שמות יח, יב

עלה. כמשמעה שהיא עולה כליל:

וזבחים. שלמים:

ויבא אהרן וגו'. ומשה היכן הלך, והלא הוא שיצא לקראתו וגרם לו את כל הכבוד, אלא שהיה עומד ומשמש לפניהם:

לפני האלהים. מכאן שהנהנה מסעודה שתלמידי חכמים מסבין בה כאלו נהנה מזיו השכינה:

וְקָרִיב יִתְרוֹ חֲמוּהִי דְמשֶׁה עֲלָוָן וְנִכְסַת קוּדְשִׁין קֳדָם יְיָ וַאֲתָא אַהֲרֹן וְכֹל סָבֵי יִשְׂרָאֵל לְמֵיכַל לַחְמָא עִם חֲמוּהִי דְמשֶׁה קֳדָם יְיָ:

וּנְסַב יִתְרוֹ עַלְוָון וְנִכְסַת קוּדְשִׁין קֳדָם יְיָ וְאָתָא אַהֲרן וְכָל סָבֵי יִשְרָאֵל לְמֵיכוֹל לַחֲמָא עִם חָמוֹי דְמשֶׁה קֳדָם יְיָ וּמשֶׁה הֲוָה קָאִי וּמְשַׁמֵּשׁ קֳדָמֵיהוֹן

ויקח יתרו חתן משה עולה וזבחים לאלהים היה כל זה טרם בואם אל הר סיני גם יתכן לפרש שסידר הכתוב כל ענין יתרו אבל היה זה אחר שעמד עמהם ימים רבים ונתגייר במילה וטבילה והרצאת דמים כמשפט

ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עמו ביום חתונתו כי חתן דמים הוא

ויקח. עולה וזבחים. הם השלמים.

וטעם לאלהים. כי עתה יחל להיות לו השם הנכבד לאלהים:

ויבא אהרן וכל זקני ישראל. ואין צורך להזכיר משה כי באהלו היו:

לאכל לחם. שלמים:

וטעם לפני האלהים. כי אהל משה היה לצד מזרח אהל מועד:

ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה - לכבוד יתרו באו ומשה לא הוצרך להזכיר כי האהל שלו הוא.

עולה וזבחים לאלהים. לאות קבלת עול מלכותו, כענין נעמן באמרו כי לא יעשה עוד עבדך עולה ומנחה לאלהים אחרים כי אם לה':

לאכל לחם עם חותן משה. לשמוח עמו על שנכנס תחת כנפי שכינה, כענין ישמח ישראל בעושיו:

לפני האלהים. לפני המזבח אשר עליו הקריבו אותם הזבחים, אם שהיה אותו המזבח שבנה משה באבדן עמלק אם שהיה זולתו ולא נזכר בנינו. והיתה אכילתם הזבחים לפני המזבח, כענין הנאכלים לפנים מן הקלעים:

ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלהים. לא מצינו בכל הקרבנות שם אלהים אלא השם המיוחד אבל יתרו לא ידע ה' עדיין והקריב לאלהים וזה שאמר במשה את כל אשר עשה ה' לפרעה וביתרו הזכיר את כל אשר עשה אלהים למשה.

עם חותן משה לפני האלהים. לפני משכן האלהים והוא עמוד הענן ועמוד האש ששם משכן האלהים. וסעודה זו עשאוה לכבוד יתרו שנתגייר במילה וטבילה במים כדין הגר הבא לחסות תחת כנפי השכינה. ואין ספק כי הסעודה הזאת לאהרן ולשבעים זקנים וסעודת המטעמים ליצחק אבינו כוונה אחת להם כדי שתחול השמחה בנפש האוכל ותשרה עליו רוה"ק, לפי שכחות הנפש נקשרים בכחות הגוף ובהתעורר כחות הגוף אז יתחזקו כחות הנפש לאיזה ענין שיכוין אליו האוכל, וזה ענין הכנור בנביאים הבאים להעיר עליהם רוח ממרום כענין שכתוב (מלכים ב ג׳:ט״ו) והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'.

עלה וזבחים על שמחת הטובה שעשה הקב״ה לישראל.

ויבא אהרן וכל זקני ישראל. אבל משה לא היה צריך לבא כי האהל שלו הוא ובאו שם כולם לכבוד יתרו חמיו.

לפני האלהים לפי הפשט לפני כמו מלפני כלומר ממה שהקריבו לפני הקב״ה והם השלמים.

ויבא אהרן וכל זקני ישראל. קראם בזבח ומשה שם היה כי עמו נתאכסן ולא הוצרך לקדמו:

ויקח יתרו וגו׳ עלה וגו׳. הנה נתחכם יתרו לזבח שלמים רבים, וזה היה לו לאות כי מזמין הוא גדולי ישראל על שלחנו, ולזה לא אמר הכתוב ״ויקרא לאהרן ולזקני ישראל לאכל״ וגו׳ אלא ויבא אהרן וגו׳, פרוש, מעצמן באו, כי מעשיו מוכיחים ההזמנה כדי שלא יבואו קדשים לידי נותר, וכבדוהו ובאו מעצמן אהרן והזקנים ולא הטריחוהו להזמינם על הזבח.

ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלוהים. תמהו כל המפרשים על שבכל הקרבנות לא נזכר לא אל ולא אלהים כ"א השם המיוחד וכאן הזכיר לאלהים ואומר אני ליישב זה על דרך שכתבנו למעלה שכל הטובות אשר עשה ה' למשה ולישראל היו בשם אלהים כי הצדיקים מהפכים דין לרחמים, וכל הרעות אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים היו בשם המיוחד כי הרשעים מהפכים רחמים לדין, ע"כ זבח יתרו לאלהים על כל הטובה והיה שמח וטוב לב ונתן הודיה לשמו ית' על כל הטובות אשר הטיב עמהם, אבל לא שמח על מפלתן של מצרים שנעשו בשם המיוחד ע"כ לא זבח לשם המיוחד כי בזה הראה מחשבתו שהיה מיצר על אבדן של מצרים, ולכך נקט דוקא לשון ויחד שיש במשמעתו לשון שמחה ולשון חידודין כי על הטובות של ישראל שמח ועל אבדון של מצרים נעשה בשרו חדודין.

ויקח. קנה והביא בהמות:

לאלהים. לא שהקריב לאלהים. שהרי תניא בת״כ והובא שלהי מס׳ מנחות שלא נאמר בקרבנות שם אחר זולת ה׳ לבדו. והלא כבר ידע יתרו כח השם המיוחד שהרי אמר ברוך ה׳. ולא כהרמב״ן ז״ל. אלא הקנין ותכלית שרצה בקרבנות הללו. היה בשביל זה הענין של אלהים. ומתחלה יש לדעת דעולה ושלמים אע״ג שבאין נדבה מכ״מ הם מרצון. כדתנן בערכין דכ״א חייבי עולות ושלמים כו׳ אע״ג שאין מתכפר כו׳ ובמס׳ ר״ה ד״ה ב׳ מבואר דכל הקדשים בני הרצאה נינהו זולת בכור. והכי מתפרש ג״כ פשטא דגמ׳ קדושין ד״נ וב״ב דמ״ח כי היכי דתהוי ליה כפרה היינו הרצאה וקרי להרצאה בלשון כפרה כלשון התוס׳ בר״ה ד״ה סע״ב. אמנם על מה הם מרצין. ביאר הושע הנביא ו׳ כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלהים מעולות. מבואר דתכלית עולה להשיג דעת אלהים לפי כחו. ומש״ה בא לכפר על עשה שבין אדם לשמים שגורם הסתרת פני ה׳ ממנו. ומשום זה נמנע ממנו דעת אלהים ויבואר עוד ריש ס׳ ויקרא. ושלמים בא לרצות על העדר מדת השלום בינו ובין הבריות שבא על חטא במדת החסד. והיינו דאי׳ בברכות ד״ה צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור. ונתבאר ריש פ׳ נח פירושו שלא נגמר כח צדקתו להתגבר על הטבע שלו ולהיות טוב לאנשים. וע״ז מביאין שלמים להשיג מדת השלום. ואמר הנביא דעיקר רצונו ית׳ אינו הקרבן. אלא תכלית של הקרבן. וזהו אמרו כי חסד חפצתי ולא זבח שהוא שלמים. ודעת אלהים מעולות. ומבקשין מהקב״ה בשעת הקרבה את מבוקשו כמו שאנו עושין בשעת שמ״ע ותפלה קבועה דקאי במקום קרבן:

והנה יתרו לא נצרך להביא שלמים כדי להיות בשלום בקרב ישראל. שהרי דבר אין לו אלא עם משה שנהג בו באהבה יתירה. אלא הביא שלמים לתכלית שם אלהים שהוא הדין שגם הוא מביא שלום. כדתנן באבות על ג״ד העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום. ואי׳ בירושל׳ מגילה פ״ג נעשה דין נעשה אמת. נעשה אמת נעשה שלום. ובגמ׳ ברכות ד״ו א׳ דינא שלמא בעלמא הוא. ועולה הביא כדי להשיג דעת אלהים בכח הדין וכמו שאמר ירמיה כ״א דן דין עני ואביון הלא היא הדעת אותי נאם ה׳. ויבואר בסמוך שנתקיים מבוקשו בשלמות:

ויבא אהרן וגו׳ לפני האלהים. היינו שלמים אכלו דמשלחן גבוה קא זכו וכאלו יושבים לפני ה׳. והודיע הכתוב דאכילת קדשים הוא מעין הקרבת הדם. והיה אכילת אהרן וזקנים תועלת גם להם להשיג כח הדין כאשר יבואר בענין:

ויקח יתרו. כי נתגייר והקריב עולה כשמביא הגר ונכנס לברית במילה וטבילה והרצאת דמים למ"ד שבא לאחר מ"ת והיו בקרבנות במשכן ה' ולמ"ד שבא קודם מ"ת הקריב על המזבח שקרא שמו ה' נסי שנבנה בחורב ששם חנה משה כנ"ל פסוק ה':

ב שהרי הבעלים אוכלים ממנו והיינו שלמים שאין נקטר ממנו אלא האימורים: