אור החיים על שמות פרק יז

ויחנו ברפידים ואין מים. לדבריהם זכרונם לברכה (בכורות ה:) אין רפידים אלא רפיון ידים מן התורה, יכוין הכתוב לומר כשרפו ידיהם מן התורה שנמשלה למים, לזה גם ה׳ מנע מהם המים מדה כנגד מדה.

וירב העם וגו׳. פרוש, והמריבה הוא שאמרו להם בדרך זה ״תנו לנו מים״, וכי משה יש לו מים לתת להם? אין זה אלא מריבה, שאם היתה כונתם לשאול כי יצעק אל ה׳, היה להם לומר כדרך שדברו אליו (במדבר כא:ז) כששלח ה׳ בהם נחשים שרפים. או אפשר שהיו תובעים המים כמי שתובע חוב מחברו ואומר לו תן לי מה שאתה חיב לי, ואמרו לשון רבים ודבריהם עם משה לבד, כאן כללו לה׳. ולזה אמר להם משה מה תריבון עמדי מה תנסון את ה׳. ואמר בסדר זה כי בערך ה׳ כבר ידעו כי כל יכול, אלא מנסים אם יש בקרבם.

ויצמא שם וגו׳. הנה הענין יוליד התימה, למה יביאם ה׳ אל הנסיון הגדול הזה למות בצמא, וכפי השכל ישער אדם שדבר זה וכדומה תוליד הכפירה. ועוד תגדל הקשיא על משה שבמקום שיאזור חלציו בתפלה ובתחנונים בא בטענה לפני ה׳ ״עוד מעט״ וגו׳, שיראה כי לא חשש על צמאונם ועל מות בני ישראל בצמא, כי הכתוב מעיד כי צמאו למים.

ונראה כי ה׳ נסה אותם להדריכם לשאת עיניהם ולהתפלל לפני ה׳, כי זה עקר גדול באמונה ובהשלמת הנפש. ותמצא שנתחכם ה׳ על הדבר ולא נתן להם מן יום לחדש אלא דבר יום ביומו, ואשר על כן מנע מהם הנס עד שיתחננו למול קונם וישמע צעקתם. ומודיע הכתוב כי במקום שיצעקו לה׳ היו מריבין עם משה, וכשתקף עליהם הצמאון, וילן העם על משה. לזה סדר הכתוב סדר המעשה ״ויצמא וגו׳ וילן״ וגו׳, לומר שלא עשו דבר זולת זה – הא למדת כי לא צעקו לה׳. וכן העיד הכתוב על נסותם וגו׳ ״היש ה׳ בקרבנו אם אין״ – הא למדת כי לא היו מצדיקים בהשגחה. והן האדון ברוך הוא היה מכריחם לצעק אליו ולהסיר המחשבה הרעה באמצעות תקף הצמאון, וכל זה השכיל והבין משה, ולזה לא התפלל אל ה׳ והיה מצפה לתקות האדון מהם. וכשראה כי גדול הכאב אמר לפני ה׳ מה אעשה לעם הזה, פרוש, מה אעשה להם להרחיק תלונתם מעלי. ומזה תדע כי הרגיש משה כי אין דבר זה תלוי בתפלה, שאם לא כן היה מתפלל כמו שעשה על הים, ולו יהי שלא נענה היה מוסיף בתפלה עד שיענהו ה׳. וטען עוד לפני ה׳ עוד מעט וגו׳, פרוש, אם תוסיף לצערם עוד מעט תולדות הדבר שתצא מהם היא וסקלני, ולו יהי שאחר תוסיף לצערם עד שיצעקו לפניך בבכיה רבה ותצא כונת ה׳ לפעל, אבל ביני ביני וילך משה בסקילה, וזו טענה הנשמעת.

וראיתי לתת לב איך עם ה׳ הרואים דברים המפלאים והנוראים במצרים ועל הים ובמדבר, יטעו בדבר ולא יצעקו אל ה׳, והלא הם המכירים תועלת הצעקה כי שמע את נאקתם במצרים (שמות ב:כג). ואולי כי דעתם היה שאין צורך לתפלה על הדבר כל שה׳ ישנו בתוכם, כי אחר שהביאם למדבר פשיטא שלא הביאם אלא לספק צרכם, שאם לא כן הלא המה אבודים ולא יצטרכו לתפלה, ואין זה אלא שאין ה׳ בקרבם, והוא הנסיון שאמרו ״היש ה׳ בקרבנו״ וגו׳.

עבר לפני העם וגו׳. אולי שידע ה׳ כי גדל הצמאון בעם ויהיו מסתכנים אפלו בזמן מועט, לזה אמר כי מדי עברו יעבר לפני העם, פרוש בדרך שידעו שאתה הולך למצא להם מים כדי שישקט אש הצמאון מהם ביני וביני, ולא תעבר דרך שלא יהיה לפניהם, וגם קח עמך הזקנים כדי שתהיה ההרגשה.

אשר הכית בו וגו׳. וזה יהיה לנס עצום, כי זה אשר הבאיש המים הנמצאים ועשאם דם, יפעול בכח עליון פעלה נגדית שימציא מים לשתות העם. ויש בזה הכחשות מפלאות מנגדות למתחכמים להכחיש כי הם פלאות אלהי ישראל, במטה זה תבקע קרקפתו החושבת זרות.

הנני עומד וגו׳. פרוש ״לפניך״ במקום זה, ו״שם״ על הצור, כי מלא כל הארץ כבודו בתמידות באין השתנות מקום שלא יהיה בו שוכן השוכן, אלא יש מקום שתגדל בו השראת שכינתו יתברך, או כפי מעלת הכנת המקום כמקום המקדש, או כפי השרויים בתוכו.

ויבא עמלק וגו׳. להיות שנתעצלו בתורה שנמשלה למים ולאש, דכתיב (ירמיה כג:כט) ״כה דברי כאש״, ולא נתעסקו במלחמתה של תורה, לזה הענישם בצמאון כנגד בחינת המים ובאש המלחמה של עמלק.

ויאמר משה אל יהושע. נתחכם משה כשהכיר העון שהוא לצד בטול מלחמת התורה, אמר: אין ראוי לצאת למלחמה אלא יהושע, שנאמר עליו (שמות לג:יא) ״לא ימיש מתוך האהל״ בעסק התורה, ואמר לו שיבחר כיוצא בו, ובזה יתגבר עליו, וכן היה.

ושים באזני וגו׳. צריך לדעת למה נתיחד מאמר זה ליהושע לבד. ואולי כי לצד שראה יהושע עוצם הכעסת עמלק ותקפו, ולא היה בו כח לעשות בו כליון אלא שהחלישם לבד, ויש בלבו של צדיק איך לא עשה ה׳ מה שראוי לעשות ברשע זה, לזה בא ה׳ להפיג צנתו וצוה למשה לאמר לו באזנו, פרוש כי הדבר הוא להשיב למה שבלבו של יהושע, ואמר לו כי לא ידאג על הדבר, ״מחה אמחה״ וגו׳, ודבר ה׳ כאלו כבר היה, ותהיה זאת נחמתו.

וטעם כפל ״מחה״ וגו׳, אולי שרמז לנו זמנים שימחה בהם: א׳ בימי שאול, וכנגדו אמר ״מחה״, ב׳ בימי מרדכי, וכנגדו אמר ״אמחה״, ואחת לעתיד, וכנגדו אמר ״מתחת השמים״.

חסלת פרשת בשלח