד הזקנים, וגם שנית פרוש מלבד משה, ויש רבותא בכל אחד, משה לצד מעלתו, והזקנים לצד היותם רבים. או אפשר שנתכון באמרו גם אתה לרבות העם שיגיע להם הלאות אנשים כשיהיו ממתינים זה לזה בדין, ואמרו גם שני לרבות הגם שיצטרף הוא עם הזקנים.

ואתה תחזה. פרוש, לא שהעם ימנו עליהם אלא הוא יחזה. עוד רמז, כי לצד זה יחשב כאלו הוא השופט כיון שהם שלוחיו ויטול חלק במצוה.

מכל העם. פרוש, הגם שימצא בני אדם שיראה בעיניו כי הם ראויים לדבר, אף על פי כן לא יהיה מתרצה בהם עד שיבקש כל העם ויקח הגדול שבכולם בכל בחינה מבחינות הטובות המנויות בדבריו.

אנשי חיל וגו׳. אמר ארבע הדרגות כנגד ארבעה מנויים המזכרות בדבריו, כנגד שרי אלפים אמר אנשי חיל, תיבת חיל תגיד עצם השלמת האשר והמדות והגבורה וכללות השלמות, כי כן צריך להיות שר האלף. וכנגד שרי המאות אמר יראי אלהים, כי לצד פרט זה לא יצטרך כל כך אלא כשיהיה ירא אלהים ראוי להתמנות שר למאה, ודקדק לומר יראי אלהים שצריכין להיות יראים יראת הענש, כי יש לך לדעת כי הירא בבחינת שם הוי״ה לצד שיהיה בדעתו כי ה׳ רחום וחנון לפעמים יחטא ויסמך על רחמיו כי יאריך אפו וכדומה, אבל יראת הענש תרעיד המשכיל, וכמו שתמצא שכל גדולי עולם יראים מדקדוקי המשפט הגם כי יודעים שמעשיהם ישרים ונכונים. וצא ולמד ממאמר חכמינו זכרונם לברכה (חגיגה ד,ב) שאמרו במעשה בעלת אוב כשעלה שמואל והביא עמו משה רבינו עליו השלום, יעין שם דבריהם, ואשר על כן אמר ״יראי אלהים״, כי צריכין להיות בגדר יראה מדקדוקי המשפט באין רחמים, ובחינה זו ישנה גם כן בשרי האלפים אלא שנוסף בהם פרטים אחרים שאין צרך להם בשר המאה. וכנגד שרי חמשים אמר אנשי אמת, שיספיק לגדר זה הגם שלא השיגו לבחינה זו של יראת עצם הדין אלא שיהיו אנשי אמת שישתדלו על העמדת האמת לבל תהיה נעדרת. וכנגד שרי עשרות אמר שונאי בצע, די להם גדר זה ובזה יהיו ראויים להיות שרי עשרות. ודקדק לומר שונאי, פרוש, כי יהיה להם הדבר שנוא לא שיצטרכו להרחיק תאותם, כי לאלה יש חשד שינצחו מהרשע המפתה. וכל מדות השלשה ישנם באנשי חיל, וכל מדות השנים ישנם ביראי אלהים, ומדת שונאי בצע ישנה באנשי אמת והם זו למעלה מזו, ולזה לא אמר ויראי וגו׳ ואנשי אמת ושונאי בצע אם כלם יתקבצו יחד באדם אחד היה צריך לומר וא״ו בכל אחת או לפחות בחלוקה האחרונה, אלא ודאי כמו שכתבתי שאין צרך לזה בכל הפרטים.

והנה פשיטא שאם ימצא ממין המשבח שבכלן לכל המנויים מה טוב ומה נעים, ולזה כשבקש משה בישראל מצא ממין המשבח ״אנשי חיל״ שעור שיספיק לכלם, כאמרו ״ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל״, ולא הצרך לפרט שאר הפרטים כי ישנם בבחינת אנשי חיל. וזה יצדיק לך גם כן פרושנו בדברי יתרו, שאם כונתו לומר זאת ועוד, אם כן היה לו למשה לבחר גם כן כל הרמוזים בדברי יתרו. ואין לומר חס ושלום כי לא מצא בישראל יראי אלהים אנשי אמת וגו׳, אלא ודאי כדברינו, שלא הזכיר יתרו שאר הפרטים אלא לצד שחש יתרו שלא ימצא שעור המספיק מבחינה הגדולה והיה מסתפק במדרגה קטנה כנזכר.

וראיתי לתת לב איך זכה יתרו שתכתב על ידו פרשה זו, והן אמת כי הוא כבד משה עבד ה׳, והנה שכרו שכבדו ה׳, אלא היה ה׳ יכול עשות לו דרך כבוד אחר, לא בדרך זה שיראה חס ושלום כפחות ידיעה בעם ה׳ עד שבא כהן מדין והשכילם.

ונראה כי טעם הדבר הוא להראות ה׳ את בני ישראל הדור ההוא וכל דור ודור, כי יש באומות גדולים בהבנה ובהשכלה. וצא ולמד מהשכלת יתרו בעצתו ואפן סדר בני אדם אשר בחר, כי יש באומות מכירים דברים המאשרים. והכונה בזה כי לא באה הבחירה בישראל לצד שיש בהם השכלה והכרה יותר מכל האומות, וזה לך האות השכלת יתרו. הא למדת כי לא מרוב חכמת ישראל והשכלתם בחר ה׳ בהם, אלא לחסד עליון ולאהבת האבות. ויותר יערב לחיך טעם זה למאן דאמר (זבחים קטז,א) יתרו קודם מתן תורה בא, כי נתחכם ה׳ על זה קודם מתן תורה לומר שהגם שיש באומות יותר חכמים מישראל, אף על פי כן אותנו הביא ה׳ אליו ובחר בנו. ועל זה בפרט עלינו לשבח לאשר בחר בנו מצד חסדיו. גם למאן דאמר אחר מתן תורה, יש טעם במה שסדר ביאתו קודם להראות הכונה הנזכרת, שזולת זה אין הכונה הנזכרת נגלית, והבן:

בכל עת. רמז אפלו בזמן שהוא משה עסוק בקבלת חקי ה׳ ותורותיו וכדומה, אלו הם פנויים ישפטו בכל עת, מה שאין כן יכול עשות משה.

והקל מעליך ונשאו. פרוש, כי מה שאני אומר לך להקל מעליך, לא שלא תשפוט אלא הדבר הגדול, אלא ונשאו אתך, פרוש, אתה והם תהיו במלאכה זו.

אם את הדבר וגו׳ וצוך וגו׳. צריך לדעת כונת אמרו וצוך, אם להמלך בגבורה הוא אומר, כבר אמר לו כן פעם אחת, דכתיב (שמות יח:יט) ״איעצך ויהי אלהים עמך״, ומה צרך בכפל הדברים. ואולי שנתכון לומר לו תשובה על מה שיטעון כי סוף כל סוף הוא מונע מעצמו המצוות, ואין ממדת הצדיקים להקל מעליהם המצוות, הגם כי ייעף וכי יגע, כי אדם לעמל יולד (איוב ה:ז) בעמלה של מצוה. לזה אמר אליו וצוך אלהים וגו׳, פרוש כי הנה ידוע הוא עצם הכח אשר יצטרך לאיש נביא, וצא ולמד ממאמרי דניאל (דניאל י:ז) בדבר אליו מלאך, ומזה תשכיל לדברות אל. ולזה תמצא שאמרו זכרונם לברכה (נדרים לח,א) אין נבואה שורה אלא על גבור. והן אמת כי משה זכך גופו ולא יארע לו התשות כח, אבל על כל פנים לא יכול להתאזר כל כך כשיהיה חלש בטבעו. ולזה אמר אליו כי יותר במצוה זו שיכולה להתקים על ידי אחרים כדי שיקים מצות הנבואה שאינה יכולה להתקים על ידי זולתו. והוא אמרו אם את וגו׳ וצוך אלהים, פרוש כאשר יצוך אלהים המצוות אשר הוא מצוך בהודעת התורה והמצוה תוכל עמד בהם, פרוש יהיה בך כח לעמד בהם. ואולי כי דקדק לומר לשון עמידה לומר כי יהיה בו כח לקבל הנבואה מעמד, כאמרם זכרונם לברכה (זהר ח״א קעא,א) כי שאר הנביאים היו נופלים על פניהם מה שאין כן משה דכתיב ״ונצבת שם״ וגו׳ (שמות לד:ב), ״פה עמד עמדי״ (דברים ה:כח). ולזה אם לא יקל מעליו זה יהיה לו סבה שיגרע מצדיק עינו חס ושלום ולא יוכל עמד.