שמות יח, כא

ואתה תחזה. ברוח הקדש שעליך:

אנשי חיל. עשירים, שאין צריכין להחניף ולהכיר פנים:

אנשי אמת. אלו בעלי הבטחה, שהם כדאי לסמוך על דבריהם, שעל ידי כן יהיו דבריהם נשמעין:

שנאי בצע. ששונאין את ממונם בדין כההיא דאמרינן כל דינא דמפקין ממונא מניה בדינא לאו דינא הוא:

שרי אלפים. הם היו שש מאות שרים לשש מאות אלף:

שרי מאות. ששת אלפים היו:

שרי חמשים. שנים עשר אלף:

ושרי עשרת. ששים אלף:

וְאַתְּ תֶּחֶזֵי מִכָּל עַמָא גֻבְרִין דְחֵילָא דַחֲלַיָא דַיְיָ גֻבְרִין דִקְשׁוֹט דְסָנָן לְקַבָּלָא מָמוֹן וּתְמַנֵי עֲלֵיהוֹן רַבָּנֵי אַלְפִין רַבָּנֵי מָאוָתָא רַבָּנֵי חַמְשִׁין וְרַבָּנֵי עִשׂוֹרְיָתָא:

וְאַנְתְּ בְּרוֹר מִכָּל עַמָא גִיבְרֵי חֵילָא דַחֲלַיָא דַיְיָ גּוּבְרִין דִּקְשׁוֹט דְּסָנַן לְקַבְּלָא מָמוֹן שִׁיקְרָא וּתְמַנֵי עֲלֵיהוֹן רַבָּנֵי אַלְפִין רַבָּנֵי מַאֲוָותָא רַבָּנֵי חוּמְשִׁין רַבָּנֵי עִשּׂוּרְיָיתָא

וטעם אנשי חיל אנשים ראויים להנהיג עם גדול, כי כל קבוץ ואוסף יקרא חיל, ואיננו ביוצאי צבא המלחמה בלבד. וכן: חיל גדול מאד (יחזקאל לז י), ובארבה חילי הגדול (יואל ב כה), ובממון כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה (דברים ח יז), ישאו על כתף עירים חיליהם (ישעיהו ל ו), ובפירות תאנה וגפן נתנו חילם (יואל ב כב). והנה, יקרא איש חיל: במשפטים - החכם הזריז והישר, ובמלחמה - הגבור הזריז היודע מערכות המלחמה. ותקרא גם כן האשה אשת חיל (משלי לא י) - בהיותה זריזה ויודעת בהנהגת הבית. והנה יתרו דבר בכלל ופרט: אמר שיחזה אנשים ראויים להנהיג העם הגדול במשפטים, ופרט שיהו יראי אלהים אנשי אמת ושונאי בצע, כי לא יהיו אנשי חיל במשפט בלי מדות הללו. ולא הוצרך להזכיר חכמתם ובינתם, כי הדבר ברור שהוא בכלל אנשי חיל. וכאשר נאמר למטה ויבחר משה אנשי חיל (שמות יח כה), הנה הכל בכלל, שהיו יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע וחכמים ונבונים. ועוד, שאמר מכל ישראל, וטעמו המובחר מכל ישראל, והם שיש בהם כל המדות הללו, כי כיון שאמר מכל ישראל אמר שהיו המובחרים מכלם, בידוע כי הטובים שבישראל כל מדות טובות בהם. אבל יתרו, מפני שלא היה רגיל בעם, הוצרך לפרש.

ויש מפרשים אנשי חיל - אנשי כח וזריזות, וכן: אשת חיל - בעלת כח וזריזות בעבודת הבית, כאשר יפרש בה (במשלי לא), כענין ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך (דניאל א ד); וכן הניעמו בחילך (תהלים נט יב) - בכחך, וכן וברב חילו לא ימלט (תהלים לג יז); מלשון הארמית, שיאמר ביש לאל ידי (בראשית לא כט) - "אית חילא בידי". ולמטה אמר ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל (שמות יח כה) המובחרים מכל העם, והכל בכלל, כאשר פירשתי.

שונאי בצע "ששונאין את ממונם בדין, כההיא דאמרינן 'כל דיינא דמפקין מיניה ממונא בדינא לאו דיינא הוא'", לשון רש"י. ירצה לפרש, שכל ממון שידעו בו שאדם יכול להוציאו מידם בדין, ישנאו אותו ויחזירוהו מעצמם, ואפילו הוא שלהם באמת, כגון שקנה עבד שלא בעדים וכיוצא בו. אבל הלשון במכילתא אינו כן, אלא כך שנויה שם: " שונאי בצע - שהן שונאין לקבל ממון בדין, דברי רבי יהושע; רבי אלעזר המודעי אומר: שונאי בצע - אלו שהן שונאין ממון עצמן. אם ממון עצמן שונאין, קל וחומר ממון חבריהם. - פירש רבי יהושע: שונאי בצע - שונאי שוחד, כמו כולו בוצע בצע (ירמיהו ו יג), איש לבצעו מקצהו (ישעיהו נו יא); רבי אלעזר המודעי דרש, כי הם השונאים הממון הרב, ואין להם חפץ ברבוי כסף וזהב, כענין אם אשמח כי רב חילי וכי כביר מצאה ידי (איוב לא כה), כי הממון יקרא בצע, מה בצע כי נהרוג את אחינו (בראשית לז כו), ואם בצע כי תתם דרכיך (איוב כב ג), והחרמתי לה' בצעם וחילם לאדון כל הארץ (מיכה ד יג).

ושוב ראיתי ב"ילמדנו": "שונאי בצע - ששונאין ממון עצמן, ואין צריך לומר ממון אחרים. יהיו אומרים: אפילו שורף גדישי, אפילו קוצץ נטיעותי, כהוגן אני דנו". וזה ענין ששונאין ממון עצמן שאמר רבי אלעזר המודעי, שלא יחמלו על ממונם בענין הדין אם יבא להם הפסד ממנו. ומשה הזהירם עוד בזה: לא תגורו מפני איש (דברים א יז). והבצע - ממון, כמו שפירשתי. ואונקלוס אומר: "דסנן לקבלא ממון"' ואין הממון אצלו שחד, רק שלא יקבלו ממון מבני אדם במתנה או בהלואה לעולם, שלא ישאו להם פנים בעת המשפט, וכענין שאמרו (כתובות קה) האי דיינא דשאיל שאלתא אסור למידן דינא (כתובות קה).

ועל דרך הפשט: אנשי אמת שונאי בצע - שהם אוהבים האמת ושונאים העושק, וכי יראו עושק וחמס - אין דעתם סובלת אותו, אבל כל חפצם להציל גזול מיד עושק.

ואתה תחזה. כבר הודעתיך כי אנשי לשון הקדש אינם שומרים המלות רק הטעמים. על כן לא נחפש על חסר ומלא כאשר אפרש עוד. והנה הזכיר יתרו אנשי חיל. שיש להם כח לסבול טורח ולא יפחדו מהם. והנה כנגד אנשי חיל אמר משה כשהוא מספר הדבר הבו לכם אנשים. כמו בחר לנו אנשים כלם אנשים.

ואמר יראי אלהים שאין להם יראה מאדם רק מהשם לבדו. וכנגדם אמר משה חכמים ונבונים. כי לא יתכן להיות ירא שמים כראוי רק מי שהוא חכם.

ואמר יתרו. אנשי אמת שאינם כזבנים. שונאי בצע. ממון. והם נודעים ככה למראה עיני אדם. וכנגדם אמר משה וידועים:

שרי אלפים. יש לתמוה אם פי' אלה השרים כמשמעם יהיה מספרם יותר מע' אלף וט' אלפים. וזה רחוק מאד להיות שרים רבים כאלה והכתוב אמר בפשע ארץ רבים שריה. ועוד אין יתכן להיות שמינית המחנה ראשי שבטים. כי כן אמר משה ואקח את ראשי שבטיכם. ותמצא בהם כל המדות הטובות הנזכרות. והם מיוצאי מצרים שלמדו מעשיהם. וכתוב כמעשה ארץ מצרים. והנה דור המדבר שלמדם משה מ"ם שנה ולא הוצרכו לעשות אומנות כי לחמם נתן. ומימיהם נאמנים. והמן מפקח הפך המינים שהתאוו מה שאין רגילים לאכול במצרים. ומשה אמר להם בשנת הארבעים ולא נתן ה' לכם לב לדעת. והנה יש לתמוה איך ימצא המספר הנזכר שיהיו כלם חכמים ונבונים. והנכון בעיני כי שרי אלפים הם שתחת ידם אלף איש עבדיו או נעריו או שכיריו. אולי אלה הם ראשי השבטים והיה מספרם שנים עשר. ושרי המאות הם רבים. ושרי חמשים כדרך וחמשים איש רצים לפניו:

אנשי חיל - אנשי ממון וגבורה שלא יגורו מפני איש.

