במדבר יז, ב

ואת האש. שבתוך המחתות:

זרה הלאה. לארץ מעל המחתות:

כי קדשו. המחתות ואסורין בהנאה, שהרי עשאום כלי שרת:

אֱמַר לְאֶלְעָזָר בַּר אַהֲרֹן כַּהֲנָא וְיַפְרֵשׁ יָת מַחְתְּיָתָא מִבֵּין יְקִידַיָא וְיָת אֶשָׁתָא יַרְחִיק לְהָלָא אֲרֵי אִתְקַדָשׁוּ

אֲמַר לְאֶלְעָזָר בַּר אַהֲרן כַּהֲנָא וְיַפְרֵשׁ יַת מַחְתְּיָא מִן בֵּינֵי יַקִידַיָא וְיַת אֵישָׁתָא בַּדְרֵי לְהָאֵל אֲרוּם אִתְקֵדְשָׁא

כִּי קָדֵשׁוּ הַמַּחְתּוֹת וְהֵם אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה, שֶׁכְּבָר עֲשָׂאוּם כְּלֵי שָׁרֵת - לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר י״ז:ב׳). וְלֹא יָדַעְתִּי טַעַם לָאִסּוּר הַזֶּה, שֶׁהֲרֵי קְטֹרֶת זָרָה הִקְרִיבוּ, וְזָר שֶׁעָשָׂה כְּלִי שָׁרֵת לְהַקְרִיב בַּחוּץ בְּאִסּוּר אֵינוֹ מְקֻדָּשׁ. אֲבָל יֵשׁ לוֹמַר כִּי בַּעֲבוּר שֶׁעָשׂוּ כֵן עַל פִּי מֹשֶׁה הָיוּ קֹדֶשׁ, כִּי הֵם הִקְדִּישׁוּ אוֹתָם לַשָּׁמַיִם לְפִי שֶׁחָשְׁבוּ שֶׁיַּעֲנֶה אוֹתָם הָאֱלֹהִים בָּאֵשׁ, וְתִהְיֶינָה הַמַּחְתּוֹת הָאֵלֶּה כְּלֵי שָׁרֵת בְּאֹהֶל מוֹעֵד לְעוֹלָם. וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי כִּי יֹאמַר הַכָּתוּב ״כִּי הִקְרִיבוּם לִפְנֵי ה' וַיִּקְדָּשׁוּ וְיִהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל״ (במדבר י״ז:ג׳), כְּלוֹמַר אֲנִי הִקְדַּשְׁתִּי אוֹתָם מֵעֵת שֶׁהִקְרִיבוּ אוֹתָם לְפָנַי כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לְאוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

זרה הלאה. מהמזבח:

כי קדשו. כי אחר שהקריבום לשם הנם קדושים:

ואת האש זרה הלאה. לא אל שפך הדשן מפני שהיתה קטרת זרה:

כי קדשו. ואין ראוי להניחם בבזיון:

אמר אל אלעזר לא רצה לטמא את אהרן הואיל והיה מן המקריבים.

כי קדשו. הואיל ונקרבו לפני המקום אין להוציאם לחולין כיון דאישתמש בם קודש לא ישתמש בהם חול:

אמר אל אלעזר. טעם אלעזר, לצד שלא החשיב ה׳ הדבר שיעשה על ידי אהרן שהוא כהן גדול, או לצד שעל ידי אהרן נעשה המשפט ומתו מקריבי המחתות, לא רצה ה׳ שיעשה על ידו הרמת המחתות.

וירם את המחתת. צריך לדעת למה אמר וירם בוא״ו כיון שזה הוא התחלת המצוה. ונראה שנתכון להוסיף על ענין ראשון שהוא בליעת קרח ועדתו, שראו עם בני ישראל כי מה׳ יצא דבר כהונת אהרן, ועוד הוסיף תוקף וחוזק הכהונה ביד אהרן לדורות, שירם המחתות וגו׳ ועשו אותם רקועי פחים וגו׳ ויהיו לאות לבני ישראל וגו׳ זכרון לבני ישראל וגו׳.

אל אלעזר. שהוא היה ממונה על המזבחות בעבודת משא בני קהת. וממילא היה בידו כל צרכי המזבח:

ואת האש זרה הלאה. לא יחזיר האש על המזבח. ולא להשתמש בם:

כי קדשו. אין הפי׳ מלשון קדושה דא״כ הכי מיבעי כי קדושים המה. שהרי כבר המה קדושים בהיותם עה״מ וגם ע״פ דקדוק לה״ק כי נקדשו מיבעי. אלא משמעות קדשו כמו לא יהיה קדש בבני ישראל. דמשמעו שנתחלל מחשיבותו ונעשה קדש. כך אש המזבח שהיה קדוש ועתה קדשו ונתחללו. ע״כ אינם ראוים לא למזבח ולא לחול כמו כל קדושת הגוף שאין לו פדיון בנפול בהם מום וכדומה:

וירם את המהתות וכו' ואת האש היינו הגחלים שישנם בתוך המחתות זרה הלאה לכבותם. והנה הגחלים בודאי נלקחו מן המערכה כמו שלמד בספרא (צו סימן וא"ו) וביומא (דף מ"ה) שאש מחתה ומטרה תנטל ממזבח החיצון והדין הוא דאם כבה אש המזבח אפי' גחלת אחת ואפי' הורידה מעל המזבח וכבה לוקה, כמ"ש בזבחים (דף צא ע"ב), אמנם בכבה אש מחתה ומנורה אפי' בראש המזבח פטור שהרי נתקה למצוה אחרת ואין אני קורא בה אש המזבח, וכמ"ש הרמב"ם (פ"ב מה' תו"מ ה"ו) אולם בגחלים שבמחתות האלה שהי' ההקטרה שלא כדין י"ל שלא נתקה למצוה אחרת ואסור לכבות הגחלים, לכן אמר לו ה' את האש זרה הלאה ואל תחוש שאתה עובר על לא תכבה, כי קדשו ר"ל שהמחתות קדשו והם כלי שרת והיו הקטורת ראוים להקטיר אותם כהן, א"כ אנתיק למצוה אחרת ויכול לכבות את האש:

ת לא גם האש שעל המזבח דאם כן מאי כי קדשו דקאמר מה מונעת האש שעל גבי המזבח מקדושתן:

א לא למקום רחוק דאם כן היה לו לפרש לאיזה מקום:

ב אבל לא האש דאם לא כן לא היה להם לזרוק לארץ ופירש אחר כך מה טעם קדשו שהם אסורים בהנאה שעשאום מקריבי הקטורת כלי שרת וטעונים גניזה: