"וירא אליו ה' באלני ממרא..." (י"ח, א) - בקור חולים - ספורים והנהגות

וברש"י: לבקר את החולה".

ה'בית יוסף' (בסימן של"ה) מביא את הרמב"ן (בתורת האדם') שבקור חולים זה כדי שיכבדו (לתת יחס מכבד) וירבצו (לשבת/לשכב בנחת) לפניו, ויעשו לו צרכיו לחליו, וימצא נחת רוח עם חבריו, ויכון דעתו לרחמים ויבקש עליו.

הלכך המבקר חולה ולא בקש רחמים, לא קים המצוה. ויש לתמה מהיכן לומד שאם לא התפלל לא יצא חובתו, וכי עקר מצוות בקור חולים משום תפלה היא, והלא אף הרמב"ן כתב תחלה שמצוה לבקר החולה כדי לדאג לצרכיו ולסעדו.

וכן יש לדון על המבקר חולה והתפלל עליו ולא כבד ורבץ לפניו, האם יצא חובת המצוה. ולכאורה כשם שלא יצא אם לא התפלל, כך לא יצא אם לא השתדל בצרכיו.

בקור חולים בשנים

בשאילתות דרבי אחאי גאון (צ"ג) כתב: ההולך לבקר חולה יקח עמו אחד שיתלוה עמו.

וה'צפנת פענח' כתב מקור לדבריו מהכתוב (מ"ח, א) 'ויאמר ליוסף הנה אביך חלה ויקח את שני בניו עמו את מנשה ואת אפרים', מכאן שבקור חולים מקימים על ידי שנים.

ולכאורה אין זה מעכב בקיום המצוה, אלא הוי מעין הדור או עצה טובה, שעקר מצות בקור חולים הוא לראות את צרכי החולה, להאכילו ולדבר עמו, וכששנים הולכים - 'טובים השנים מן האחד'. ועוד פשוטו של מקרא שיוסף לקח אותם כדי שיתברכו מיעקב אבינו ולא בשביל קיום מצות בקור חולים (וכמו כן רש"י שם).

אחד המלמדים בתלמוד תורה 'עץ חיים' (בדור הקודם) ספר: "בננו חלה קשות. לילה אחרי לילה היינו מרתקים ליד מטת חליו עד אחר חצות. הדבר השפיע עלינו קשות הן מבחינה נפשית והן מבחינה גופנית.

לילה אחד, הופיע אצלנו הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל בלווי רעיתו ואמר לנו: "לכו לישן ואנחנו נשהה בבית החולים עם בנכם". כמובן שסרבנו לכך. או-אז הוסיף רבי אריה ואמר לנו: "עליכם להבין, יש לי דברים חשובים ודחופים שאני חיב לשוחח על כך עם רעיתי, אולם איני יכול לעשות זאת בביתנו מאחר וילדינו הקטנים מצויים בחדרנו (היתה להם דירת חדר קטנה) ואיננו רוצים שהם יאזינו למה שאנו מדברים, לכן אנו מעדיפים להיות פה עם בנכם ולשוחח"... [על פי 'צדיק יסוד עולם']