במדבר יז, ה

ולא יהיה כקרח. כדי שלא יהיה כקרח:

כאשר דבר ה' ביד משה לו. כמו עליו, על אהרן דבר אל משה, שיהיה הוא ובניו כהנים, לפיכך לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן וגו', וכן כל לי ולו ולהם הסמוכים אצל דבור פתרונם כמו על ומדרשו על קרח. ומהו ביד משה ולא כתב אל משה, רמז לחולקים על הכהנה שלוקין בצרעת, כמו שלקה משה בידו שנאמר (שמות ד, ו) ויוציאה והנה ידו מצרעת כשלג, ועל כן לקה עזיה בצרעת:

דָכְרָנָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּדִיל דִי לָא יִקְרַב גְבַר חִלוֹנַי דִי לָא מִזַרְעָא דְאַהֲרֹן הוּא לְאַסָקָא קְטוֹרֶת בּוּסְמִין קֳדָם יְיָ וְלָא יְהֵי כְקֹרַח וְכִכְנִשְׁתֵּיהּ כְּמָא דִי מַלֵיל יְיָ בִּידָא דְמשֶׁה לֵיהּ

דוּכְרָנָא לִבְנֵי יִשְרָאֵל מִן בִּגְלַל דְלָא יִקְרַב גְבַר חִלוֹנַי דְלָא מִן בְּנֵי אַהֲרן לְאַסָקָא קְטוֹרֶת בּוּסְמִין קֳדָם יְיָ וְלָא יְהֵי גְבַר מִתְנַטֵל לְמִפְלוֹג עַל עֵיסַק כְּהוּנְתָּא כְּקרַח וְכִכְנִישַׁת סַעֲדוֹי וְסוֹפֵיהּ לְהוֹבָדָא וְלָא כְמִיתוּתָא דְקרַח וְכִכְנִשְׁתֵּיהּ בִּיקִידַת אֵשָׁא וּבְלִיעַת אַרְעָא אֱלָהֵן לְמִלְקֵי בִּסְגִירוּתָא הֵיכְמָא דְמַלֵיל יְיָ לְמשֶׁה שַׁוֵי יְדָךְ בְּעִיטְפָךְ וְלָקַת יְדֵיהּ בְּצוֹרְעָא הֵיכְדֵין יִמְטֵי לֵיהּ

כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ – כְּמוֹ עָלָיו, עַל קֹרַח. וּמַהוּ "בְּיַד מֹשֶׁה" וְלֹא כָּתַב "אֶל מֹשֶׁה"? רֶמֶז לַחוֹלְקִים עַל הַכְּהוּנָּה שֶׁלּוֹקִין בְּצָרַעַת כְּמוֹ שֶׁלָּקָה מֹשֶׁה בְּיָדוֹ, וְעַל זֶה לָקָה עֻזִּיָּהוּ בְּצָרַעַת. וּלְפִי פְּשׁוּטוֹ, וְלֹא יִהְיֶה בָּלוּעַ וְשָׂרוּף כְּקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ, אַךְ כַּאֲשֶׁר נַעֲשָׂה לְמֹשֶׁה בְּיָדוֹ שֶׁלָּקָה בְּצָרַעַת. וְיֵשׁ פּוֹתְרִים: לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן שֶׁיִּהְיוּ הוּא וּבָנָיו כֹּהֲנִים וְלֹא זָר - לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר י״ז:ה׳). וְהַנָּכוֹן שֶׁהוּא רוֹמֵז אֶל אֶלְעָזָר הַנִּזְכָּר, שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ״אֱמֹר אֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן" וְגוֹ' (במדבר י״ז:ב׳), וְשִׁעוּרוֹ: וַיִּקַּח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֵת מַחְתּוֹת הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ הַשְּׂרוּפִים וַיְרַקְּעוּם צִפּוּי לַמִּזְבֵּחַ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" וְגוֹ':

כאשר דבר ה' ביד משה לו. לאהרן וי"א כי לו שב אל קרח והוא רחוק בעיני:

כאשר דבר ה' ביד משה לו - מוסב למעלה. ויקח אלעזר הכהן את מחתות מבין השרפה כאשר דבר ה' ביד משה.

לו - לאלעזר. שכך ציוהו הקב"ה למשה: אמור אל אלעזר בן אהרן הכהן וירם את המחתות.

כאשר דבר ה' ביד משה כו'. פשטיה דקרא קאי אדלעיל כלומר ויקח אלעזר את המחתות כאשר דבר ה' ביד משה:

ולא יהיה כקרח וכעדתו. מכאן הוכיחו רז"ל כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו. ובאור הכתוב ולא יהיה כקרח וכעדתו מן הנבלעים והנשרפים רק שילקה בצרעת, זהו כאשר דבר ה' ביד משה לו, רמז על החולקים על הכהונה שלוקין בצרעת כשם שלקה משה בצרעת בידו, דכתיב (שמות ד׳:ו׳) ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך.

זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר הא למדנו שהדבור למשה שיאמר לאהרן שיהא הרואה שואל הרי כתיב מזבח אדמה תעשה לי שהיו ממלאים את חללו עפר אם כן מה טיבו להיות לו גג מנחושת והנשאל משיב גג זה נעשה ממחתות קרח ועדתו שהיו מערערין על הכהונה וכל העם ישמעו וייראו לערער עוד.

ביד משה לו לקרח ופירושו על קרח דוגמא כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך שפירש שדברתי עליך. ד״א לו לאהרן.

זכרון לבני ישראל. כשיראו אותו צפוי יזכרו מה אירע לאלו על שעירערו על הכהונה ולא יבאו לערער:

ולא יהיה כקרח. ולא יארע לו כמו שאירע לקרח:

כאשר דבר ה' ביד משה לו. [לאלעזר עשה אלעזר] ומדרש אגדה הבא לערער על הכהונה לא יהיה כקרח אלא כאשר דיבר ה' ביד משה שנצטרע, כן יהיה לו כמו שמצינו בעזיה שבא להקטיר ונצטרע:

למען אשר לא יקרב וגו׳ ולא יהיה וגו׳. צריך לדעת למה הצרך לומר ולא יהיה וגו׳. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו (סנהדרין קי.) שבאה אזהרה למחזיק במחלוקת שעובר בלאו של ״ולא יהיה״ וגו׳. וחוץ מדרכם זכרונם לברכה נראה שנתכון ה׳ לתת טעם למה הצרך לזכרון זה ולא הספיק באזהרה בתורה ״לא יקרב איש זר״ וכל הקרב וגומר תבלענו הארץ, לזה אמר ולא יהיה כקרח פרוש, אם אני מצוה בלא זכרון זה אני חושש שלא יועיל לאיזה אדם מהם באזהרה וימות כקרח ועדתו, וזכרון זה יועיל שלא יסבב לו להיות כמו שהיה לקרח ולעדתו.

כאשר דבר ה׳ ביד משה לו. פרוש, לצד שאמר ולא יהיה כקרח וגו׳, ממוצא דבר אתה למד שכל העומד מקודם לערער על הכהונה יהיה לו כקרח וכעדתו, ודבר זה לא מצינו שהתרה ה׳ כן. לזה אמר כאשר דבר ה׳ ביד משה לו, פרוש לקרח. הא למדת שהדברים שאמר משה לקרח ״ואם בריאה יברא ה׳ ופצתה האדמה את פיה״ וגו׳, היו דברי ה׳ ביד משה להתרותו, ולא אמרן משה מעצמו. והוא אמרו ביד משה לו, פרוש לקרח המזכר בסמוך.

ולא יהיה כקרח ועדתו וגו'. פירש"י שלא ילקה בצרעת כמו שלקה משה בצרעת בידו (סנהדרין קי) ומלת לו שב אל החולק על הכהונה. וכאן הבן שואל מה ענין צרעת של משה אל החולק על הכהונה, ויותר היה נכון אם היה מביא לראיה צרעת של מרים שהיה מעין מחלוקתו של קרח כי מחלוקתו על הכהונה נמשך ממה שחלק על נבואתו של משה לא שלחך ה' ומזה המין היה צרעת של מרים שאמרה הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר. וכן אמר קרח כי כל העדה כלם קדושים, לא אתם לבדכם שמעתם בהר סיני אנכי ולא יהיה לך. אבל צרעת ידו של משה מה שייכות יש לו למחלוקתו של קרח.

ועתה שא נא עיניך וראה, כי הנני מקרב הענינים והיו לאחדים בידך וילקה הדומה בדומה ומשם תקח ראיה בריאה וטובה שהחולק על נבואתו של משה לוקה בצרעת וזה לפי שארז"ל (שבת צז) החושד בכשרים לוקה בגופו מנלן ממשה כו', וכפי שורת הדין שראוי לעשות אל החושד כאשר זמם לעשות לאחיו. א"כ החושד נלקה באותו מכה שהיתה ראויה לבא על הנחשד אם היה הדבר אמת, ומשה חשד את ישראל בבלתי מאמינים בנבואתו כמ"ש (שמות ד א) והן לא יאמינו לי וגו' כי יאמרו לא נראה אליך ה'. והיינו ממש דברי קרח שאמר לא נראה אליך ה' ואתה בודה הכל מלבך, מדהוצרך משה לומר כי ה' שלחני כי לא מלבי, כך חשד משה את ישראל שיכחישו נבואתו ויאמרו לא נראה אליך ה' ומלבך אתה בודה כדי לנהג שררתך עלינו. ומדאנו רואין שנלקה משה בצרעת על שחשדם במה שאין בהם ש"מ שאילו היה הדבר אמת שהיו ישראל מכחישין נבואתו אז היו ישראל לוקין בצרעת זה, ולפי שחשדם במה שאין בהם נלקה הוא באותה מכה שהיתה ראויה לבא עליהם, דאל"כ לא יהיה מדה כנגד מדה וצריך להיות כאשר זמם לעשות לאחיו ומכאן ראיה ברורה שהחולק על הכהונה לוקה בצרעת כי כל החולק על הכהונה חולק על נבואתו של משה ואומר לא נראה אליו ה' ליתן לו רשות שיתן הכהונה לאהרן דווקא וחושדו שמשה מלבו נתנה לאחיו וזה פירוש יקר.

וטעם לצרעת דווקא, היינו לפי שמצינו (ערכין טז) שהצרעת בא על גסות הרוח, ועל לשון הרע. שכן עוזיהו נצטרע על שגבה לבו עד להשחית (דבה"י ב' כו יט) ומדברי קבלה ילפינן שנאמר גבר יהיר ולא ינוה. (חבקוק ב ה) שלא ישאר בנוה שלו לפי שסופו לישב בדד מחוץ למחנה. ואילו היו ישראל בלתי מאמינים בנבואת משה מסתמא היו חושדים אותו כי לבעבור השתרר עליהם הוא רוצה למושכם אחריו ואילו היו אומרים אליו לא נראה אליך ה' בלשון נוכח היו ודאי בכלל מספרי לה"ר ומב' צדדים אלו היו נלקין בצרעת וע"כ חזר הדין על משה שחשדם שלא כדין, וצרעת ביד דווקא כארז"ל (ערכין טו:) כתיב מות וחיים ביד הלשון (משלי יח כא). וכי יש יד ללשון אלא מה היד ממית אף הלשון ממית שנאמר (ירמיה ט ז) חץ שחוט לשונם, שוחט כתיב כי הרי זה בא להיות שוחט לאחרים ונמצא שחוט כי לה"ר תלתא קטיל (דב"ר ה י) וכן קרח היה בכלל כת ליצים כדאיתא במדרש (שו"ט תהלים א) וסימן לדבר קרח ר"ת קשת רומח חרב על שם שנאמר (תהלים נז ה) בני אדם שיניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה. ומה שלא נענש קרח בצרעת כמשה לפי שהיה קים ליה בדרבה מיניה, שהרי כפר בעיקר ובתורת משה ורצה לבטל השררה אשר מזה הצד נתן הדין שיהיה מן הבלועים, ועוד שכבר ראה מעשה ה' הגדול מה שלא ראו ישראל בשליחות ראשון של משה, וזה"ש זכרון לבני ישראל וגו' למען אשר לא יקרב איש זר להקטיר קטורת. כי הזר הקרב מסתמא הוא חולק על נבואת משה. ומ"מ הזר הקרב לא יהיה כקרח ועדתו שוה בעונש כי קרח ועדתו היו בו חטאים גדולים זולת זה. אלא יהיה כאשר דבר ה' ביד משה לו. כמשה שלקה בידו בצרעת כך ילקה בצרעת כל החולק על הכהונה.

זכרון לבני ישראל. עוד טעם על שעשה על מזבח החיצון כדי שיראו הכל ויהי להם לזכרון:

כאשר דבר ה׳ ביד משה לו. לבד הדבור המפורש אמור אל אלעזר וגו׳. הבין משה רבינו עוד כונה בזה הצווי מדאמר ה׳ בלשון לבני ישראל. ולא אמר לאות בישראל ויהיו גם הכהנים בכלל. אבל לבני ישראל משמעו טעם מיוחד לבני ישראל לבד כהנים. היינו אשר לא יקרב וגו׳. וזהו אשר דבר ה׳ ביד משה. דמשמעו גמרא כמש״כ כ״פ בשם סוגיא כריתות דף י״ג. והיינו מה שהוכיח משה בכח פלפולו והוא דבר ה׳ ע״פ סיוע למשה ומשמעות לו לפי הפשט לאלעזר. משה הוכיח לאלעזר דלזה כוון ה׳:

ה פירוש הוא נתינת טעם ולא אזהרה ומה שאמרו כל המחזיק במחלוקת עובר בלא תעשה שנאמר ולא יהיה כקרח וגו' אינו אלא אסמכתא:

ו ואף על גב דכתיב כמה פעמים בקרא ביד משה בפרשת בהעלותך על פי ה' ביד משה וכן בפרשת בחקתי וכן בפרשת פנחס. ויש לומר דק"ל מאי ביד משה דאין לומר דעל ידי משה אמר לקרח שיענוש אותו אם יחלוק על הכהונה דלא מצינו זה בקרא ועוד דלמה צוה לקרח יותר משאר ישראל דעל כרחך האי לו על קרח קאמר לפי המדרש דאמר רמז לחולקים כלומר קרח שחולק אלא על כרחך האי ביד משה דהכא למדרש אתא רמז לחולקין פירוש דכתיב הכא ביד משה וכתיב התם הבא נא ידך בחיקך מה התם צרעת אף הכא כל החולקים ילקו בצרעת:

ז וכיון שהמדרש דורש כן שמע מינה דהאי לו על קרח קאמר כלומר על החולק על הכהונה דאין לומר שהם סוברים דמלת לו שב אל אהרן דמה ענין צרעת לענין אהרן: