שמות יח, ח

ויספר משה לחתנו. למשוך את לבו לקרבו לתורה:

את כל התלאה. שעל הים ושל עמלק:

התלאה. למ"ד אל"ף מן היסוד של התבה והתי"ו הוא תקון ויסוד הנופל ממנו לפרקים, וכן תרומה, תנופה, תקומה, תנואה:

וְאִשְׁתָּעִי משֶׁה לַחֲמוּהִי יָת כָּל דִי עֲבַד יְיָ לְפַרְעֹה וּלְמִצְרָאֵי עַל עֵסַק יִשְׂרָאֵל יָת כָּל עַקְתָא דִי אַשְׁכַּחְתִּנוּן בְּאָרְחָא וְשֵׁזְבָנוּן יְיָ:

וְתַנִי משֶׁה לְחָמוֹי יַת כָּל מַה דְּעָבַד יְיָ לְפַרְעה וּלְמִצְרָאֵי עַל עֵיסַק יִשְרָאֵל יַת כָּל עַקְתָא דְאַשְׁכְּחַתְנוּן בְּאָרְחָא עַל יַמָא דְסוּף וּבְמָרָה וּבִרְפִידִים וְהֵיךְ אַגַח עִמְהוֹן עֲמָלֵק וְשֵׁיזְבִינוּן יְיָ

ויספר. זה הפסוק יורה על פירוש משה ולישראל בעבורם:

התלאה. מגזרת ונלאו מצרים והתי"ו נוסף. והטעם צרה שילאה אדם לסבלה או להגידה והטעם על רדיפת מצרים בים. וביאת עמלק ורעב הקהל וצמאו. ומכולם הצילם ה':

התלאה אשר מצאתם בדרך - רדיפת פרעה לים. ומן ובשר שנתן להם הקב"ה.

את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל. כמשיב נקם לצרי עמו, על דרך אשיב נקם לצרי וזה במה שלקו בגופם על הים, כאמרו ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים ובזה הורה כי בחר בישראל לסגולה מכל העמים:

את כל התלאה אשר מצאתם בדרך. ברעב ובצמא ובמלחמת עמלק:

ויצילם ה'. ובזה הורה השגחתו הפרטית עליהם, וסבת זה בהכרח היות דעותם ומעשיהם נכונים לעבדו שכם אחד:

את כל התלאה. הזכיר כן על מי מרה וכליון הבצק שהוציאו ממצרים ומלחמת עמלק כל זה אירע להם בדרך ואף על פי כן ויצילם ה'.

ויספר משה לחותנו וגו'. יש ספק מהו החידוש שספר משה לחותנו שכל מה שספר לו ידע קודם שנסע מארצו ולכן בא אל המדבר שנאמר וישמע יתרו ועוד ויחד יתרו וגו' ולמה לא שמח בארצו ועוד ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל וגומר למה לא בירך את השם בארצו כששמע שם את כל אשר עשה אלהים למשה וגו': התשובה מה ששמע יתרו בארצו אינו אלא מה שעשה אלהים למשה ולישראל כשהוציא ה' את ישראל ממצרים וזה הוא שאמר כי הוציא ה' ומה הם הדברים שעשה ה' כשהוציאם ממצרים שנים אחד הרג בכוריהם השנית הטביעם בים ושניהם נראים עול שהיה מספיק שיוציא את ישראל ממצרים ולא שיעשה לו רעות ועוד תמה שראה דברים סותרים זה לזה ראה שכחו גדול שהאלוה שהרג בכורות כח גדול יש לו וכל שכן הפך ים ליבשה והטביעם כל זה מורה כח גדול וגבורה רבה ומי שיש לו כח גדול אין עושה עול שמי שעושה עול הוא לפי שאין לו כח לעשות מה שרוצה ורוצה למשול ולזה בא יתרו לדעת מה זה ומשה רבינו עליו השלום השיב לשתיהם ואמר ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל ובזה השיב לראשונה שישראל בנו בכורו ואמר הקב"ה לפרעה בני בכורי ישראל ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך ולפי שלא שלחם הרג בכוריהם ואמר עוד את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ובזה השיב לשנית למה טבעם בים שיצא פרעה להרוג לישראל או לטבעם בים ולזה טבע הקב"ה להם אז שמח יתרו שידע שכראוי עשה הקב"ה בשתיהם כי קודם זה היה עצב ואז אמר ברוך ה' אשר הציל אתכם וקודם זה לא בירך כי אמר מי שעשה עול אינו ראוי לברכה והנה הותרו הספקות:

ויספר משה. הגם שאמר הכתוב ״וישמע וגו׳ את כל אשר״ וגו׳, אולי שהיו פרטים שלא שמעתן אזנו. או אפשר שלא הצדיק הפלאות לצד הגזמת הענינים, או שהגם שקדם לו מהידיעות עדין היה מסתפק שלא נרתק חבל מצרי שעל צואריהם, וספר לו משה ענין שלא היה יכול לדעת מזולתו, והוא הריגת שר מצרים שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (זהר ח״ב נב:) שראוהו ישראל מת, ובזה החליט יתרו כי פקע נירם מעליהם.

ואולי כי זה הוא שרמז הכתוב באמרו את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצלם וגו׳, שהודיעו מרדיפת השר, כי יתרו כהן מדין היה, ומן הסתם הם יבחינו וידעו כי יש שרי מעלה על כל אמה, וספר לו כי רדף אותם הוא בעצמו, דכתיב (שמות י״ד:י׳) ״והנה מצרים נסע אחריהם״, ומזה רעשו ופחדו ישראל, וכמו שפרשנו שם. וכששמע יתרו כן אמר ברוך וגו׳ מתחת יד מצרים, שהוא השר שמצרים שמו, ונכון.

את כל אשר עשה ה׳ לפרעה ולמצרים על אודת ישראל. אע״ג שכבר שמע את אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו. מכ״מ הודיע לו חדשות מה שלא ידע. היינו אשר עשה ה׳. ולא אלהים שמשמעו כח הדין והעונש על הנגישות. אלא עוד זאת שבמכות היה תכליות לדעת כח ה׳ כמו שאמר ה׳ בכמה מכות למען תדע וגו׳ וכמו שנתבאר שם. והודיע לו עוד שהיה לפרעה ולמצרים. שלא נשתוו העונשין עצמם לפרעה ולמצרים. אלא לפרעה היו גדולים כדי להראות התכלית מזה המכה. מה שלא היה מקום לקוות שידעו מצרים מזה כמש״כ לעיל ז׳ ה׳. ומכ״מ הגיע כ״ז על אודות ישראל. ולא כתיב בגלל ישראל. אלא באמת לתכלית יציאת ישראל לא היה ההכרח לכך אלא בסיבת ישראל נתגלגלו ידיעות הללו. עוד הודיעו את כל התלאה וגו׳. וזה לא שמע עדיין:

פ דאם לא כן למה סיפר לו הא כבר שמע הכל כדכתיב וישמע יתרו: