שמות יח, טו

כי יבא. כמו כי בא, לשון הוה:

לדרש אלהים. כתרגומו למתבע אלפן, לשאול תלמוד מפי הגבורה:

וַאֲמַר משֶׁה לַחֲמוּהִי אֲרֵי אָתָן לְוָתִי עַמָא לְמִתְבַּע אוּלְפַן מִן קֳדָם יְיָ:

וַאֲמַר משֶׁה לְחָמוֹי אֲרוּם אַתְיָין לְוָותִי עַמָא לְמִתְבּוֹעַ אוּלְפַן מִן קֳדָם יְיָ

כי יבא אלי העם לדרוש אלהים השיב משה לחותנו צריכים הם שיעמדו עלי זמן גדול מן היום כי לדברים רבים באים לפני כי יבא אלי העם לדרוש אלהים להתפלל על חוליהם ולהודיעם מה שיאבד להם כי זה יקרא "דרישת אלהים" וכן יעשו עם הנביאים כמו שאמר (שמואל א ט ט) לפנים בישראל כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלהים לכו ונלכה עד הרואה וכן ודרשת את ה' מאותו לאמר האחיה מחלי זה (מלכים ב ח ח) שיתפלל עליו ויודיענו אם נשמעה תפלתו וכן ותלך לדרוש את ה' (בראשית כה כב) כמו שפירשתי שם ועוד שאני שופט אותם כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי ועוד אני מלמד אותם תורה והודעתי להם את חקי האלהים ואת תורותיו

ויאמר. השיב משה אני עושה שני דברים. האחד כי יבא אלי העם לדרוש אלהים. והטעם לדרוש תורתו. והדבר השני כי יהיה להם דבר בא אלי. והשיב על האחרון תחלה ושפטתי בין איש ובין רעהו. והודעתי את חקי האלהים לדורש:

כי יבא אלי העם לדרש אלהים - כלומר: אני לבדי צריך לשאול אל אלהים. ואין בהם רגיל לדבר אל אלהים כי אם אני לבדי.

לדרוש אלהים. הנשיאים וראשי הדור הבאים על עסקי הרבים וסדרם באים אלי בהכרח לדרוש אלהים, כי על פי ה' יחנו:

לדרוש אלהים ד' במסו' הכא ואידך בשמואל בלכתו לדרוש אלהים בענין שאול כשהלך לבקש האתונות. ולא יכול דוד ללכת לפניו לדרוש אלהים בדברי הימים בענין הדבר כשראה המלאך המכה בעם. ויהי לדרוש אלהים בענין עוזיהו שדרש אלהים במלחמה מלמד שעל כל צרכיהם היו באים לדרוש אלהים כההיא דשאול שדרש אלהים על אבידתו וכההיא דדוד שהתפלל על הדבר וכההיא דעוזיהו שהתפלל על אויביו:

כי יבא אלי העם לדרוש אלהים. לא אמר לדרוש ה' לפי שהוא היה מתעסק בענין המשפט ועל כן אמר אלהים כי המשפט לאלהים הוא וכן הוא אומר והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו ולא אמר את חקי ה', ובאור הכתוב צריכים הם שיעמדו לפני זמן גדול מן היום לפי ששואלין ממני ענינים רבים יש מהם באים לפני שאתפלל על חוליהם ויש מהם באים לפני שאודיעם מה שיאבד מהם וכן מצינו דרישת אלהים בשני ענינים אלו הוא שאמר (מלכים ב ח׳:ח׳) ודרשת את ה' מאותו לאמר האחיה מחלי זה, שיתפלל עליו ויודיענו אם נשמעה תפלתו, וכענין האמור ברבקה (בראשית כ״ה:כ״ב) ותלך לדרוש את ה', ומצינו בענין האבדה לפנים בישראל (שמואל א ט׳:ט׳) כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלהים לכו ונלכה עד הרואה, ועוד שאני שופט אותם כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי, ועוד אני מלמד אותם תורה והודעתי את חקי האלהים וגו'.

לדרוש אלהים. לדרוש דינין ולדון כמו עד האלהים יבא דבר שניהם ואני דן אותם ומודיע להם חוקי אלהים איך ינהגו כדין וכשורה איש נגד חבירו:

לדרוש אלהים. כמו (בראשית כ״ה:כ״ב) ותלך לדרוש את ה' לידע מצוותו של הק':

כי יבא אלי העם וגו׳. קשה, מה תשובה זו עושה, והלא ראה יתרו כי בא אליו העם לדרש, וכונת קשיתו הוא למה יתנהג במנהג זה כי יש טרח לעם. ודבריו ברור מללו ״אתה יושב לבדך״, פרוש, ואין שופטים אחרים לדון העם, ולו יהיה שלא הבין משה דבריו, היה לו לשאל גזרת הדבור, לא שיאמר לו דברים שעליהם הוא מקשה.

ונראה כי משה הבין בדברי יתרו במה שאמר אשר אתה עושה וגו׳, משמע כי משה מכריחם ומחיבם שלא לעמוד לפני דין זולתו, וזה סבה שסובלים העם הטורח, ואם יחפוץ ימנה עליהם דינים וילכו לדון לפניהם. לזה השיבו כי לא ממנו אלא מהעם, כי יבא מעצמו אלי ולא לזולתי חפץ ללכת. ולצד שיקשה לך למה יחפצו בטורח זה, הטעם הוא כי יהיה להם דבר בא אלי, ואמרו זכרונם לברכה (זהר חלק ב עח.) בא אלי הדבר עצמו ויצטדק הדין לאמתו, ודבר זה לא ימצא בזולתי.