שונאי בצע - שוחד וגזל קרוי בצע בכל מקום, הוי בוצע בצע רע לביתו. מה בצע כי נהרוג את אחינו. מה שכר. כי יבצע כי ישל אלוה נפשו.

ואתה תחזה מכל העם. תברור ותמנה, כי באלה הג' ענינים צריך שתהיה אתה בעצמך, ולא יספיק זולתך, אבל בעניני פסקי דינים פרטיים יספיקו שרי אלפים שרי מאות כו'. כי אמנם כשיהיו ד' מדרגות זו למעלה מזו, הנה ישפוט הקטן ראשונה, והצועק על פסק דינו יצעק אל הגדול ממנו, ומן השני אל השלישי ומן השלישי אל הרביעי, ובכן יהיו מעטים הבאים לפניך לדין:

שרי אלפים. בשלהי פ"ק דסנהדרין מסיק שהיו שרי אלפים שש מאות ושרי מאות ששת אלפים שרי חמשים שנים עשר אלף ושרי עשרות ו' רבוא. ותימה שהרי כשנטלת מישראל י"ח אלף ושש מאות לשרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים א"כ לא ישאר בישראל ששים רבוא ולא תמצא בשרי עשרות ו' רבוא. וי"ל דמתחלה היו בוררין לשרי עשרות ו' רבוא ומן החשובין שבהן היו בוררין י"ב אלף לשרי חמשים וגם משרי חמשים היו בוררין מחשובין שבהן ו' אלפים לשרי מאות ומהם בוררין ו' מאות לשרי אלפים. והא דאמרינן התם נמצאו דייני ישראל ז' רבוא וח' אלפים ושש מאות שם דייני קא חשיב אי נמי שרי עשרות היו מן הששים רבוא של ישראל שהיו מבן עשרים ועד בן ששים שנה אבל שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים היו מן הזקנים שהיו מבן ששים ומעלה:

ואתה תחזה. היה ראוי לומר ואתה תבחר כמו שאמר במעשה ויבחר משה אנשי חיל, אבל לפי שהאדם יראה לעינים וה' יראה ללבב על כן הוצרך לומר לשון תחזה שהוא לשון נבואה מלשון מחזה וחזון, והכוונה שיצטרך לנבואה בבחירה הזאת. או יאמר ואתה תחזה בהכרת פנים מכח חכמת הפרצוף שהיה משה יודע ובקי בה בהיותו שלם שבשלמים גדול שבנביאים וחכם הרזים ולכך הזהירו במלת ואתה כלומר ואתה בעצמך ולא על ידי צווי.

מכל העם אנשי חיל. כל המדות שמזכיר והולך והם יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע כלם הן בכלל אנשי חיל כי אנשי חיל נקראים אותם שיודעים להנהיג את העם במשפט כי א"א שיהיה המשפט על הנכונה בלתי המדות האלה שיהיו יראי אלהים, וכמו שדרשו רז"ל צריך הדיין לראות את עצמו כאלו חרב מונחת לו בצוארו מלמעלה וגיהנם פתוחה לו מלמטה והוא באמצע זכה נצול משניהם לא זכה נמסר ביד שניהם, וצריכים גם כן שיהיו אנשי אמת כלומר שיהיו אוהבים האמת ובוחרים בו שלא יסכימו כי אם אליו ושלא יקבלו טענה של שקר כענין שכתוב (שמות כ״ג:ז׳) מדבר שקר תרחק שהוא אזהרה לדיין, וצריכים גם כן שיהיו שונאי בצע כלומר שונאי ממון ואין צ"ל ממון אחרים אלא אפילו ממון עצמם. כענין שאמרו רז"ל אפילו שורף גדישי אפילו קוצץ נטיעתי כהוגן אני דנו ולפי זה תהיה מלת בצע שם לממון כמו (בראשית ל״ז:כ״ו) מה בצע כי נהרוג את אחינו שתרגומו מה ממון מתהני לנא וכן (מיכה ד׳:י״ג) והחרמתי לה' בצעם ממונם. או שתהיה מלת בצע שם הגזלה כלומר שיהיו שונאים הגזל והעשק ושלא יסבלו בדעתם עשק וחמס. בא וראה כמה כח וגודל מעלות המדות שלא נשתבחו הצדיקים והנביאים בתורה כגון נח ואברהם ויעקב וזולתם בתארי החכמה התבונה והדעת כי אם בתארי המדות, נאמר בנח (בראשית ו׳:ט׳) איש צדיק תמים היה, ונאמר באברהם (שם יז) והיה תמים, וביעקב (שם כה) איש תם וכן במשה (במדבר י״ב:ג׳) ענו מאד. וכל זה להורות כי אין עיקר החכמה אלא יושר המדות כשם שאין האילן עיקר אלא הפרי, וכן דרשו רז"ל (תהילים קי״א:י׳) שכל טוב לכל עושיהם, לכל לומדיהם לא נאמר אלא לכל עושיהם.

אנשי חיל שיש בהם כח וגבורה לסבול הטורח ולא יפחדו מהם.

יראי אלהים שאין להם יראה מאדם אלא מהקב״ה.

שנאי בצע פרש״י ששונאים את ממונם בדין כההיא דאמרינן כל דיינא דמפקין מיניה ממונא בדינא לאו דיינא הוא. שונאים ממונם בדין, כיצד אחד מהבעלי דינין מגזמו אם אתה מחייבני הריני שורף גדישך ושורף כרמך ואעפ״כ שונא הוא ממונו בדין ואינו מחשיבו ואינו נמנע מלחייבו ודן הדין לאמתו היינו ששונאים ממונם בדין, אבל אם חייב את הזכאי בשביל גזומו של בעל הדין, חבירו של זה הזכאי יוציא ממנו ממונו בדין נמצא דלאו דיינא הוא שהרי לא דן דין אמת לאמיתו כההוא דאמרינן כל דיינא דמפקין וכו׳ והכי תנינא דן את הדין זכה את החייב, חייב את הזכאי מה שעשה עשוי וישלם מביתו, שהרי לא דן את הדין לאמתו. שנאי בצע שונאים את ממונם בדין וכ״ש ששונאים ממון חבריהם ומואסין בו לקבלו לשוחד.

שרי אלפים פרש״י הם היו שש מאות שרים לשש מאות אלף וכו', וא״ת א״כ נמצא דייני ישראל שבעה רבוא ושמונה אלפים ושש מאות שרים, בצרי להו שיעורא, ע״כ צריך לפרש דכל הני שרים היו יתרים על הששים רבוא של ישראל ולא נמנו, וי״מ דכל הני שרים אפשר דהוו זקנים יתירים על ששים שנה דאמרינן בפרק יש נוחלין דלא נמנו פחותים מבן עשרים ויתרים מבן ששים. ד״א השרים היו מן המנין שר האלף מאלפי ישראל, המאה ממאה שלו, וכן כולם.

ואתה תחזה מכל העם שונאי בצע. ששונאים ממונם בדין. כההיא דאמרינן כל דיינא דמפקי ממונא מיניה בדין לאו דיינא הוא כדמפרש"י. פי' לפי' יש מפרש שמיירי באדם אחר שהוא מחזיק עצמו בדיין ובא ראובן לתבוע לו מנה ומביאו לפני דיינים ויצא מבית דין חייב כיוצא בזה לאו דיינא הוא שאלו היה בקי בדינין היה לו לראות הדין קודם שיבואו לפני הדיינין. אכן זה הפירוש אינו כן שאין זה דומה לפי' הפסוק שפי' שונאים ממונם בדין ואין זה ממונם אדרבא ממון חביריהם הוא שהיו מחזיקין שלא כדין והכי פי' יש כאן דיין חכם ובקי נקי הדעת ובאין לפניו בעלי דינין האחד גברא אלמא ובא לאיים את הדיין ואומר לו אם לא תטה הדין בשבילי ותדיניני זכאי תדע כי אקוץ את אילנך ואשחית כרמך וזיתיך והדיין אשר רוח אלהים בו משיב לו חלילה לי מעשות כדבר הזה לעות אדם בריבו וזהו מה שפירש רש"י שונאים ממונם בדין שאפי' ממונו ממש כרמיו וזיתיו שונא ורוצה להשחיתם המציק קודם שיעות הדין כהא דאמרינן כל דיינא דמפקין מיניה ממונא לאו דיינא הוא וכו' שאם חס ושלום לא יעשה כך ויעות את הדין מפני פחד ודאגת ממונו היום או למחר שכנגדו של האנס יקרא הדיין אל בית הוועד של חכמים ויכירו עוותו וישפטו המשפט לאמיתו שישלם מביתו אותו ממון שיאמר העשוק על פיו וזה ודאי לאו דיינא הוא ועתה ניחא דומה בדומה דמפקינן מיניה ממונא בדינא כלומר בדין גמור כשיראו חכמי יושר את אשר עוות יוציאו ממנו הממון אשר צוה לפרוע שלא כדין:

אנשי חיל. זריזים להציל עשוק מיד עושקו וגזול מיד גוזלו:

אנשי אמת. שאינם אוהבים חפאות וחניפות ואינם סומכים רק על אמיתת הדברים:

שונאי בצע. שאינם אוהבים שוחד כי מי שיש בו מדות הללו מוציא דין אמת לאמתו:

בצע. כל בצע ממון שלא כדין או מלשון גזל הוא כמו (תהילים י׳:ג׳) ובוצע ברך ניאץ ה' וכתיב (משלי א׳:י״ט) כן ארחות כל בוצע בצע:

שרי אלפים. שחלק כל ישראל לאלפים והעמיד אחד מכל אלף שר על האלף והיו שרי אלפים שש מאות ואח"כ חלק העם למאות והעמיד בכל מאה שר אחד והיו שרי מאות ששת אלפים גם השש מאות שהיו שרי אלף שם עליהם שרי מאות וכן לחמשים וכן לעשרות ופעמים ששר עשר ממונה על שר אלף וכן על שר מאה וחמשים וכן כולם ובעניין אחר לא תמצא חשבון מכאן לפי מה שמנה אותם בסנהדרין:

יראי אלהים גדולה מעלת המדות שלא אמרו חכמים אע"פ שצריך ולא נשתבחו הגדולים בחכמה אלא במדות נח איש צדיק אברהם והיה תמים אשר יצוה את בניו לעשות צדקה ומשפט והאיש משה ענו ואמרו רז"ל שכל טוב לכל עושיהם ללומדיהם לא נאמר. ויש להקשות וכי משה לא ידע עצת יתרו שבא ללמדה לו והתשובה יש דברים שאין ראוי שיאמרו אותם הבעלי דינים אלא השליש אם יאמר משה כן היה נראה שרצה להשליך המשא על אחרים וגם שהיה דרך גאוה שהדברים הקלים ישפוטו הם והדבר הקשה יביאון אל משה וכן אם יאמרו ישראל כן נראה שרצונם שלא יהיה משה דיין עליהם להסיר הכבוד ממנו ושכל אחד רוצה דיין משבטו שיטה הדין בעדו לכן יאמר אותו איש נכרי שאין בו אלו החשדות. ויש אומרים שלפי שמשה היה עיונו במעשה מרכבה לא ידע בענייני העולם ואינו נכון. ונ"ל עוד שהקב"ה רצה לתת כבוד ליתרו לכבוד משה בשביל שבא להתגייר ובעבור שהביא אשת משה ובניו לכן רצה שיהיה פרשה אחת כתובה בתורה עליו:

ואתה תחזה. פרוש, לא שהעם ימנו עליהם אלא הוא יחזה. עוד רמז, כי לצד זה יחשב כאלו הוא השופט כיון שהם שלוחיו ויטול חלק במצוה.

מכל העם. פרוש, הגם שימצא בני אדם שיראה בעיניו כי הם ראויים לדבר, אף על פי כן לא יהיה מתרצה בהם עד שיבקש כל העם ויקח הגדול שבכולם בכל בחינה מבחינות הטובות המנויות בדבריו.

אנשי חיל וגו׳. אמר ארבע הדרגות כנגד ארבעה מנויים המזכרות בדבריו, כנגד שרי אלפים אמר אנשי חיל, תיבת חיל תגיד עצם השלמת האשר והמדות והגבורה וכללות השלמות, כי כן צריך להיות שר האלף. וכנגד שרי המאות אמר יראי אלהים, כי לצד פרט זה לא יצטרך כל כך אלא כשיהיה ירא אלהים ראוי להתמנות שר למאה, ודקדק לומר יראי אלהים שצריכין להיות יראים יראת הענש, כי יש לך לדעת כי הירא בבחינת שם הוי״ה לצד שיהיה בדעתו כי ה׳ רחום וחנון לפעמים יחטא ויסמך על רחמיו כי יאריך אפו וכדומה, אבל יראת הענש תרעיד המשכיל, וכמו שתמצא שכל גדולי עולם יראים מדקדוקי המשפט הגם כי יודעים שמעשיהם ישרים ונכונים. וצא ולמד ממאמר חכמינו זכרונם לברכה (חגיגה ד,ב) שאמרו במעשה בעלת אוב כשעלה שמואל והביא עמו משה רבינו עליו השלום, יעין שם דבריהם, ואשר על כן אמר ״יראי אלהים״, כי צריכין להיות בגדר יראה מדקדוקי המשפט באין רחמים, ובחינה זו ישנה גם כן בשרי האלפים אלא שנוסף בהם פרטים אחרים שאין צרך להם בשר המאה. וכנגד שרי חמשים אמר אנשי אמת, שיספיק לגדר זה הגם שלא השיגו לבחינה זו של יראת עצם הדין אלא שיהיו אנשי אמת שישתדלו על העמדת האמת לבל תהיה נעדרת. וכנגד שרי עשרות אמר שונאי בצע, די להם גדר זה ובזה יהיו ראויים להיות שרי עשרות. ודקדק לומר שונאי, פרוש, כי יהיה להם הדבר שנוא לא שיצטרכו להרחיק תאותם, כי לאלה יש חשד שינצחו מהרשע המפתה. וכל מדות השלשה ישנם באנשי חיל, וכל מדות השנים ישנם ביראי אלהים, ומדת שונאי בצע ישנה באנשי אמת והם זו למעלה מזו, ולזה לא אמר ויראי וגו׳ ואנשי אמת ושונאי בצע אם כלם יתקבצו יחד באדם אחד היה צריך לומר וא״ו בכל אחת או לפחות בחלוקה האחרונה, אלא ודאי כמו שכתבתי שאין צרך לזה בכל הפרטים.

והנה פשיטא שאם ימצא ממין המשבח שבכלן לכל המנויים מה טוב ומה נעים, ולזה כשבקש משה בישראל מצא ממין המשבח ״אנשי חיל״ שעור שיספיק לכלם, כאמרו ״ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל״, ולא הצרך לפרט שאר הפרטים כי ישנם בבחינת אנשי חיל. וזה יצדיק לך גם כן פרושנו בדברי יתרו, שאם כונתו לומר זאת ועוד, אם כן היה לו למשה לבחר גם כן כל הרמוזים בדברי יתרו. ואין לומר חס ושלום כי לא מצא בישראל יראי אלהים אנשי אמת וגו׳, אלא ודאי כדברינו, שלא הזכיר יתרו שאר הפרטים אלא לצד שחש יתרו שלא ימצא שעור המספיק מבחינה הגדולה והיה מסתפק במדרגה קטנה כנזכר.

וראיתי לתת לב איך זכה יתרו שתכתב על ידו פרשה זו, והן אמת כי הוא כבד משה עבד ה׳, והנה שכרו שכבדו ה׳, אלא היה ה׳ יכול עשות לו דרך כבוד אחר, לא בדרך זה שיראה חס ושלום כפחות ידיעה בעם ה׳ עד שבא כהן מדין והשכילם.

ונראה כי טעם הדבר הוא להראות ה׳ את בני ישראל הדור ההוא וכל דור ודור, כי יש באומות גדולים בהבנה ובהשכלה. וצא ולמד מהשכלת יתרו בעצתו ואפן סדר בני אדם אשר בחר, כי יש באומות מכירים דברים המאשרים. והכונה בזה כי לא באה הבחירה בישראל לצד שיש בהם השכלה והכרה יותר מכל האומות, וזה לך האות השכלת יתרו. הא למדת כי לא מרוב חכמת ישראל והשכלתם בחר ה׳ בהם, אלא לחסד עליון ולאהבת האבות. ויותר יערב לחיך טעם זה למאן דאמר (זבחים קטז,א) יתרו קודם מתן תורה בא, כי נתחכם ה׳ על זה קודם מתן תורה לומר שהגם שיש באומות יותר חכמים מישראל, אף על פי כן אותנו הביא ה׳ אליו ובחר בנו. ועל זה בפרט עלינו לשבח לאשר בחר בנו מצד חסדיו. גם למאן דאמר אחר מתן תורה, יש טעם במה שסדר ביאתו קודם להראות הכונה הנזכרת, שזולת זה אין הכונה הנזכרת נגלית, והבן:

ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל וגו'. לפי שארז"ל (נדרים לח) אין הקב"ה משרה שכינתו כ"א על גבור, חכם, עשיר, ועניו, וכולם ממשה, ע"כ הזכיר כאן כל ד' תוארים אלו כי הדיין צריך לכולם לכך נאמר ואתה תחזה ברוח הקודש שעליך כי ממנו יוקח להאציל על הזקנים יושבי על מדין, וצריכין המה שיתדמו אליך בכל התוארים שבך כי המאציל והמאוצל צריך שיהיה דמיון ויחס אחד ביניהם וכל המעלות שבך צריכין להיות גם בדיינים. אנשי חיל, המה גבורי כח אשר ככחם אז כן עתה לשבר זרועות רמות האומרים ידינו רמה כי כל דיין תש כח מסתמא הוא עובר בלא תגור ממנו. יראי אלהים, המה הענוים כי ענוה מביאה לידי יראה שנאמר (משלי כב ד) עקב ענוה יראת ה'. לכך נאמר ידרך ענוים במשפט. כי ע"י הענוה יבא לידי יראה וכל הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח. אנשי אמת, המה החכמים היודעים להבחין בין אמת לשקר כדי לדון דין אמת לאמתו כי מי פתי יסור להבחין בין אמת לשקר בלי ספק לא ידע ולא יבין בחשיכה יתהלך. שונאי בצע, אלו העשירים אשר יש להם כל ובצע לא לקחו וכל דיין עני יש לחוש פן יקח שוחד להטות דין.

ועל ד' כתות אלו, אמר המשורר (תהלים פב א) מזמור לאסף אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט, כי הקב"ה נצב להיות שופט את שופטי ישראל על העול הנעשה בקרבם זה"ש בקרב אלקים דהיינו הדיינים אותם ישפוט לדבר עמהם משפטים. ואמר עד מתי תשפטו עול ופני רשעים תשאו סלה. כנגד העדר היראה כי בזמן שאין הדיין ירא אלהים וגס רוח אז הוא נושא פני הרשע ביתר שאת כדי שיכבדו וינשאו גם הרשע, מצד רום לבבו של הדיין המבקש התנשאות. שפטו דל ויתום עני ורש הצדיקו. הורה שלא היו עשירים והיו לוקחין שוחד ע"כ לעולם לא יצא שום דל ויתום צדיק בריבו כי לא היה לו מה ליתן לדיין לשחדו, אח"כ אמר פלטו דל ואביון מיד רשעים הצילו. כי היו ממנים דיינים חלשים אשר אין בידם לפלט ולהציל עני מיד חזק ממנו, אח"כ אמר לא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו. כי היו ממנים דיין דלא גמיר ולא סביר נעדרי החכמה ע"כ לא ידעו בין ימין לשמאל ולא יבינו בין אמת לשקר ע"כ ימוטו כל מוסדי ארץ. כי על הדינין העולם עומד ונתקלקל היסוד נופל גם הבנין שעליו, אני אמרתי אלהים אתם, כי הדן דין אמת לאמתו כאילו נעשה שותף להקב"ה להיות כאלהים, אכן כאדם תמותון, כי גם הוא גרם קלקול העולם כמותכם, קומה אלהים שפטה הארץ, כי בזמן שאין דין למטה יש דין למעלה כי המשפט לאלהים הוא, וכל מה שהדיין מוציא מיד זה שלא כדין הקב"ה מחזירו ומנחילו משלו זה"ש כי אתה תנחל בכל הגוים. עליך מוטל להנחילם על כן המשפט לאלהים הוא.

ואתה תחזה. תפנה את העת לכל האמור ע״י שתסיר מאתך טורח המשפטים:

מכל העם. לא אמר מכל ישראל. הורה ברוה״ק דאפילו אם אין ת״ח להיות דיינים ע״פ התורה. ראוי לעשות מהמון העם כמו ערכאות שבסוריא שהובא בסנהדרין פ״ג. ובשאילתא הנוספת לפ׳ משפטים למד זה הדין ממקרא בס׳ דברים:

אנשי חיל. אינם יראים מב״א להעמיד על הצדק:

יראי אלהים. אחר שהמה מהמון העם יש לדקדק אם המה יראי אלהים. משא״כ אם המה ת״ח תלמידיו של משה כמו שיבואר לפנינו מקרא כ״ה:

אנשי אמת. עוד יש לבדוק אם שכלם ישר ונוכח עם האמת. דיש אדם ירא אלהים ומבקש את האמת אבל אינו מוצא לכוין דעתו אל האמת. והיינו שהתפלל דוד ע״ה נחני ה׳ באמתך. ולא אמר באמת. אלא התפלל שיכוין דעתו לאמת שהוא אמתך. וזהו משמעות איש אמת. שדעתו אמת. ואין הפי׳ שהוא אינו משקר. דא״כ מיקרי דובר אמת:

שנאי בצע. מלבד ששכלו אמת. יהא טבעו לשנוא עולה. שהטבע מסייע הרבה לעשות מה שהדעת נותנת:

ושמת עלהם וגו׳. לא שמשה בעצמו יבחר עד שרי עשרה שהוא מלאכה רבה לבחור ששים אלף איש להעמידם על המשרה הראוי לכל א׳. אלא ישים בצווי. הוא יבחר שרי אלפים. והמה כל שר האלף יבחרו עשרה באלפיהם לשרי מאות. ושרי מאות יבחרו שנים לשרי חמשים וכן לשרי עשרות. וע׳ מש״כ בס׳ דברים א׳ י״ג י״ד. דמתחלה ביקש משה שהכל יבחרו העם מביניהם ואח״כ בחר בעצמו ראשי העם יע״ש:

שאלות: מ"ש ואתה תחזה אנשי חיל יראי אלהים וכו' ובפ' דברים אמר חכמים ונבונים, פה אמר שמשה בחר אותם ושם אמר הבו לכם שמשמע שהעם בחרו אותם. פה משמע שבחרם תיכף ובפ' דברים מבואר שלא בחרם עד השנה השנית:

ואתה תחזה. אמנם לענין המשפטים שאמר ושפטתי בין איש ובין רעהו יעץ אותו שיבחר שופטים, ויש הבדל בין ראה ובין חזה, שראה הוא ראות העין החושיי, וחזה מורה על צפיית הרות והנפש ובין לרוב על מחזה הנבואה, ר"ל שלא תסמך בזה על בחירת העם שאין רואים רק לעינים, רק אתם תחזה ברוח הקדש מי ההגון לכך, ולא תביט בזה על יחוס משפחה, רק תבחר מכל העם, בלבד שיהיו אנשי חיל, ואנשי חיל הוא שם כלל מי שיש להם כל המעלות הצריכים לבחירה זו, ומפרש שתחזה על ג' מעלות: א] שיהיו יראי אלהים שאם אין יראת ה' בלבבם הגם שיהיו אנשי אמת ושונאי בצע יתרשלו במשפטים קטני הערך ויתעצלו מלטרוח בזה, וכן אם הם יראי אלהים ושונאי בצע ואינם אנשי אמת יטעום הבע"ד בעיניהם טענות שקר ויטו משפט, וכן אם יש להם כל המעלות ואינם שונאי בצע יעור השוחד את עיניהם, לכן צריך ג' מעלות אלה, ושמת עליהם ר"ל וגם טביעות הדיינים לא יהיה ע"י בחירת העם שאז יחנפו תמיד את העם הבוחרים אותם, רק אתה תשים עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים הם יהיו השופטים, ושרי עשרות הם יהיו השוטרים, כמ"ש בפ' דברים ושרי עשרות ושוטרים שהוא"ו הוא ר"ו הבאור, ר"ל ששרי עשרות יהיו השוטרים:

נ דתחזה מלשון חזיון דאם לא כן הל"ל תבחר אי נמי דאם לא כן איך יכול משה לברר מת"ר אלף אנשי חיל ואנשי אמת:

ס הרא"ם כתב על רש"י ז"ל דלא דק כי אין הנדון דומה לראיה וי"ל כגון שבאו שנים לפניו ואמר אחד מהם אם אין אתה מזכני הריני שורף את ביתך ודיין זה ירא מפניו ומזכהו ויודע דיין זה שבעל דין חבירו יתבענו לדין על שחייבו שלא כדין ויתחייב לשלם לו מה שהפסידו ועל זה קאמר כל דיינא וכו' כלומר כל דיין שחייב לשלם ממון משום שזיכה את החייב על ידי אונס אפילו הכי לאו דיינא הוא שלא היה לו לזכות את החייב שהרי כתיב לא תגורו מפני איש: