שמות יח, ג

וְיָת תְּרֵין בְּנָהָא דִי שׁוּם חַד גֵרְשֹׁם אֲרֵי אֲמַר דַיָר הֲוֵיתִי בְּאַרְעָא נוּכְרָאָה:

וְיַת תְּרֵין בְּנָהָא דְּשׁוּם חָד גֵּרְשׁוֹם אֲרוּם אָמַר דַּיָּיר הֲוֵיתִי בְּאַרְעָא נוּכְרָאָה דְלָא דִידִי הוּא

ואת שני בניה אשר שם האחד גרשום אף על פי שאין זה מקום מולדתם יפרש שם הבנים כי לא היה מקום להזכיר שם אליעזר בהולדו כאשר פירשתי בסדר ואלה שמות (ד כ) ובכאן רצה להזכיר החסד שעשה הקדוש ברוך הוא למשה שהיה גר בארץ נכריה ונותן שם הודאה לשם שהצילו מחרב פרעה בברחו ועתה הוא מלך על ישראל והטביע פרעה ועמו בים וטעם כי אמר נמשך למשה הנזכר בפסוק הראשון וכן שם האחד אליעזר כי אלהי אבי בעזרי נמשך על כי אמר וכן רבים

ואת. דע כי אנשי לשון הקדש שומרים הפעלים במתכנתם בכל הבנינים ואינם חוששים לשמור שמות בני אדם על כן אל תתמה שאמר גרשום בעבור שגר שם. כי הנה קין בעבור קניתי. ואינו נכון בדקדוק וקשה מזה נח מגזרת ינחמנו ופעם יהפכו השם. כמו חושים. הוא שוחם. ונקרא יעבץ בעבור שילדתו אמו בעוצב גם יחסרו אות ממנו כמו מעכה הוא מיכה והפך זה יוב. הוא ישוב. ורבים אמרו כי כן שמואל מגזרת שאלתיהו. והישר בעיני כי שורק תחת חולם כמו תחו תוח וצוף וצופי ינון ונון והנה שמואל מגזרת שמו אל. וקראתו אמו בשם אל כי הוא נתנו לה כאשר שאלה. ואל תתמה איך יקרא שם אדם בשם אל. כי הנה כמוהו צורי שדי ורבים ככה. לפי דעתי כי כן שם המזבח שבנה משה ה' נסי. וככה שם המשיח ה' צדקנו. והגאון אמר כי השם דבק עם מלת יקראו ושם המשיח הוא צדקנו. והנה הוא מטעם בעל הטעמים ששם טרחא במלת יקראו. כי הפרש גדול יש בין ויקרא בשם ה' הכתוב באברהם. שהטרחא במלת ויקרא. ובין ויקרא בשם ה' הכתוב בספר משה. כאשר אפרש במקומו:

שם האחד גרשום כי אמר גר וגו' ושם האחד אליעזר כי אלהי אבי בעזרי וגו'. ואין כתיב כאן כי אמר איכא למימר אכי אמר דלעיל קאי ועל גרשום כתיב כי אמר כי יש דרש במדרש כשנתן יתרו בתו למשה הוצרך להתנות שיהי' הבן הראשון לע"א ולכך לא נימול עד שפגעו המלאך בדרך ובקש להמיתו ואז מלתו צפורה ומחלה לו התנאי שהתנה עם אביה לכן בכאן כתיב כי אמר כלומר עתה נגלה לכל כי אנוס היה על תנאי הזה כי גר היה והוצרך לעשות מאמר יתרו ומ"מ על ידי התנאי יצא ממנו יהונתן שנעשה כומר לפסל מיכה לכן לא כתיב כי אמר על אליעזר כי לא היה רוצה לגלות שהרג את הנפש ורצה פרעה להרגו ומיהו בגמרא משמע שאליעזר בן משה לא נימול עד שפגעו המלאך שאמר משה אמול ואצא לדרך סכנה היא לתינוק וזה היה אליעזר שמשבא למצרים לא מצינו שהיה לו בן אח"כ:

גר הייתי הווה אני, דוגמת נתתי כסף, הרימותי ידי, ועתה הייתי לשני מחנות ועוד הרבה.

ואת שני בניה. כשהביאה אצלו למדין הביא בניה עמה:

אשר שם האחד גרשום כי אמר גר הייתי וגו' יש בזה ספקות: הספק הא' אין כאן מקום זכירת בני משה וגם לא הסבה אלא כשנולדו לו: הספק הב' למה לא הזכיר שם אלהים בגרשון כמו שהזכירו באליעזר שאמר כי אלהי אבי בעזרי כמו שעשה יוסף שנא' ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה כי נשני אלהים וגו' ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני אלהים וגו' הנה הזכיר בשני בניו שם אלהים וכל שכן משה שהיה לו לזכור שם אלהים בשניהם: ספק הג' הנה שהזכיר שם אלהים באחד ולא באחר היה ראוי שאותו שהזכיר בו שם אלהים יהיה בבן הראשון שכשנולד הראשון כבר נעשה לו נס ההצלה ויקרא הראשון אליעזר כי אלהי אבי בעזרי וגו' ושם הב' גרשום כי אמר גר הייתי: הספק הד' למה אמר ושם האחד אליעזר היה ראוי שיאמר ושם השני אליעזר כמו ביוסף שאמר ואת שם השני קרא אפרים. והיתר כל אלו הספקות לפי דעתי שהיה מנהג בדורות ההם שכשאיש מאומה אחת נושא אשה מאומה אחרת חולקים הבנים לוקח הבעל הבן הראשון ומנהיג אותו כפי דתו ומנהג אומתו ולוקחת היא הבן השני ומנהיגה אותו כפי אומתה ולפעמים עושים גם כן בשמות ולזה אמר ביהודה ותלד בן ויקרא את עשו ער אמר כאן ויקרא לשון זכר לומר לך שיהודה קראו כן ואמר עוד ותהר עוד ותלד בן ותקרא את שמו אונן ואמר ותקרא לשון נקבה שהיא קראה לו כן ואמר עוד ותוסף עוד ותלד בן ותקרא את שמו שלה לשון נקבה שאשתו קראה שמו שלה והיה ראוי שיהודה יקרא שמו שלה כפי זה הדרך ולא היא לזה השיב הפסוק הטעם שלא קרא יהודה לבן השלישי שם לפי שלא היה הוא במקום שנולד אלא בכזיב וכן נוהגין עוד היום הגוים שהבן הראשון מכני' כנוי משפחת האב והבן השני מכנים לו כינוי משפחת האם ולכן מאלו הב' בנים האחד נימול והאחד אינו נימול אלא שהיה ראוי שהראשון יקחהו משה להנהיגו כפי דתו והשני תקחהו היא להנהיגו כדת שלה משה ימול הראשון וצפורה לא תמול השני אחר שמשה הבעל אבל לפי שצפורה היתה אז גדולה במעלה ממשה שאביה גדול רצתה היא לקחת הראשון ושלא יהיה נימול בעל כרחו ולכן אמר משה כמתנצל למה לא מל אותו ואמר כי גר הייתי בארץ נכריה ולא היה לי יכולת למולו שצפורה אשתי לקחתו לעצמה. ובזה הותרו כל הספקות אם הספק השני למה לא קרא לגרשום בשם אלהים לפי שלקחו צפורה לעצמה להנהיגו כפי אומתה ואיך יזכיר בו אלהים וגם הספק הג' שהיה ראוי שאותו שהזכיר בו שם אלהים יהיה הראשון היה אנוס ולא יכול לה. וגם הותר הספק הרביעי שאם היה אומר ושם הב' אליעזר היה נראה שהוא לבדו היה מושל בשני הבנים או היא לבדה ואינו כן שהוא מושל באחד ולזה לא אמר שני שאינו שני אלא הוא ראשון לו. ובזה גם כן הותר הספק הא' שאין כאן מקום זכירת השמות אלא בשעה שנולדו שהכוונה בזה שאע"פ שבשעה שנולדו היה משה קטן המעלה שהיא לקחה הראשון לעצמה שלכן לא הזכיר בו שם אלהים לפי שאשתו מושלת עליו עכשיו באה היא וגם שני בניה וגם יתרו גדול הדור להשפיל עצמן לפני משה ומנהגו ודתו ולא עוד אלא אל מדבר שמם והנה הותרו כל הספקות. ונ"ל עוד שבבן שהיה לו יכולת עשה יותר ממה שעשה יוסף וכן ראוי שיוסף הזכיר בשני בניו שם אלהים אבל לא תוך שם בניו שמנשה אין בשם עצמו שם אלהים וכן אפרים אבל אליעזר יש בו שם אל ולא עוד אלא גם ענין הנס שאמר עזר לומר האל עזרני וזהו שבבן הזה שהוא שלו רצה להנקם מאשתו ולעשותו כולו לש"י וזהו שאמרו רבותינו ז"ל במסכת בתרא לעולם ידבק אדם בטובים שהרי משה שנשא בת יתרו יצא ממנו יונתן ואהרן שנשא אלישבע בת עמינדב יצא ממנו פינחס וזהו ענין חשוב אצלי:

שם האחד גרשם וגו׳. הצרך לכתב טעם השם פעם שניה אחר שכתבו בפרשת שמות (שמות ב:כב), כדי שתדע כי הוא זה האמור בפרשת שמות ולא אחר שנקרא על שמו.

עוד אולי כי חש הכתוב שיאמר האומר כי טעם שקרא לו שם גרשום הוא לצד שגרשו יתרו מעל שלחנו או מביתו, והגם שאמר הטעם ״גר הייתי״ וגו׳, אולי כי לצד שלא ירגיש יתרו אמר כן, לזה חזר הכתוב והצדיק הדברים אפלו בזמן שלא יחוש להרגשת יתרו כי טעם שם וגו׳ כי אמר וגו׳. ופרוש משמעות ״כי אמר גר״ וגו׳ פרשתיו בפרשת שמות (שמות ב:כב).

ואת שני בניה. פי׳ המקרא בניה ולא כתיב בניו. ללמד שבניה המה המקשרים אותה למשה גם אחר שלוחיה. באשר היא גידלה אותם:

גר הייתי וגו׳. ע׳ מש״כ לעיל ב׳ כ״ב שאז עדיין לא הודה על הצלה:

ואת שני בניה אשר שם האחד גרשם. ר"ל וזה האות שאהב את בניו, כי הם ציינו בשמותם את כל קורותיו, ששם גרשום קרא מפני כי אמר גר הייתי, כי בלדתו היה מתחבא מפני פרעה, והגם שגם בארץ מצרים היה גר ככל אחיו, אבל עתה הוא גר בארץ נכריה, שזה גרוע מן הגר בארץ מולדתו: