במדבר יז, ו

וְאִתְרַעֲמוּ כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לְמֵימָר אַתּוּן גְרַמְתּוּן דְמִית עַמָא דַיְיָ

וְאִתְרַעֲמוּ כָּל כְּנִישְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל בְּיוֹמָא הָדֵין עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרן לְמֵימָר אַתּוּן גְרַמְתּוּן דִין מוֹתָא עַל עַמָא דַיְיָ

אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה' – אָמַר אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על במדבר י״ז:ו׳): ״אַתּוּן גְּרַמְתּוּן דְּמִית עַמָּא דַּה'״, יִפְתֹּר כִּי יַאֲשִׁימוּ אוֹתָם עַל שֶׁנָּתְנוּ הָעֵצָה הַזֹּאת לְהַקְטִיר קְטֹרֶת זָרָה לִפְנֵי ה' מִדַּעְתָּם שֶׁהַמַּקְרִיבִים אוֹתָם נִשְׂרָפִים, כִּי הַשֵּׁם לֹא אָמַר לְמֹשֶׁה לְהַקְרִיב הַקְּטֹרֶת הַזֹּאת, וְהוּא לֹא אָמַר לְיִשְׂרָאֵל בְּשֵׁם ה' לַעֲשׂוֹת כֵּן. אִם כֵּן מֵעַצְמָם נָתְנוּ הָעֵצָה הַזֹּאת אֲשֶׁר מֵתוּ בָהּ הָעָם, וְהָיוּ יְכוֹלִין לָתֵת אוֹת וּמוֹפֵת אַחֵר בַּמַּטֶּה אוֹ בְּזוּלָתוֹ. וְר״א אָמַר (אבן עזרא על במדבר י״ז:ו׳): מַה רְאָיָה זוֹ שֶׁשֵּׁבֶט לֵוִי נִבְחַר וְנִבְחַר אַהֲרֹן לְכֹהֵן גָּדוֹל? וְיִתָּכֵן שֶׁבִּתְפִלַּתְכֶם אוֹ בְּחָכְמָה שֶׁיְּדַעְתֶּם שְׂרַפְתֶּם הַמַּקְרִיבִים. וְכֵן נִרְאֶה שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ, כִּי מַה שֶׁאָמַר אַחֲרֵי כֵן: ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה וְגוֹ', וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי" וְגוֹ' (פסוק יז כ) - רְאָיָה שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ הָעָם בַּשְּׂרֵפָה הַזֹּאת שֶׁנִּבְחֲרוּ הַלְוִיִּם וְהוּחְלְפוּ הַבְּכוֹרוֹת בָּהֶם, רַק חָשְׁבוּ כִּי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן גָּרְמוּ הַשְּׂרֵפָה, אוֹ שֶׁהָיָה הָעֹנֶשׁ בִּקְטֹרֶת אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אוֹתָם, וּקְטֹרֶת אַהֲרֹן הָיְתָה קְטֹרֶת הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר פֵּרַשְׁתִּי (ויקרא י ב). וְלֹא הָיְתָה הַתְּלוּנָּה רַק עַל הַשְּׂרֵפָה, לֹא עַל הַבְּלִיעָה, כִּי הַשֵּׁם אָמַר לְמֹשֶׁה ״הֵעָלוּ מִסָּבִיב" וְגוֹ', וְזֶה יִרְמֹז עַל פְּתִיחַת פִּי הָאָרֶץ, וּמֹשֶׁה הִגִּיד זֶה לְיִשְׂרָאֵל בְּשֵׁם ה'. וְדָתָן וַאֲבִירָם הָיוּ חַיָּבִים יוֹתֵר, שֶׁהָיוּ מַלְעִיבִים בְּמַלְאֲכֵי אֱלֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בַּנָּבִיא. וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי שֶׁהָיוּ הָעָם מַאֲמִינִים עַתָּה בִּכְהֻנַּת אַהֲרֹן, שֶׁכְּבָר יָצְאָה אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אֶת קָרְבְּנוֹתָיו, אֲבָל הָיוּ חֲפֵצִים שֶׁיִּהְיוּ הַבְּכוֹרוֹת מְשָׁרְתֵי הַמִּשְׁכָּן בִּמְקוֹם הַלְוִיִּם, וְלֹא יִרְצוּ בַּחִלּוּפִין שֶׁעָשׂוּ בָהֶם, כִּי הָיוּ חֲפֵצִים שֶׁיִּהְיֶה לְכָל הַשְּׁבָטִים חֵלֶק בַּעֲבוֹדַת בֵּית ה'. וְהִנֵּה יִתְלוֹנְנוּ: אַתֶּם הֲמִתֶּם אוֹתָם - שֶׁנְּתַתֶּם הָעֵצָה הַזֹּאת שֶׁיַּקְרִיבוּ קְטֹרֶת כַּכֹּהֲנִים, וְהֵם הָיוּ רְאוּיִים לַעֲבוֹדַת לְוִיִּם, לֹא שֶׁיִּהְיוּ כַּכֹּהֲנִים מַקְרִיבֵי קְטֹרֶת. וְזֶה טַעַם ״פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי״ (במדבר י״ז:כ״ג):

ממחרת. זה היום כי לעולם הוא סמוך:

אתם המתם. הטעם מה ראיה היתה זאת ששבט לוי הוא הנבחר ונבחר אהרן לכהן גדול ויתכן שבתפלתכם או החכמה שידעתם שרפתם המקריבים:

אתם המתם את עם ה' - על דתן ואבירם הבלועים אנו מודים שחטאו, אבל המאתים וחמשים איש שמתו כמיתת נדב ואביהוא, אתם הרגתם אותם שצויתם להקטיר הקטורת!

אתם המתם. שאמרתם להם שינסו בקטרת שאין ראוי שיקטירנה אלא המקריב עולת התמיד והיה לכם לנסות בזבחים הראוים לכהנים רבים יחד:

אתם המיתם את עם ה'. לדעת, לפי שאמרתם להביא קטרת והוא סם המות שבו נשרפו נדב ואביהוא שהיו כהנים ולכך ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה וגו' ושים קטרת ויראו שאין הקטרת ממית אלא החטא ממית אמרו אין כאן הוכחה שאין אלו ראויין לכהונה המטות יוכיחו ולכך צוה הקב"ה דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מאת כל נשיאיהם וכתיב בתריה והשכותי מעלי את תלונות בני ישראל:

וילונו כל עדת בני ישראל. אחר שנעשו בהם שני דינין בליעה ושרפה מה נשאר להם להתלונן שלא יאמינו בענין אמונה שלמה.

אבל הרמב"ן ז"ל כתב, הנכון לפרש כי אחר השרפה היו מאמינים בכהונת אהרן שכבר יצא אש מלפני ה' ותאכל קרבנותיו, אבל היו ישראל חפצים שיהיו הבכורות משרתי המשכן במקום הלוים ולא ירצו בחליפין שיעשו בהן, כי היו חפצים שיהיה לכל השבטים חלק בעבודת בית ה', ועתה יתלוננו אתם המיתם את עם ה', שנתת העצה הזאת שיקריבו קטרת ככהנים, והם היו ראוין לעבודת לויה לא שיהיו ככהנים מקריבים קטרת, וזה טעם פרח מטה אהרן לבית לוי, עד כאן.

אתם המתם את עם ה' על ידכם נטרדו חמישים ומאתים בכורים המקודשים לעבודה מיציאת מצרים ולא היה לכם לפסול הבכורות ולהכניס הלויים במקומם.

אתם המתם. את עם ה' [שאמרתם להביא קטורת] הלא ראיתם נדב ואביהו שהביאו קטרת ומתו למה צויתם אותם לעשות כמו כן אלא שמדעת המיתם כי ידעתם כי הקטרת סם המות והם סמכו על דבריכם ועשו מצותכם ומתו ועוד מה הבחנה יש כאן שאינם ראוים לכהונה, הלא נדב ואביהו אתם מודים שהיו ראוים לכהונה ומתו בשביל הקטורת, ואם הוכחתם שאהרן קדוש יותר מהן מיהו לא הוכחתם שאינם ראוים לכהונה, ומתו בשביל הקטרת:

אתם המיתם את עם ה' יש להקשות אחר שישראל היו חכמים וראו שמתו לסבת המחלוקת ר"נ נשיאים וקרח והאדם אשר לו ועבדיו שהיו הרבה מאד ודתן ואבירם שהיו גדולים בישראל ואלו הרשעים איך אמרו אתם המיתם את עם ה' יותר ראיה הם שואלים ממיתת מאתים וחמשים מלכים שהנשיאים הם מלכים שנאמר ונשיא בעמך לא תאור והוא המלך. ועוד מה מועילים השנים עשר מטות שאמר הקב"ה קח מאתם מטה מטה לא הועילו מיתת ר"נ מלכים ויועילו שנים עשר מטות עד שאמר הקב"ה והסירותי מעלי את תלונות בני ישראל. התשובה לאלו השני קושיות בשנדע מי הם החולקים ומה שאלתם ומה טענתם. והוא שנדע שיש ארבעה חולקים והם אחד קרח שני דתן ואבירם שלישית הלוים רביעית הבכורות ואלו אע"פ שהם ארבעה כתות שאלתם היתה אחת והוא שחפצים להיות כולם כהנים והטעם לכולם הבכורות היו רוצים להיות כהנים לפי שקודם עון העגל הבכורות היו מקריבים קרבנות שנאמר וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות וגו' ואמרו ז"ל שהם היו הבכורות ובעון העגל הסיר הקב"ה מהם הכהונה ונתנה ללוים ועתה שואלים כהונה וחשדו למשה שבשביל שהוא משבט לוי לכן הסיר הכהונה מן הבכורות ונתנה לשבטו ולא שצוה כן הקב"ה והלוים שואלים שמאחר שהם משבט לוי וכולם בני לוי למה לא יהיו הם כהנים כמו אהרן ובניו שכולם משבט לוי וחשדו למשה שבעבור שאהרן אחיו עשה לו הכבוד הזה ודתן ואבירם לפי שהם בני ראובן וראובן הוא בכור השבטים וכיון שכן היה ראוי שיהיה כהן וחשדו למשה שחשבו שבעבור שיהושע נערו משבט יוסף הסיר הבכורה מראובן ונתנה ליוסף ואם יעקב עשה כן שנאמר ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף היה לו למשה לתקן זה ויספיק העונש והעלבון שנתן לו יעקב עד זמן מרע"ה כי לא לעולם יריב וקרח היה שואל הכהונה משני טעמים אחד שהוא לוי כמו אהרן ועוד שהיה בכור שנאמר ובני יצהר קרח ונפג וזכרי ולא עוד אלא היה רוצה להיות כהן גדול במקום אהרן שאלו המאתים וחמשים אנשים מהם היו בכורות ומהם היו לוים שנאמר שמעו נא בני לוי המעט מכם כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו וגומר ובקשתם גם כהונה רב לכם בני לוי ואם נאמר שכולם לויים אי אפשר שחמשים ומאתים אנשים כולם משבט לוי שלעולם נהגו בקדושה ויהדות מבעטים במשה רבן וכמו שהקשה הרמב"ן ועתה שדתן ואבירם נבלעו ראיה היא שאין ראובן כהן וכשנשרפו חמשים ומאתים איש ראיה שאין הבכורות וגם הלוים כהנים וגם כשנשרף קרח ראיה שאינו ראוי לכהן אע"פ שהוא בכור אבל עדיין נשאר שהבכורות ראויים לעבוד כמו לויים לא כמו כהנים שלפי שלקחו אומנות של כהנים שהוא להקטיר קטורת מתו אבל אם היה משה אומר לבכורות שיעבדו עבודת הלוים לא ימותו ואם יעבדו הלוים ויצא אש מהשם ותאכל אותם נראה שאפילו עבודת לויים לא היו ראויים ואמרו ישראל שכן היה ראוי שיעשה משה וכשיאכל האש אותם נראה שאין ראויים ללוים וכל שכן לכהנים וזהו שאמרו כל עדת ישראל שהם אביהם של בכורות אתם המיתם את עם ה' שהם הבכורות לכן צוה הקב"ה שהנשיאים יכתוב כל אחד שמו במטהו וגם אהרן יכתוב שמו בשם כל שבטו וכשיפרח מטה אהרן ולא יפרח מטה שאר השבטים מורה שאפילו ללויים אינם ראויים שאם היו ראוים היה פורח מטה כל שנים עשר שבטים שבשריפתם כבר הורה שאינם ראויים לכהנים ולהורות שגם אינם ראויים ללויים לא פרח אלא מטה אהרן ולא פרח להורות שהוא ראוי לכהן שבשלא נשרף במחתתו יורה שראוי לכהן אלא פרח בעבור שבטו שיהיו עובדים עבודת הלוים וכל הבכורות אינם ראויים שלא פרחו מטותיהם וזה הוא שאמר פרח מטה אהרן לבית לוי והותרו כל הקושיות. וזאת ראיה שהר"נ נשיאים היו בכורות ושאין כולם לויים שאם היו כולם לויים למה ילונו כל עדת בני ישראל לאמר אתם המיתם את עם ה' ומה להם שימותו משבט משה אלא ודאי היו בכורות רובן ולכן התרעמו כל ישראל שהיו בניהם. ובזה מתיישב כל זה הענין שהיה מבולבל מאד:

וילנו כל וגו׳ לאמר אתם וגו׳. צריך לדעת אמרו לאמר, אחר שהתלונה היא על משה ועל אהרן, מה מקום לומר לאמר? ואולי כי העם לא אמרו הדברים ככתבן ״אתם המתם את עם ה׳״, אלא אמרו דברי תלונות שכונת כללות דבריהם היא ״אתם המתם״ וגו׳, לזה אמר וילנו וגו׳, וכונת תלונתם היא לאמר להם ״אתם המתם״ וגו׳.

עוד ירצה בהעיר עוד איך טח מראות עיניהם לעשות תלונה על משה בלא סבה, מה פשעו ומה חטאתו, ומה גם אחר שראו כמה השפיל עצמו לפני דתן ואבירם אולי ישובו וכו׳, זה יגיד שהשתדל לבל ימותו. אכן תרעומת העדה היתה על מה שעשה משה המבחן של הקטרת בכלן יחד, שהיה לו לעשות המבחן בקרח לבד, וכשהיה ה׳ עושה בו המשפט לא היו נגשים המאתים וחמשים נשיאי עדה ולא היו מתים. והוא אמרו לאמר אתם המתם וגו׳, פרוש במאמרכם שאמרתם להם ״קחו איש מחתתו וגו׳ חמשים ומאתים״, בזה המתם את עם ה׳. ולא התרעמו העדה על מיתת קרח דתן ואבירם, אלא על המאתים וחמשים שכלן היו ראשי סנהדראות. ולדברי רבותינו זכרונם לברכה שאמרו שתרעומת העדה היתה למה שצום להקטיר הקטרת שהיא עבודה יותר קדושה וחמורה ולא עשה המבחן באחד משאר עבודות, יתבאר גם כן על זה הדרך לאמר אתם המתם, פרוש במאמרכם שאמרתם להם להקטיר קטרת אתם הייתם סבה שימותו.

ממחרת. שראו המזבח מצופה בנחשת של המחתות של ר״ן איש. והבינו כי היו חשובים לפני ה׳. ע״כ התלוננו לאמר אתם המתם את עם ה׳. לא על קרח דו״א התרעמו ואדרבה שמחו במיתתם כמש״כ בס׳ דברים י״א ו׳. אבל על הר״ן איש הצטערו. וחשדו את משה ואהרן שהמה יעצו מלבבם להיות נגשים בקטרת. ואלו לא הרשו אותם משה ואהרן לא עשו מאומה בפועל. עד שהיו קרח דתן ואבירם נבלעים והיו חוזרים המה בתשובה. אמנם באמת כ״ז היה גם כן ע״פ רוה״ק כמש״כ לעיל:

וילונו כל עדת ב"י פי' הראב"ע שאמרו שמשה פעל זאת בתפלתו או בחכמתו שישרפו, והרמב"ן פי' שהגם שהאמינו בכהונת אהרן לא האמינו עדיין שנבחרו הלוים ורצו שכל ישראל יהי' להם חלק בעבודת הלויה, וגם שחרה להם על שיעצם להקטיר קטורת שידע שעי"ז יהיו לשרפה: