אור החיים על במדבר פרק יח

אתה ובניך ובית אביך. פרוש בית אביך נראה בעיני שבא על משה שהוא מאביו, שגם עליו באה האזהרה, דאלו על הקהתים הלא כהם כשאר ישראל בהכנסת משכן ה׳. ועוד ממה שאמר בסמוך ״וגם את אחיך בני לוי״ וגו׳ יגיד שעד עתה לא היה מדבר בהם. אלא נראה פרוש בית אביך זה משה, וכמאן דאמר (זבחים קב.) שלא פסקה כהונה ממשה, ואפילו למאן דאמר שלא נתכהן משה אלא בשבעת ימי המלואים סובר אני שלא נאסר לכנס למקום דריסת רגלי הכהנים. ורז״ל אמרו (ספרי) וזה לשונם: ״בית אביך״ אלו הלוים, מלמד שהלוים מוזהרים על ידי הכהנים, עד כאן לשונם. וזה דרך דרש לדרוש בכתוב ההלכות שהיו להם מסיני.

אתך וגו׳. צריך לדעת למה אמר אתך אחר שהזכיר אהרן בפרוש. ואולי שבא לומר שבכל זמן מזהרים יחד, לבל תאמר שיש זמן שחיב אהרן ויש זמן שחיבים בניו, תלמוד לומר אתך לומר שמזהרים יחד בכל הזמנים.

גם הם גם אתם. פשט הכתוב הוא גם הם כישראל הקרבין, גם אתם בעדם כמו שקדם לומר אתה וגו׳ תשאו עון וגו׳.

ורבותינו זכרונם לברכה אמרו בערכין (ערכין יא:) וזה לשונם: תניא ״גם הם גם אתם״ – אתם בשלהם והם בשלכם במיתה, הם בשלהם אינם במיתה אלא באזהרה. אמר אביי: משורר ששער בשל חברו במיתה, עד כאן. וכתב רש״י דלית ליה לאביי הא מתניתא דקתני ״הם בשלהם אינם במיתה״, ואשכח תנא דקאי כותיה, עד כאן.

ורמב״ם ז״ל בפרק ג׳ מהלכות כלי המקדש כתב וזה לשונו: או שסיע לוי במלאכה שאינה מלאכתו חיב מיתה, שנאמר ״ולא ימתו״, אבל כהן שעבד עבודת לוי אינו במיתה אלא בלא תעשה, עד כאן. וקשה לכל מה שכתב רמב״ם, בין מה שכתב ״או שסיע בן לוי״ וכו׳, שהרי לכל הסברות שהביא בגמרא לא משמע כן. אם כתנא דבריתא הרי קתני בפרוש הם בשלהם אינם במיתה, אם כתנא של מעשה רבי יהושע בן חנניה, אם כמו שעלה על דעת התלמוד שאמר תנאי היא שרבי יהושע סובר המשורר ששער באזהרה ולא גזרו מסיע ורבי יוחנן סובר במיתה וגזרו מסיע, אם כן בין למר ובין למר מסיע אינו אלא גזרה מדרבנן, ולמה פסק רמב״ם ״או שסיע בן לוי וכו׳ במלאכה וכו׳ חיב מיתה״? ואם לפי מה שדחה הש״ס דכולה עלמא באזהרה וכו׳, אם כן משורר ששער ממש אינו חיב וכל שכן מסיע. ואם דעת רמב״ם היא כאביי, שתי תשובות בדבר: א׳ שאביי לא אמר שסיע אלא משורר ששער, ומדברי הש״ס מוכח שיש הפרש בין העושה למסיע. ב׳ שאביי דורש חיוב לזה מפסוק ״והזר הקרב יומת״ (במדבר יח:ז), ורמב״ם ז״ל כתב דכתיב ״ולא ימתו״ שהוא פסוק ״ולא ימתו גם הם גם אתם״. בין מה שכתב רמב״ם בדין כהן שעבד עבודת לוי שאינו במיתה קשה, כי מהבריתא שהביא בש״ס (ערכין יא:) שאמרה ״אתם בשלהם והם בשלכם במיתה״, ולא הביא התלמוד תנא שחולק בדבר, משמע שכן עלה בידם הדבר. ולמה יחלק הרמב״ם על הגמרא?

ונראה כי רמב״ם זכרונו לברכה תלא זיניה בבריתא הובאה בספרי (ספרי במדבר קטז), וזה לשונם: וכבר בקש רבי יהושע בן חנניא לסיע את רבי יוחנן בן גדגדא בהגפת דלתות, אמר לו: חזור לאחוריך שכבר אתה מתחיב בנפשך, שאני מן השוערים ואתה מן המשוררים, עד כאן. הרי שבן לוי חיב על עבודת בן לוי אחר, ואנו שומעין גם כן שאפלו אינו אלא מסיע חיב מיתה, והוא פסק רמב״ם עצמו.

והגם שמהתלמוד משמע בהפך, הכריע הרמב״ם כגרסת ספרי משני טעמים: א׳, כי לדברי התלמוד בין לקא סלקא דעתך בין למה שדחה התלמוד דכולה עלמא באזהרה, בין לרבי יהושע בין לרבי יוחנן אין המשורר יכול להיות שוער, ולא נחלקו אלא במסיע. אם כן מה הוא זה שאומר רבי יוחנן ״חזור בך שאתה מן המשוררים״ וכו׳, הלא גם רבי יהושע יודע זה, ולא היה לו לומר אלא ״חזור שאף המסיע אסור״ משום גזרת רבנן. ועוד, כשנאמר שהמשורר אינו יכול להיות שוער, מה לי שוער לבדו או עם אחר, הלא מלאכת השוערים כך היתה שהיו מתקבצים בכנופיא להגפת שערים ולפתיחתם, וכלן נקראים שוערים. ולכשנאמר שמשורר ששער חיב מיתה, בין שער לבדו בין שער עם אחרים. ותלמוד ערכין (ערכין יא.) שהבין שהמסיע משום גזרה, לפי גרסת הבריתא שהיתה לו שלא הזכר בה ״שכבר אתה מתחיב בנפשך״, והקשה לו להתלמוד במה חולקים רבי יהושע ורבי יוחנן, והכרח לישב מחלקתם בדרך זה, ולומר שמן התורה אין אסור אלא לבדו ולא מסיע, וחכמים הוא שגזרו מסיע, ובזה נחלקו רבי יהושע ורבי יוחנן. אבל לפי גרסת ספרי אפלו מסיע אסור מן התורה, והסברה מסיעת.

והגם שבכל כיוצא בזה אין אנו הולכים אלא אחר גרסת הבריתות המובאים בגמרא, ואין אנו חוששין לנוסח הבריתות זולתם, ומכל שכן לדבר שבא מבאר בגמרא כמו מה שלפנינו שאומר הש״ס בפרוש מסיע גזרה, כאן יש טעם נכון בדבר, כי הרי לפניך אביי שאומר בפרוש נקטינן משורר ששער בשל חברו במיתה, זה יצדיק גרסת ספרי שאמר לו רבי יוחנן שאתה מתחיב בנפשך, כי לפי גרסא שהביא התלמוד דחויה היא דעת אביי כמו שדחה התלמוד, והגם שהש״ס הקשה לאביי ודחה דבריו, לא היה בפני אביי לומר שאיתותב, ואלו היה עומד אביי ודאי שהיה מביא מההיא שהובאה בספרי.

ועוד הצצתי מבין ריסי עיניו של אביי שעל אותה של ספרי נטע אהל אפדנו, ממה שהוכיח חיוב מיתה למשורר ששער מפסוק ״והחונים״ וגו׳, שהוא ממה שהוכיחו בבריתא של ספרי, שאמר שם אחר שהביא ההיא של רבי יהושע בן חנניה וכו׳, וזה לשונם: רבי אומר: אינו צריך, שהרי כבר נאמר ״אל תכריתו״ וגו׳, מעבודה לחברתה מנין? תלמוד לומר ״והחונים לפני המשכן״ וגו׳, ומה תלמוד לומר ״גם הם גם אתם״? לפי שבא קרח וערער על אהרן הזהיר הכתוב את כל הענין, עד כאן. הנה דבבריתא של ספרי הובאה הדרשה שאמר אביי, אלא שבבריתא לא נתפרש עקר הלמוד מנין, ובא אביי ופרש שמסוף הכתוב הוא דורש, דגמר אומר ״והזר הקרב יומת״ במאי מדבר הכתוב וכו׳, אלא בזר דאותה עבודה, עד כאן. ומעתה בכיוצא בזה מצינו לומר שהאמוראים לא היו בקיאים בבריתות, ולזה התלמוד לא ידע גרסת הבריתא כמו שהובאה בספרי, שאלו ידעה לא היה דוחה דברי אביי, גם לא היה אומר מסיע משום גזרה. ותמצא שכתבו התוספות שאפלו במשניות נוכל לומר שלא היו בקיאים, וזה כפי הטית העיון לצד ההכרחות ואחר משקולת צדדי ההטיה והענין זה שאנו דנין עליו. ודע כי בריתות הסדורות במכילתא, ספרא וספרי הם מזקקות ואינם כשאר התוספתות, ולזה פסקה רמב״ם.

ונשאר לנו לפרש לפי זה במה חולקים רבי יהושע ורבי יוחנן, ונראה כי רבי יהושע היה סובר שלא נאסר אלא מעבודה קלה לעבודה חמורה, כמו שוער לשורר, אבל משורר לשוער שהיא עבודה שעושה המשורר עצמו כשיגדל ויתקלקל קולו, וכמו שכתב רמב״״ם שם באותו פרק עצמו, סבר רבי יהושע שיכול עשות. לזה סתר רבי יוחנן סברתו ואמר לו: ״חזור בך שאני וכו׳ ואתה״ וכו׳. פרוש, אין אדם יכול לעשות עבודת חברו אלא כל אחד למה שנתמנה, ואני נתמניתי להיות שוער ואתה להיות משורר, ואין אדם עושה דבר שלא נתמנה עליו. ולזה נתחכם רמב״״ם ז״״ל ופסק פרט דין זה שם ואמר וזה לשונו: שלא יסיע המשורר לשוער ולא השוער למשורר, עד כאן, לשלל סברת רבי יהושע שהיה סובר כשבא לסיע רבי יוחנן.

שוב שבתי לדקדק דברי רמב״ם כדי שלא יהיה הפך סברת הגמרא בדין המסיע, כי שני מיני מסיע הם: אחד מסיע בעבודה שיש בה שעור לאותה עבודה לבד ממנו, כגון שהיו שוערים הצריכים לאותה הדלת ובא לסיע, הזה אינו חיב אלא מדרבנן. והשני מסיע להשלים הצריכין לאותה עבודה וזה חיב מן התורה. ולזה התלמוד מחמת ישוב סברת ר׳ יהושע, לפי הגרסא שהיתה לפניו, סבר שהיו שוערים המספיקים לאותה עבודה, ולזה סבר רבי יהושע לסיע שאין אסור בדבר. אבל לפי גרסת ספרי שאמר לו ״אתה מתחיב בנפשך״, מכרחים אנו לפרש שלא היה שעור מספיק לשוערים להגיף הדלתות. ולזה דקדק רמב״ם בדבריו וזה לשונו: הלוים וכו׳ מזהרים שלא יעשה אחד מלאכת חברו, שלא יסיע המשורר וכו׳, עד כאן. הנה ממה שדקדק לומר ״מלאכת חברו״ ולא אמר ״במלאכת חברו״ יגיד שמסיע זה נכנס בחלק מהעבודה המיחדת לחברו, וגמר אומר ״שלא יסיע״, פרוש, וגדר זה הוא שאני אוסר לך בו הסיוע, ולזה לא אמר ״ושלא יסיע״, והבן.

נמצינו אומרים כי המסיע בעבודה שאין בה צרכי עבודתה חיב מיתה, כדעת רמב״ם וכבריתא דספרי, ואין סתירה מהש״ס לזה. אלא שנשאר לדעת טעמו של רמב״ם ז״ל למה לא הוכיח חיוב מיתה ללוי משורר ששער מפסוק ״והחונים וגו׳ והזר הקרב יומת״, כמו שאמר בבריתא של ספרי וכדברי אביי כמו שכתבתי למעלה, והלך לחזר אחר פסוק אחר שנראה מדבריו שהוא פסוק ״אל תכריתו משפחות הקהתי״ שבסוף פרשת במדבר. כי שם נאמרו שני מאמרים שהביא הרמב״ם בפרט דין זה: האחד ״איש איש על עבודתו״ וגו׳, ושני ״ולא ימותו״. והגם שכתב ״ועל משאו״ ובפסוק ״אל תכריתו״ נאמר ״ואל משאו״, בודאי שטעות סופר הוא, כי למה יניח מה שנאמר בפסוק שבו אמר ״ולא ימותו״ וילך לחפש אחר פסוק שבפרשת נשא, כי שם נאמר ״ועל משאו״ ושם לא נאמר ״וימותו״. אלא ודאי צריך להגיה בהרמב״ם ״ואל משאו״. ויהי מה, קשה למה נטה מדברי תנאים ואמוראים.

ונראה כי הרמב״ם לקח דרשת תנא שדרש מפסוק ״גם הם גם אתם״ על זה הדרך: גם הם – לוים על עבודת הכהנים, גם אתם – כהנים על עבודת לוים. ומרבוי תבת ״גם״ שלא היה צריך לומר אלא ״הם ואתם״, מזה דורש חיוב ללוי העובד עבודה שאינה שלו. ומה שכתב רמב״ם ״או שסיע לוי וכו׳ חיבין מיתה, שנאמר ולא ימתו״, הוא מה שנאמר בפסוק ״ולא ימתו גם הם גם אתם״. ודרשה זו מודה גם כן רבי, הגם שאמר ״אינו צריך״, הרי גמר אמר ״מה תלמוד לומר גם הם וגו׳, לפי שערער וכו׳ חזר הכתוב והזהיר״ וכו׳, הרי שהצדיק דרשת תנא קמא. והגם שאביי דרש מפסוק ״והזר הקרב״ שהיא דרשת רבי, כיון שנתגלה לנו שאין רבי מכחיש בדרשת ״ולא ימתו״ כנזכר, בחר הרמב״ם בראית ״ולא ימתו״ שהיא יותר מפרשת מדרשת ״והזר״ וגו׳ שדרשתה ב״אם אינו ענין״, שהכתוב במשה ואהרן נאמר, דכתיב ״והחנים קדמה מזרחה משה״ וגו׳, והמשכיל יבין שאינה דרשה מפרשת, לזה בחר רמב״ם להביא בספרו מפסוק ״ולא ימתו גם הם״ וגו׳:

ומה שהביא ראיה לאזהרת מעבודה לעבודה מפסוק ״איש איש על עבדתו ועל משאו״, מפני שזולת זה מנין לנו אזהרת מעבודה לעבודה שיבא עליה הענש? ומנין יעלה מחוש האסור בדבר זה לפרש מאמר ״ולא ימותו״ על אם משורר ששער? לזה הביא פסוק ״איש איש על עבדתו ועל משאו״. ואפשר כי רבינו (הרמב״ם) מפרש דברי רבי שכתבתי למעלה, וזה לשונו: אינו צריך, שכבר נאמר ״אל תכריתו״ וגו׳, שחוזר על ענין הקרבת ר׳ יהושע לסיעו בהגפת שערים, שהרי נאמר ״אל תכריתו״ וגו׳ ושם נאמר ״איש איש על עבדתו״ וגו׳. ומה שאמר לבסוף ״מעבודה לעבודה מנין״ אינו חוזר על האזהרה אלא על החיוב – מנין שחיב מיתה, וכפי זה דברי הרמב״ם הם דברי רבי, והוא ז״ל מביא בספרו הדרשה היותר מבארת:

ולדרך זה גם כן צריך להגיה בדברי הרמב״ם ״ואל משאו״. ומה שפסק רמב״ם שכהן שעבד עבודת לוי אינו חיב מיתה, נראה כי דן לפי מה שקדם לנו שצריך הכתוב לכתב הענש והאזהרה, וכאן בפסוק זה לא נאמרה אזהרה ומיתה אלא לבני לוי, שכן כתוב ״לא יקרבו ולא ימותו״. והגם שגמר אומר ״גם הם גם אתם״ והוסיף הכהנים בהאמור, אין הכרח שחוזר הכתוב לשנים לאזהרה וחיוב מיתה, ואין לנו לומר אלא על האזהרה בא, כיון שלא נאמרה אזהרה לכהנים על עבודת הלוים אלא כאן. ואין זה הקש לומר ״אין הקש לחצאין״, ויכול להתפרש על זה הדרך: ״גם הם״ – על מה שהזכר בסמוך, ״גם אתם״ – יש לכם אזהרה על הדבר. ועוד, ממה שאמר רבי ״אינו צריך״, ולא נאמר ״גם הם גם אתם״ אלא בשביל שערער קרח – מזה אתה למד שאין כאן מיתה לכהן העובד עבודת לוי, שאם לא כן הרי צריך וצריך, כי מקראי שהביא רבי לא הביא בהם חיוב מיתה לכהן בעבודת לוים אלא אזהרה, כמובן שם מהבריתא. אלא ודאי שלא בא מאמר ״גם אתם״ אלא לאזהרה, ולזה גם כן לא אמר תנא דספרי אלא ״כהנים על עבודת לוים מנין״, ולא אמר ״כהנים ענושים ומזהרים על עבודת לוים מנין״ כמו שהתחיל לומר בלוים:

ומה שאמרו בבריתא שהובאה בערכין ״אתם בשלהם והם בשלכם במיתה״, ולא הביא הש״ס בריתא המנגדת לה, שזה יגיד שבריתא זו היתה מסכמת לבעלי הגמרא, אומר אני כי כשנעמד על עמק הסוגיא ממנה נכריח ללכת בדרכו של רמב״ם, והוא כי שם מסים באותה בריתא וזה לשונם: הם בשלהם אינם במיתה אלא באזהרה, ופרש רש״י: הם בשלהם – לוי משורר שהגיף דלתות, עד כאן. וקשה לי למה שמקשה הש״ס בסמוך לדברי אביי שאמר משורר ששער במיתה, וזה לשונם: מיתיבי, משורר ששער ושוער ששרר אינם במיתה אלא באזהרה, וכו׳ עד כאן. קשה למה מחזר התלמוד לבריתא אחרת להקשות לדברי אביי ולא הקשה מבריתא שלפניו ממש שאמרה ״הם בשלהם אינם במיתה״. ועוד קשה פרט זה של לוי מעבודה לעבודה היכן הזכר שיאמר עליו אינו במיתה אלא באזהרה, הלא תנא לא בא אלא לפרש מאמר ״גם הם גם אתם״, וממה נפשך אם סובר התנא לדרש מפסוק זה גם לוי מעבודה לעבודה, שגם זה נכלל במאמר ״גם הם גם אתם״, אם כן המשפט שנעשה בכהן שעבד עבודת לוי נעשה בלוי שעבד עבודת לוי אחר כיון ששניהם כללם הבורא במאמר זה.

ואם תאמר שאין להכריח מפסוק זה אלא אזהרה, כמו כן גם כן אין לחיב הכהן בעבודה של לוי, אלא מכרח אתה לומר שאין תנא דורש אסור לוי בעבודת חברו מפסוק ״גם הם גם אתם״. אם כן תנא אהיכא קאי שאומר הם בשלהם, אלא ודאי שזה יכריח לומר כי תבת ״הם״ טעות הוא וגרסינן במקומה ״אתם״, וזה פרושו: הם בשלכם במיתה ואתם בשלהם אינם במיתה אלא באזהרה. גם חסר מהבריתא ״הם בשלכם״, כי להיות שהמדפיס ראה שתי תבות כפולות ״הם בשלכם״ ו״הם בשלכם״ סבר שהוא כפל, לזה השמיט אחת מהם. וזה הוא נוסח הבריתא על נכון: ״גם הם גם אתם״ – אתם בשלהם והם בשלכם, הם בשלכם במיתה, אתם בשלהם אינם במיתה אלא באזהרה. ולזה לא מצא התלמוד להקשות לאביי מבריתא זו שאין בה זכרון שתי עבודות לוים, והקשה מבריתא אחרת. גם בזה יהיה סיפא דבריתא בדרשת הכתוב ״גם הם גם אתם״ שהביא התנא, ואמר כי הלוים בשל כהנים במיתה, אבל כהנים בשל לוים אינם אלא באזהרה, והטעם כמו שכתבתי בפרוש דברי רמב״ם. ומעתה עלה פסק רמב״ם וספרי ובריתא דערכין בקנה אחד.

ואני הנה נתתי וגו׳. טעם אמרו ואני, נתכון לומר כי בעד מה שהטלתי עליכם לשאת עון המקדש וגו׳, גם אני כבר הקדמתי לתת לכם בעד זה משמרת תרומתי לכל קדשי בני ישראל.

בארצם לא תנחל וגו׳. בספרי אמרו שאסר עליו חלק הארץ וחלק הבזה, ולזה כפל לומר לא תנחל וחלק לא וגו׳, וכונת הכתוב היא שהגם שירצו ישראל לחלק לו חלק עמהם לא יאמר שלא נתכון ה׳ אלא לפטור ישראל מחלק אהרן אבל אם ירצו הרי אלו משבחים, על דרך אמרם זכרונם לברכה (שביעית י,ט) המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו, לזה אמר לא תנחל, ושומע אני דוקא נחלת הארץ הוא שישנה בלאו אבל חלק הבזה אינו באסור, תלמוד לומר וחלק וגו׳. ודקדק לומר בתוכם על דרך אמרו (משלי א:יד) ״גורלך תפיל בתוכנו״, פרוש, לטול חלק כאחד מהם הוא שאסר עליו, אבל אם רצו לשלוח לו דורונות הרי זה מקבל מהם.

אני חלקך וגו׳ בתוך בני ישראל. אמרו אני, פרוש מה שהוא מיחד לי אני יהיה חלקך, וחזר ופרש מה הוא הדבר, ואמר בתוך וגו׳, שאין לך דבר שעושים ישראל שאין להקדוש ברוך הוא חלק עמהם ונוטלו הכהן, בתבואות הארץ, בפרות האילן, בלחם, בבשר, ביין, בשמן, ושאר הכ״ד מתנות.

כי את מעשר וגו׳ על כן וגו׳. ולמעלה הוא אומר ולבני לוי נתתי כל מעשר בישראל וגו׳ חלף עבודתם, נראה כי מתנת מעשר זה שנתן ה׳ ללוים יש בו שני דברים: האחד חלק הנוגע להם בארץ, והשני שאינם טורחים בארץ לעשות שבע מלאכות הצריכות עד שיהיו חטים ממורחים. לזה אמר הכתוב שני דברים: חלף חלקם בארץ וחלף עבודתם, ישראל עומדים ועושים מלאכתם כדי שיהיו מופנים לעבודת אהל מועד. והנה בלוים לא אמר ״אני חלקך״ וגו׳, שאין הלוים זוכים בחלק ה׳, ולזה גם הם נותנים חלק ה׳ תרומת מעשר מן המעשר. והם ומעשרם אינו אלא כשכירות הדיוטות לשרת הקדוש שהוא הכהן ואהל מועד.

כי שכר וגו׳ חלף וגו׳. חזר לומר הדברים עצמן שאמר למעלה, לפי שאמר ואכלתם אתו בכל מקום שהוא חלין גמורים, לזה נתן הטעם כי אין במעשר זה שום קדשה כתרומה או כדומה לה, אלא ממון חול שאמר ה׳ לישראל לפרע לכם שכר עבודתכם, ומעתה מה קדשה יש בו.

ורז״ל (ספרי במדבר קכב.) אמרו שבא הכתוב לומר שאם עבד יטול, ואם לא עבד לא יטול. מכאן אמרו בן לוי שקבל עליו כל העבודות חוץ מאחד אין לו חלק בלויה, ואלו ואלו דברי אלהים חיים.

חסלת פרשת קרח