ומעתה אין מציאות למנות דינים וילכו העם לפניהם, וגמר אומר והודעתי וגו׳, פרוש גם דבר זה אי אפשר בזולתי.

ויתרו נסתפק במשמעות דברי משה שסובל שתי דרכים. האחת, כי לצד שבאים אצלו העם הוא חש על המצוה לדון בין איש וגו׳ לעשותה הוא ולא אחרים, והשניה, כי העם לא יחפצו לזולתו לצד מה שפרשנו בדבריו. לזה השיבו כנגד המובן מדבריו כי יבחר עשות המצוה בעצמו ולא ימנע עשות טוב אמר לא טוב הדבר אשר אתה וגו׳, כאשר יבאר הטעם. וכנגד מה שמובן מדבריו כי העם לא יתרצו ללכת לזולתו, אמר איעצך וגו׳ היה אתה לעם וגו׳ ואתה תחזה וגו׳ ושפטו את העם בכל עת, פרוש, בכל דין שיהיה המשפט רצוי לשני בעלי דינים, ומן הסתם כשידונו להם משפט רצוי למה יבחרו בטורח הגדול, והיה וגו׳, פרוש וכשיהיה דבר גדול של התעצמות הדין, בין לצד השופטים שלא יוכלו השג בין לצד הנשפטים שלא יתרצו שתי הכתות במשפטם – יביאו אליך, ולא לצד פרט זה תתחיב בכל.

ויאמר משה לחותנו כי יבא אלי העם לדרוש אלהים. כי הרוצה לידע מאיזו טעם דנתוני אף אם יהיו ק' דיינים יושבים אצלי בדין לעולם לא יבא כ"א אלי לדרוש אלהים ר"ל משפטי ה' ואין לי מקום להפטר מצעקתם, וא"ת א"כ היה לך לחשוך מן הדין לגמרי ולמנות אחרים ותכל תלונתם מעליך ע"ז אמר כי יהיה להם דבר בא אלי באו אלי לא נאמר אלא שקאי על אותו דבר כי הדבר בא אלי בנבואה והכל ביד ה' עלי השכיל וכל דבר נעלם שאין עדים בדבר בא אלי עד שיש בי כח לשפוט בין איש ובין רעהו ר"ל בדברים שביניהם שאין עדים בדבר ע"כ אין נכון לי להשמט מן הדינין, ואולי שע"ז אמר והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו (דברים א יז) דהיינו במקום שאין עדים בדבר תקריבון אלי ושמעתיו מפי הגבורה, ואמר לו יתרו אעפ"כ לא טוב הדבר אשר אתה עושה ולא אמר כאן לעם כמ"ש למעלה לפי שאמר לו שלא טוב אתה עושה גם לך גם לעם כי נבל תבול גם אתה גם העם כי כבד ממך הדבר וצריך אתה להקל תלונתם מעליך.

ד"א כי יהיה להם דבר בא אלי. אחד מהם כי התובע בא אלי לבדו כדי לסדר טענותיו בפני ואני איני שומע לדבריו אלא ושפטתי בין איש ובין רעהו כשיהיו שניהם לפני דווקא.

כי יבא וגו׳. יפה פי׳ הרמב״ן בזה שהשיב משה כי שלשה עסקים נוטל עליו. אלא מש״כ הרמב״ן דמשמעות לדרוש אלהים הוא תפלה אינו כן אלא כמש״כ בס׳ בראשית כ״ה כ״ב שאינו אלא שאלה את פי הנביא מה יהיה אחרית זה הדבר. וכלשון המפורש בס׳ מלכים ב׳ דרשו בבעל זבוב אלהי עקרון האחיה מחלי זה וכתיב גם כן ודרשת את ה׳ מאותו לאמר האחיה מחלי זה. וכן הפי׳ דרשו ה׳ בהמצאו. שאלוהו מה רצונו לעשות ואח״כ קראוהו בהיותו קרוב. ובקשו ממנו. וכזה יש לפרש עוד מקראות שהביא הרמב״ן בס׳ בראשית שם. והכא ג״כ הפי׳ שבאים אלי לדרוש על החולה וכדומה איזה מקרה ושואל דברו והולך לו. ע״כ ממתינים עד שאפנה להשיב לו דבר. דבר שני

ויאמר משה. הודיעו כי העם באים אליו בעבור כמה דברים: א] כי יבא אלי העם לדרוש אלהים, וזה כולל כמה דברים, שמצאנו לשון זה על הדרישה לדעת עתידות, כמו (מלכים ב ג׳:י״א) האין פה נביא לה' ונדרשה את ה' מאותו, ומצאנוהו על התפלה (ישעיהו נ״ה:ו׳) דרשו ה' בהמצאו, ומצאנוהו על העיון בעניני אלהות כמ"ש היש משכיל דורש את אלהים, וכ"ז נכלל במ"ש כי יבא לדרוש אלהים:

י פי' ולא לשון עתיד דאם לא כן לא הוה ליה לישב כל עוד שלא באו לדרוש: