במדבר יז, כג

ויצא פרח. כמשמעו:

ציץ. הוא חנטת הפרי כשהפרח נופל:

ויגמל שקדים. כשהכר הפרי הכר שהן שקדים, לשון (בראשית כא, ח) ויגדל הילד ויגמל, ולשון זה מצוי בפרי האילן, כמו (ישעיה יח, ה) ובסר גמל יהיה נצה ולמה שקדים, הוא הפרי הממהר להפריח מכל הפרות, אף המעורר על הכהנה פרענותו ממהרת לבא, כמו שמצינו בעזיה (ד"ה ב' כו, יט) והצרעת זרחה במצחו. ותרגומו וכפית שגדין, כמין אשכול שקדים יחד כפותים זה על זה:

וַהֲוָה בְּיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וְעַאל משֶׁה לְמַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא וְהָא נְעָא חוּטְרָא דְאַהֲרֹן לְבֵית לְוֵי וְאַפֵּק לַבְלְבִין וְאָנֵץ נֵץ וְכָפֵית שִׁיגְדִין

וַהֲוָה מִיוֹמָא חוֹרָן וְעָאל משֶׁה לְמַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא וְהָא נְעָא חוֹטֶר אַהֲרן לְבֵית לֵוִי וְאַפֵּיק לִבְלוּבִין וְאָנֵיץ נִצִין בֵּיהּ בְּלֵילְיָא גְמַר וַעֲבַד לוּזִין

וַהֲוָה מִן יוֹמָא דְבַתְרָא וְעַל משֶׁה לְמַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא וְהָא אַפְרַח חוּטְרָא דְאַהֲרן לְבַיְיתֵיהּ דְלֵוִי וְאַפֵּיק פְּרָחִין וַאֲנֵיץ נִיצִין וְחָסִיל לוּזִין בַּר לוּזַיָא:

לבית לוי. מטה משרת עצמו ואחר עמו מטה אהרן מטה לבית לוי:

ויגמול. מגזרת ויגדל הילד ויגמל ורבים אמרו בעבור שקדים כי המטה היה ממין האילן ואינה ראיה ודרך דרש כי שקדים כמו כי שוקד אני:

ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים - נראה לפי הפשט: כשהוציאו משה מצאו שפרח ולא יותר, כדכתיב: והנה פרח מטה אהרן, אבל אחר כן:

ויצץ ציץ - לעיני כל ישראל. ואחרי כן: ויגמל שקדים. שאילו כן היה הענין תחלה, הנה לא היתה נראה לא הפריחה ולא הניצה וגם לא היה לו לכתוב והנה פרח, אלא והנה גמל שקדים מטה אהרן לבית לוי.

והנה פרח מטה אהרן. משמע דתרי עניני פרח היו שם דמצד אחד פרח ואותן פרחים עמדו ולא נפלו לעולם ומצד אחד ויצא פרח ונפל כדרך כל פרחי אילנות ויצץ ציץ ויגמול שקדים. וראיה מיומא ומפרק מקום שנהגו דמסיק על אותן דברים שנגנזו וי"א אף מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה נגנזו מכלל דפרחים היו ועמדו לעולם ומצד אחד השקדים:

פרח ציץ. שקדים. כנגד ג' שערערו על הכהונה קרח וירבעם ועוזיהו:

שקדים בגי' חשמונים דמז לחשמונים שהם מזרע אהרן ותתקיים הכהונה בידם:

והנה פרח מטה אהרן לבית לוי. שהוא מטה בית לוי.

ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים. מה שגמל שקדים ולא פרי אחר, שהוא פרי מכובד וממהר לצאת משנה לשנה יותר משאר פירות, ומפני זה נקראו שקדים מלשון שקידה, כמ"ש (ירמיהו א׳:י״ב) כי שוקד אני על דברי לעשותו. והפרי הזה מר מתחלתו. וכן לשון זה של שקדים נזכר על מדת הדין לעולם, ויגמול שקדים, מקל שקד אני רואה, כלומר ענף עם השקדים שבו שהם מרים, רמז על פורענות ועל מרירות מדת הדין המתוחה בחורבן בית המקדש על ידי נבוכדנצר שכן אמר ג"כ (שם) סיר נפוח אני רואה ופניו מפני צפונה, וכן כתוב מפורש (דניאל ט׳:י״ד) וישקד ה' על הרעה. וא"כ המטה הזה שגמל שקדים, מתוך שם הפרי ומהירתו וטעמו אנו למדין שכל המערער על הכהונה הקב"ה ממהר להפרע ממנו ומותח כנגדו מדת הדין, כמו שמצינו בעזיהו המלך ששלח ידו להקטיר קטרת במקום כהן, וכתיב בו (דברי הימים ב כ״ו:י״ט) והצרעת זרחה במצחו.

ויצא פרח סימן לפרחי כהונה העתידין לצאת ממנו.

ויצץ ציץ סימן שיצאו ממנו כהנים ששוקדים על עבודתם כדאמרינן כהנים זריזים הם חז״ק הא דאמרינן במסכת אבות ואף מטהו של אהרן שקדיה ופרחיה שהן מן הדברים שנבראו בע״ש בין השמשות.

ויצץ ציץ. שהנצו הפירות:

ויגמל שקדים. שמא שקדים ממש אי נמי פירות אחרות אבל [מפני שבאו בלילה אחד קורא אותם שקדים לשון מהירות] כמו "כי שקד אני על דברי לעשתו" וגם יש לפרש שלכך צוה הכתוב לעשות הבחנות המטות כדי שיהא מטה אהרן למשמרת ולעד ולאות כדמפרש:

והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויוצא פרח ויצא ציץ הרבה נסים נעשו בזה. אחד שהוציא שני פרחים האחד נפל בשגמל שקדים שכן הדרך השני נשאר לעולם וזה הוא שאמרו חז"ל שנגנז מטה אהרן בפרחו ושקדו וזה נס גדול. הנס השני שטבע שאר אילנות כשנכרתים מוציאים פרח מצד לחלוחית שבהן ואילן שקד כשנכרת מתייבש ואינו נשאר בו שום לחלוחית ולזה ראה ירמיה מקל שקד שאבד לחלוחית שבישראל. הנס השלישי במדרש שאלו השקדים היו מתוקים ומרים המתוקים מצד ימין המטה והמרים מצד שמאל וכשיהיו ישראל עושים רצונו של מקום היו הפרחים המתוקים של צד ימין לחים ושל צד שמאל כמושין וכשאין ישראל עושין רצונו של מקום היו הפרחים של צד שמאל לחים ושל צד ימין כמושין. והטעם שהוציא פרח רמז לבני אהרן שהם פרחי כהונה לומר כי מה' היתה זאת להם ויצא ציץ על אהרן שעליו ציץ נזר הקדש שקדים על הלוים השוקדים במקדש כל הימים לומר שהקב"ה שלח למשה כל אלו המינויים כי לא מלבו ומה שהקדים הפרח לציץ שכן התחילו בניו לעבוד כי בפרשת ויקרא כתיב בני אהרן ולא הוזכר עדיין אהרן:

ויגמל שקדים. רז״ל אמרו (במדבר רבה יח,כג) טעם שקדים – להעיר שכל המערער על הכהונה פורענותו ממהרת לבוא, עד כאן. ונראה שהכרחו לומר כן, שאין ראוי לבעל הנס לבקש פרי הממהר להפריח, שנראה חס ושלום הפחתת היכולת שמבקש אחר פרי שממהר. לזה אמרו כי יש טעם בדבר שהצרך להפריח שקדים ולא פרי אחר, לומר שממהר לפרע וכו׳, שזולת זה היה מוציא חרוב.

והנה פרח מטה אהרן וגו'. רמז כי לא למראה עיני האדם ישפוט ה' כ"א נראה אחד עץ יבש בלי לחלוחית מים תורה וחכמה הקב"ה מפריחו וכך בהפך כדמסיק בילקוט (ביחזקאל יז קח עיי"ש) שדרש על קרח ואהרן פסוק הובשתי עץ לח והפרחתי עץ יבש. (שם יז כד) ויכול להיות שמשם נמשך המקור שכל מה שהיה במקדש היה מלבלב ועושה פירות ואפילו הזהב שנקרא פרוים, ויוצא פרח, זה היה סימן לכהנים קטנים שנקראו פרחי כהונה, ויצץ ציץ. זה סימן לכהנים גדולים נושאים ציץ נזר הקודש, ויגמול שקדים. בזכות וירץ אל תוך הקהל וגו' כדי לעצור המגפה ובזכות שכהנים זריזים הם כגמול ידו השיב לו להצמיח שקדים שיש בהם משמעות לשון שקידות ומהירות, וזכה למתנות שנאמר ואני הנה נתתי לך. ולשון הנה מורה על הזריזות וכן פירש"י פר' וישב (לז יג) ויאמר הנני. לשון ענוה וזריזות. ורש"י פירש כאן הנה בשמחה, כד"א הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו. (שמות ד יד) וטעמו של דבר שכל הנה לשון זריזות הוא וכל מה שהאדם עושה בזריזות ודאי הוא שמח בעשייתו וכשם שאהרן היה שמח לקראת משה אחיו הקטן ממנו ולא נתקנא בשררתו בזכות זה ניתן לאהרן שררת הכהונה למשחה בה בשמחה זה"ש ואני הנה נתתי לך. בזכות הנה הוא יוצא לקראתך. ולמעלה בפסוק בקר ויודע ה' שנתן לו ה' המתנות בבוקר בפנים מאירות בשמחה כמשפט כל דבר הניתן אל השואל כהוגן. ורז"ל אמרו (שבת קלט.) שבזכות וראך ושמח בלבו. זכה לחשן משפט על הלב לפי שנאמר (תהלים כה ט) ידרך ענוים במשפט. כדרך שנתבאר למעלה פר' משפטים (כא א) ודרך זה ענוה לו ששמח על שררת אחיו ורז"ל אמרו (חולין פט.) גדול מה שנאמר במשה ואהרן שנאמר (שמות טז ח) ונחנו מה. וכן באהרן כתיב (במדבר טז יב) ואהרן מה הוא. שהוא מחשב את עצמו לבלי מה כאילו הוא עץ יבש שאין בו שום לחלוחית ע"כ זכה שפרח מטה אהרן היבש.

ומה שנתנו לו כ"ד מתנות, כנגד כ"ד ספרים, כדאר"ש בר נחמני א"ר יונתן (סנהדרין צ:) מנין שאין נותנים מתנות לכהן עם הארץ שנאמר (דבה"י ב' לא ד) לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה' וגו'. ובילקוט (יח תשנה עיי"ש) מנה כ"ד מתנות י"ב במקדש וי"ב בגבולין רמז לדבר זה יהיה לך מקודש הקדשים. כמספר זה דהיינו י"ב יהיה לך מקודש הקדשים דהיינו י"ב שבמקדש, וזה יהיה לך תרומת מתנם לכל תנופות בני ישראל. זהו כנגד י"ב שבגבולין כי אין שם מקדש. ולמעלה פרשת נשא (ו כג) פרשנו שיש עוד עבודת מתנה והיא ברכת כהנים כה תברכו. כי בה יהיו כ"ה וכאן היא רמוזה ביתור לשון. הנה (יח ח) עולה ששים כמספר ששים גבורים סביב לה. (שיר ג ז) הרמוזים בברכת כהנים ושם נאמרו פנים מאירות יאר ה' פניו אליך, והיינו הנה בשמחה.

והנה פרח. החל לפרוח היינו הוצאת קצה העלים מן המטה:

ויצא פרח. העלים נתפשטו ויצאו לחוץ. ומזה הגיע ויצץ ציץ. המה הפרחים שמהם נעשה לבסוף פרי השקדים:

ויגמול שקדים. הן הפרי בשלימות. וא״א לומר שכל זה היה במשך הלילה קודם שראו ישראל. דא״כ כ״ז מיותר. וראוי לכתוב והנה גמל שקדים. והרשב״ם כ׳ שבשעה שהוציא משה לא היה אלא פרח. ולעיני העם הציץ וגמל שקדים. אבל אם כן להיפך מיבעי לכתוב ויוצא משה וגו׳ אל כל בני ישראל והנה הציץ ציץ וגמל שקדים. ותו הרי מפורש ביומא דף נ״ב ב׳ מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה. הרי שהיו הפרחים לדורות. אלא כך היה נמצא על המטה גם ציץ גם שקדים וכ״כ בת״י שם. ובאו לאות שקדים גמורים על הכהונה שהמערער עונשו ממהר לבא כמו מעשה דעוזיהו וכפרש״י. ועל לויה לא מצינו שישראל נענש מיתה על עבודת הלויה. אלא ודאי איזה עונש יגיע ובזה נמשל לפרחים הבא לידי גמר הפרי. נמצא היה המטה אות גם על הכהונה גם על לויה ומטעם המבואר לעיל. והנה העיד הכתוב דמתחלה פרח עלים קטנים ואח״כ נתפשטו וגם הציץ ואח״כ גמל שקדים. ולא היה הנס שהיו פתאם עלים גדולים. וכן יצאו פתאם שקדים גמורים והלא בדרך נס לא יפלא כל דבר. אלא בא ללמד לישראל דרך העונש. שלא כל המערער אחר הכהונה תיכף יגיע עונשו במיתה. אלא יענש באיזה עונש גלוי ואם לא ישוב אזי יגמל עונשו. והרי עוזיהו לא נענש במיתה אלא הצרעת זרחה במצחו וה״ז כמו הפרח וציץ. וכיון שנבהל עוזיהו ויצא ושוב לא ערער עוד לא נענש יותר. ואדרבה הנהיג המלוכה גם בהיותו יושב בית החפשית. ובזה הערך הוא המערער אחר לויה מתחלה עונשו מועט כעין יציאת עלים. ואח״כ אם לא ישוב יתרחב עונשו יותר עד שיגיעו לכעין ויצץ ציץ:

והנה פרח מטה אהרן מצד שהיה שם אהרן כתוב עליו ברר כהונת אהרן ומצד שהי' מטה לוי הרר שהלויה מגיע לבית לוי ועז"א מטה אהרן לבית לוי, ויצץ ציץ כתב הרשב"ם כשהוציאו משה מצאו שפרח ולא יותר כדכתיב והנה פרח מטה אהרן אבל אח"כ ויצץ ציץ לעיני כל ישראל ואח"כ ויגמל שקדים, שאלו היה זה תחלה לא היה נראה לא הפריחה ולא הניצה וגם לא היה לו לכתוב והנה פרח אלא והנה גמל שקדים מטה אהרן לבית לוי, ולדעתי כ"ז היה באהל העדות כמו שמשמע ממ"ש ויוצא משה את כל המטות, שמשמע שגם מטה אהרן הוציא אח"ז וכן בת"י ואנץ נצין ביה בליליא גמר ועבד לוזין, רק שהיה בזה נס אחר, שדרך האילנות שבעת הנצה כבר נפל הפרח, ובעת שגמל הפרי לא נמצא הנץ עוד, ובמטה זה היה הנס שלא נפל הפרח ולא הנץ והיה נמצא עליו הפרח כמו שהתחיל לפרוח שעז"א והנה פרח ועוד פרחים שנגמרה פריחתן שעז"א ויוצא פרח וגם נמצא עליו הנץ וגם הפרי שנגמרה, ונס זה היה מוכרח להעשות, שאם היה פריחה לבד היה אומר שמשה כרת בד של אילן שקדים בעת שהפרח עליו, ובד זה היה דומה עם מטה אהרן וכתב עליו שם אהרן, אבל דבר זה שימצא הפרח והציץ והפרי לא נמצא במציאות:

כ לפי שמצינו ציץ קודם לפרח שנאמר יציץ ופרח לכן פירש"י פרח כמשמעו. ואם תאמר ולמה לא פירש ציץ כמשמעו ופרח הוא דבר הבא קודם הציץ כגון ליחלוח של אילן. ויש לומר לפי שנאמר אחר הציץ ויגמול שקדים ומהו הדבר שלפני גמול שקדים חנטת הפרי מצאתי. ועוד מצאתי היכן שיש שתי לשונות כגון הכא פרח והדר ויצץ ציץ ופרח הוא ידוע לשון מה הוא וציץ אין ידוע מה לשון הוא לכך פירש"י פרח כמשמעו ואין צריך פירוש אבל ציץ אין ידוע וצריך פירוש והוא חנטת פרי וכן מנחתם חטאתם ואשמם כמשמעו דבסמוך לפי שהם ידועים מה הם אבל אשר ישיבו לי צריך לפרש זה גזל הגר כי לא הייתי יודע מה פירוש של אשר ישיבו לי אבל מנחתם חטאתם ואשמם כמשמעו בין דצבור ובין דיחיד. ולפי סברת הרב שבפרשת וישב שכתב שהפרח הוא הנץ אלא שהנץ גדול מפרח יהיה פרח מורה על הנץ הקטן ויוצא פרח וגומר מורה על הנץ הגדול כי שניהם נקראים פרח והיינו נמי כשהפרח עדיין לא נפל נקרא גם הנץ פרח אלא שזה גדול וזה נקרא נץ קטן אבל כשהפרח נופל כמו הכא נקרא הנשאר בשם ציץ: