בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ · פרשת וירא

דבר העורך

כתוב בפרשה (י"ט, כ"ז): וישכם אברהם בבקר". מפסוק זה למדו חכמינו את החשיבות להזדרז בקיום המצוות ובחשיבות ההשכמה לתפלה בבקר. הזריזות לפי ספרי המוסר היא אחת המדות היסודיות בעבודת ה', ומופיעה כשלב מרכזי בסלם העליה של רבי פנחס בן יאיר (עבודה זרה כ:): "זהירות מביאה לידי זריזות, וזריזות מביאה לידי נקיות"...

הרמח"ל מקדיש למדת הזריזות מספר פרקים. מהי הזריזות? לומדים מהגמרא (פסחים ד.): "זריזים מקדימים למצוות".

האדם צריך למהר ולתפס את המצוה כשהיא באה לידו או עולה במחשבתו, ולא להניח לזמן שיעבר בינתים, למהר להשלימה מתוך יראה שמא לא יזכה לגמר אותה. כי טבע האדם הוא גוף חמרי הנוטה לכבדות ולעצלות. הזריזות דורשת התגברות על הטבע שנאמר (אבות ה, כ): "הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים".

ה'שלחן ערוך' פתח את החלק הראשון (ארח חיים, סימן א', סעיף א') כהלכה למעשה: "יתגבר כארי לעמד בבקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר".

בגמרא (מסכת ברכות, מ"ז:) מובאת מעלה עצומה למי שמקדים להגיע לבית הכנסת ונמנה עם עשרת הראשונים: "כל הנכנס בבית הכנסת בעשרה הראשונים, אפלו מאה באים אחריו - קבל שכר כלם".

בזהר הקדוש ובספרים הקדושים מסבר ששעות הבקר המקדמות, ובעקר עלות השחר והנץ החמה, הן שעות של "עת רצון" והתעוררות החסד בעולם. מי שקם ומתפלל בשעות הללו, זוכה שמושך עליו "חוט של חסד" שמלוה אותו לארך כל היום.

הגמרא במסכת פסחים (ד'.) לומדת מאברהם אבינו שנאמר: "וישכם אברהם בבקר" - את הכלל של "זריזים מקדימים למצוות".

המהר"ל מפראג מסביר שפעלה שנעשית בזריזות ובהשכמה, מעידה על כך שהיא לא נעשית מתוך הכרח או שגרה, אלא מתוך בחירה חפשית, התלהבות ואהבה עצומה.

השל"ה הקדוש (סוף פרשת וירא) מפליג במעלתו של מי שמזדרז וקם בבקר "לעת הקר", הוא אומר על כך שהדבר נחשב לו "מעין עקידה", עד שנעשה ידיד ומרבה בכבוד שמים.

רבנו יונה כותב על מי שמגיע מקדם לתפלה שהוא "ידיד ה'".

מספר רבי יצחק קולדצקי: לפני כמה שנים היה בליל הסדר פגוע במלון בנתניה. נהרגו בערך שלושים איש. הייתי אצל הרב אלישיב ושאלתי אותו: "רבנו, על מה צריך לדבר בדרשות"? והוא השיב לי: "תדבר על כך שיש לתת כבוד לקדוש ברוך הוא". שאלתי אותו: "מה נקרא לתת כבוד להקדוש ברוך הוא"? - "לבוא בזמן לתפלה", השיב. נתאר לעצמנו תפלה בשעה 7. כלם במגיעים 6:45, אומרים ברכות, קרבנות, מגיעה השעה שבע, כלם מוכנים לפתח ביחד בתפלה... איזה כבוד שמים יש בזה! והקדוש ברוך הוא מבטיח: "כי מכבדי אכבד" (שמואל א' ב, ל).

על פי ה"בן איש חי", אדם שבא בזריזות לתפלה זוכה למדה כנגד מדה: כשם שהוא הזדרז, כך מלאכי השרת מזרזים את תפלתו ומריצים אותה מרחק עצום עד לכסא הכבוד.

ב"אור זרוע" מספר על יהודי פשוט שזכה להכנס מיד לגן עדן, זכות השמורה בדרך כלל ליחידי סגלה. אותו יהודי התגלה לאחר פטירתו והסביר שזכה לכך מכיון שהקפיד להגיע כל בקר מקדם ולהתפלל את התפלה כלה במתינות. הוא תאר כיצד כל מלה, כל "ברוך הוא וברוך שמו" וכל "אמן", הפכו ליהלומים שהגיעו עד כסא הכבוד ופתחו עבורו את שערי גן העדן.

המשך דבר העורך

עוד מביא ה"בן איש חי" שלרבי יוחנן היו עשרה בנים שנפטרו. הוא פחד שגם בנו האחד עשר ימות, והוא שאל מה לעשות אתו כדי שיחיה? אמרו לו שישלח אותו לבבל, כי שם באים בזמן לתפלה ומשום כך זוכים לחיים ארכים. ואכן, רבי יוחנן נפרד מבנו ושלח אותו לבבל. על זה הדרך מספר שהיה אדם אחד שאביו נפטר בגיל צעיר. כשהוא הגיע לגיל של אביו תקף אותו פחד שיקרה לו כפי שקרה לאביו. הוא הגיע לסטיפלר זצ"ל, שאמר לו: תבוא בזמן לתפלה מתחלה ועד סוף, ותזכה לחיים ארכים, כמו שמובא בגמרא (ברכות ח.) שבני בבל היו חיים שלוש מאות שנה. מדוע? כי היו באים בזמן לתפלה. שנאמר (משלי ח, ל"ד-ל"ה): "אשרי אדם שמע לי לשקד על דלתתי יום יום לשמר מזוזת פתחי כי מצאי מצא חיים".

בסוריה לפני מאתים שנה היה מנהג בקהלה היהודית, שלפני תפלת שחרית - בשעת בקר מקדמת מאוד - התקים בבית הכנסת שעור תורה בהשתתפות רבים מבני הקהלה.

בספר "קול יהודה" של רבי יהודה צדקה זצ"ל, מביא צטוט מרבי יעקב פתאיה זצ"ל, מחכמי חלאב, שכתב: "מעיד אני עלי שמים וארץ שבימים ההם - אף אחד לא מת צעיר". מסירות הנפש לקום מדי בקר ולבוא לבית הכנסת לתורה ולתפלה - שמרה עליהם מכל מרעין בישין.

מכאן, הזריזות אינה רק מהירות חיצונית, אלא חבה עמקה למצוה, התגברות על כבדות הגוף, להקדים ולעשות ללא דחוי. הזריזות מביאה להתלהבות, לשלמות המצוה, ולעליה בסלם המדות. ומוטל עלינו להתגבר כל בקר כארי ולהתפלל במתינות. ההשכמה בבקר נחשבת לאחת המקורות הגדולות ביותר לשפע, ברכה, סיוע משמים והצלחה בכל עניני היום.

וירא - תוכן ענייני הפרשה

א. אברהם מחלים מברית המילה, וה' מבקרו - בקור חולים.

ב. אברהם מחכה לאורחים, והכנסת האורחים (ג' המלאכים) שקים אברהם אבינו עליו השלום בזריזות למרות חליו.

ג. אברהם ושרה מתבשרים מאחד המלאכים (מיכאל, בבא מציעא פ"ו:), שיולד להם בן בשנה הבאה, ותצחק שרה (י"ח, א-ט"ו).

ד. בזכות שאברהם אבינו מחנך את בניו בדרך הישר: אמונה ותקון המדות, ה' מגלה לו את העתיד לבוא לסדום.

ה. אברהם מתפלל שש פעמים להצלת ערי סדום, אם יהיו בעיר מעט צדיקים.

ו. המלאכים מתארחים אצל לוט, הפיכת סדום ועמרה והצלת לוט ומשפחתו (ט"ז-י"ט, א-ל"ח).

ז. אברהם ושרה בגרר, נגעי אבימלך וכל בני ביתו ועבדיו - בעבור שרה, ורפואתם בתפלת אברהם (פרק כ').

ח. הלדת יצחק, שמחת שרה, ומשתה גדול להלדת יצחק.

ט. אברהם מגרש מביתו את הגר ובנה על פי דבורה של שרה.

י. ברית שלום בין אברהם לבין אבימלך מלך גרר.

יא. עקדת יצחק - הנסיון העשירי (כ"ב, א-י"ט).

יב. הבשורה על הלדת רבקה מבתואל בן נחור (כ"ב, כ-כ"ד).

"וירא אליו ה' באלני ממרא..." (י"ח, א) - בקור חולים - ספורים והנהגות

וברש"י: לבקר את החולה".

ה'בית יוסף' (בסימן של"ה) מביא את הרמב"ן (בתורת האדם') שבקור חולים זה כדי שיכבדו (לתת יחס מכבד) וירבצו (לשבת/לשכב בנחת) לפניו, ויעשו לו צרכיו לחליו, וימצא נחת רוח עם חבריו, ויכון דעתו לרחמים ויבקש עליו.

הלכך המבקר חולה ולא בקש רחמים, לא קים המצוה. ויש לתמה מהיכן לומד שאם לא התפלל לא יצא חובתו, וכי עקר מצוות בקור חולים משום תפלה היא, והלא אף הרמב"ן כתב תחלה שמצוה לבקר החולה כדי לדאג לצרכיו ולסעדו.

וכן יש לדון על המבקר חולה והתפלל עליו ולא כבד ורבץ לפניו, האם יצא חובת המצוה. ולכאורה כשם שלא יצא אם לא התפלל, כך לא יצא אם לא השתדל בצרכיו.

בקור חולים בשנים

בשאילתות דרבי אחאי גאון (צ"ג) כתב: ההולך לבקר חולה יקח עמו אחד שיתלוה עמו.

וה'צפנת פענח' כתב מקור לדבריו מהכתוב (מ"ח, א) 'ויאמר ליוסף הנה אביך חלה ויקח את שני בניו עמו את מנשה ואת אפרים', מכאן שבקור חולים מקימים על ידי שנים.

ולכאורה אין זה מעכב בקיום המצוה, אלא הוי מעין הדור או עצה טובה, שעקר מצות בקור חולים הוא לראות את צרכי החולה, להאכילו ולדבר עמו, וכששנים הולכים - 'טובים השנים מן האחד'. ועוד פשוטו של מקרא שיוסף לקח אותם כדי שיתברכו מיעקב אבינו ולא בשביל קיום מצות בקור חולים (וכמו כן רש"י שם).

אחד המלמדים בתלמוד תורה 'עץ חיים' (בדור הקודם) ספר: "בננו חלה קשות. לילה אחרי לילה היינו מרתקים ליד מטת חליו עד אחר חצות. הדבר השפיע עלינו קשות הן מבחינה נפשית והן מבחינה גופנית.

לילה אחד, הופיע אצלנו הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל בלווי רעיתו ואמר לנו: "לכו לישן ואנחנו נשהה בבית החולים עם בנכם". כמובן שסרבנו לכך. או-אז הוסיף רבי אריה ואמר לנו: "עליכם להבין, יש לי דברים חשובים ודחופים שאני חיב לשוחח על כך עם רעיתי, אולם איני יכול לעשות זאת בביתנו מאחר וילדינו הקטנים מצויים בחדרנו (היתה להם דירת חדר קטנה) ואיננו רוצים שהם יאזינו למה שאנו מדברים, לכן אנו מעדיפים להיות פה עם בנכם ולשוחח"... [על פי 'צדיק יסוד עולם']

וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום" (י"ח, א)

מה היתה מטרת ההתגלות? רש"י מפרש שהקדוש ברוך הוא נגלה אליו לבקרו ביום השלישי למלתו ושאל בשלומו.

ואלו הרמב"ן מפרש: הקדוש ברוך הוא רצה לגמל טוב לאברהם על שמל עצמו, ולומר לו שמעשיו רצויים לפניו.

וב'אברבנאל' כתב: התורה לא כתבה 'וירא ה' אל אברהם', כראוי לומר בתחלת נבואה, אלא 'וירא אליו ה'', הואיל ונבואה זו אינה דבור של הקדוש ברוך הוא לאברהם, אלא להודיעו שרצה הקדוש ברוך הוא מעשיו ולרפאו ולחזק אותו מחליו לאחר שנמול. מטרה נוספת להתגלות, להודיע לאברהם את רשעת אנשי סדום וחרבן העתיד לבוא עליהם ועל ערי הככר, כדי שילמד אברהם סנגוריה עליהם ויזהיר את בניו ואנשי בריתו לשמר את דרך ה'. ['תורתך שאלתי']

"וירא אליו ה'..." (י"ח, א) - שליחות בבקור חולים ושמחת חתן וכלה - ספור

בשמחת הנשואין של רבי אליעזר גורדון זצ"ל (אב בית דין ור"מ בסלבודקא קלם וטלז) השתתף רבי משה יצחק אביגדור זצ"ל, רבה של העיר קובנה ובעל ה'פרדס רמונים', וספר כי דרכו היתה לשלם שכר לבדחנים שהם ישמחו את החתן והכלה והם יהיו שלוחיו לשמחם.

שמע זאת רבי אליעזר גורדון והעיר לבעל ה'פרדס רמונים' כי אינו בטוח שיכול לצאת ידי חובה בכך שנותן ממון לבדחנים וממנה אותם להיות שלוחיו לשמח חתן וכלה, כי שמחת חתן וכלה אין לה שעור, ונמצא שהמבדח משמח את החתן והכלה בעד עצמו ולא בעד המשלח.

הגיעו הדברים לידי ה'אדר"ת' (הגאון רבי א'ליהו ד'וד ר'בינוביץ ת'אומים), ותרץ על פי קושיא על מנהגו של רבי עקיבא אגר שיצא ידי מצות בקור חולים בזה ששלח שליח, והקשה ה'אדר"ת: הרי גם השליח מצוה לקים מצות בקור חולים, וכשהשליח מבקר את החולה - הרי הוא עושה את המצוה עבור עצמו ולא עבור המשלח, וכיצד קים רבי עקיבא אגר את מצות בקור חולים? ותרץ ה'אדר"ת, שהעושה עבור אחר הרי הוא 'כאלו כון שלא לצאת בעצמו', ולפיכך המצוה עולה עבור המשלח, ובכך הצדיק את מנהג 'פרדס רמונים' שנתן ממון לבדחנים שיהיו שלוחיו לשמח חתן וכלה.

והטעם שקים ה'פרדס רמונים' את המצוה, כיון ששליחיו הבדחנים כמכונים שלא לקים בעצמם את המצוה, אלא עבור משלחם. וכמו כן גם רבי עקיבא אגר קים מצות בקור חולים על ידי שליח. האדר"ת הקשה עוד על מנהגו של רבי עקיבא אגר, איך יכול היה לשלח שליחים לקים את מצות בקור חולים, שהיא מצוה המטלת עליו, והלא בכל מצוה שהיא חובת הגוף אין מועילה שליחות.

ותרץ שכיון שתכלית מצות בקור חולים היא להתפלל עבור החולה שיחיה ולא ימות, ובפרט שרבי עקיבא אגר היה מקבל בכל יום רשימת חולים והתפלל עליהם שיחיו, לכן זכה לקים את מצות בקור חולים בשלמות.

עוד מובא שרבי עקיבא אגר הפסיק מנהגו לבקר חולים מפני רב טרדותיו ועסקי הצבור, אולם נכדו רבי ליבל אגר מלובלין (בעל 'תורת אמת' ו'אמרי אמת') כתב שהטעם האמתי לכך שהפסיק רבי עקיבא אגר לבקר חולים בעצמו ורק שלח שליחים, מפני שיש חולים שיש להם התמרמרות וקשיות מדוע מגיע להם ענשים כאלו ומדוע לא קמו מחלים, וקשיות אלו באות מחסר אמונה, לכן מאן לילך לבקרם, כדי שלא לשמע דברי חרוף וגדוף כלפי הקדוש ברוך הוא. ['שיח דבר']

מצוות הם מחפשים"?!

נשאל הגאון רבי חיים קניבסקי זצ"ל: האם מתר לעזב חולה (בתורנות של שמירה) בזמן שהוא ישן כדי לזכות בתפלת עמידה בצבור? השיב רבי חיים בספור מעשה שהיה: "בתו של ה'חפץ חיים' ספרה לאמי עליה השלום, כי כשהיה אביה זקן וחולה בסוף ימיו, נערכה תורנות בין בחורי הישיבה לשהות עמו ולדאג לכל צרכיו. פעם אחת התעורר ה'חפץ חיים' משנתו וגלה כי כל הבחורים שהיו עמו נעלמו. כששאל היכן היו, ענו לו שהם הלכו להתפלל מנחה בצבור.

נענה ה'חפץ חיים' ואמר: "יש כאן יהודי זקן וחולה ומשאירים אותו כך? מצוות הם מחפשים"?!... ["רבי חיים"]

"וירא אליו ה' באלני ממרא..." (י"ח, א)

כתב רש"י: יום שלישי למילתו היה. מובא במדרש (בראשית רבה מ"ו, ב): אמר אברהם: אם חביבה היא המלה, מפני מה לא נתנה לאדם הראשון? ועין במדרש רבה (לעיל י"א, ו): פילוסוף אחד שאל את רבי הושעיה: אם חביבה היא המלה, מפני מה לא נתנה לאדם הראשון, שהיה יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, וחביב לפניו וראוי הוא ושלם בכל יצירותיו. אמר לו: מפני מה הנך מגלח פאת ראשך ומניח פאת זקנך? אמר לו: מפני שגדל עמי בשטות.

אמר לו: אם כן, תסמא את עיניך ותקטע את ידיך ותשבר את רגליך, בגלל שגדלו עמך בשטות.

ומבאר רש"י שם, שהשיב לו שתשובת רבי הושעיה לשאלת הפילוסוף שהיתה - ממה שאדם לא נולד מהול - אנו למדים שאין המלה חביבה לפני הקדוש ברוך הוא, ומעצמכם אתם בודים שאתם מלים עצמכם, ועל זה השיב לו, שאם כדבריך - שכל מה שנברא עם האדם בתחלה הוא חביב, מפני מה הנך מגלח את שער הראש ומניח את הזקן, ולא שער הראש שהוא חביב יותר, שנברא עמך משעה שנולדת? ועל זה אמר לו הפילוסוף: מפני שגדל עמי בשטות, כשהייתי נער. על זה אמר לו: אם כן - יקטעו את ראשך וישברו את רגליך, לפני שגדלו עמך בשטות כשהיית נער. ועל כרחך כל מעשי בראשית, אפלו שחביבים לפני הקדוש ברוך הוא, ובכל זאת צריכים תקון.

והטעם שאברהם נצוה לעשות מילה, מפני שרק אברהם אבינו היה חביב לפני הקדוש ברוך הוא וחפץ בהדרו.

"וירא אליו ה' באלני ממרא..." (י"ח, א)

מובא במדרש תנחומא (וירא ב'): אמר רבי אחא: בוא וראה שנתן הקדוש ברוך הוא כח באברהם, שביום שמל אברהם את עצמו - מל את ישמעאל ואת כל אנשי ביתו - שהיו 318 (כמנין השם אליעזר), ועוד רבים ממקנת כספו, והיה הדם מנטף עד שהעמיד אברהם מן הערלות גבעה, ונהר של דם יוצא מביתו.

אמר לו הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת: בואו ונבקר את החולה. אמרו לו: רבונו של עולם, אתה הולך למקום הטנפת - למקום של דם ושל שקץ?! אמר להם: חייכם, ערב עלי אותו דם של ערלות ממור ולבונה.

וכעין זה מובא במדרש (בראשית רבה מ"ז, ז): בשעה שמל אברהם אותן ילידי ביתו העמידן גבעה של ערלות וזרחה עליהן חמה והתליעו, ועלה ריחן לפני הקדוש ברוך הוא כקטרת הסמים וכעולה שהיא כליל לאישים. אמר הקדוש ברוך הוא: בשעה שיהיו בניו של זה באים לידי עברות ולידי מעשים רעים, אני נזכר להם הריח הזה, ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם.

מענייני סנדקאות של הגאון רבי חיים קניבסקי זצ"ל

ספר נהגו של הגאון רבי חיים קניבסקי זצ"ל: מזה שנים רבות שזכיתי לנסע עם רבנו בכל ארץ ישראל לשמש כסנדק.

ענין הסנדקאות היה אצלו אחד מהדברים המיחדים, והיה נוסע לכל מקום בארץ ישראל ובגבולות ארץ ישראל בלבד. אף על פי שכל רגע ורגע מזמנו היה מנצל ללמוד התורה ולא הפסיד רגע אחד, אבל כשכבדו אותו בסנדקאות לא סרב. פעמים רבות יצאנו בבקר וחזרנו בערב, ופעם שאלתי את רבנו מדוע מיחס חשיבות כה רבה לסנדקאות? והשיב לי: ראיתי אצל ה'חזון איש' זצ"ל שכבד בסנדקאות מחוץ לעיר בחג הסכות ובטל יום שלם מהסכה, וכידוע רבנו הקפיד ללבש ולפשט מעילו וכובעו בסכה, ואמר לי 'חבל לבטל אפלו רגע אחד מהסכה'.

מלבד זאת היה מזכיר את הענינים הנשגבים בסנדקאות שמכפרים לו על כל עוונותיו ומאריכין ימיו ושנותיו וכמקטיר קטרת.

באחת מהפעמים שנכנסנו להגרי"ש אלישיב זצ"ל, שאל את רבנו: איך הנסיעות לסנדקאות לא מפריעות לך ללמד? ועונה לו רבנו: הרי כתוב 'מאריכין לו ימיו ושנותיו', ובזמן הזה שמאריכין לו - יהיה לו זמן להשלים את הלמוד.

הנסיעות היו מחשבנות! יום קדם היה שואל אותי: לאן נוסעים מחר? כשאמרתי שלמחר נוסעים רחוק - לבאר שבע או ירחם בדרום, או לחיפה או צפת טבריה בצפון, היה מחשבן ללמד רב הלילה, ובנסיעה בבקר ישלים את השנה. מאידך, כשהנסיעות בבקר היו קצרות - היה ער בנסיעה, ואמר לי: זה טובה בשבילי, אני מלבן וחוזר על מה שכתבתי.

ובאותם זמנים רבנו היה באמצע כתיבת 'דרך אמונה' ובזמן הנסיעה היה מלבן חדושי תורתו. כשהיינו מגיעים לרמזור היה מבקש את הגמרא, ואומר: 'יש פה אדמים, חבל על הזמן', ולומד עוד כמה שורות וכשהיינו מתחילים לנסע - היה מפסיק ונותן לי את הגמרא ואומר לי: היצר הרע לא נותן ללמד.

והסבה שלא למד בנסיעה עצמה - כיון ששמר על בריאות העינים במאוד מאוד, ואמר לי: כשהרכב נוסע יש קפיצות קלות מהכביש, וזה עלול להזיק לעינים.

בירושלים היתה לרבנו אכסניה - בית הרב אורלנסקי באונסדרוף. היינו באים לשם בין ברית לברית, אם היו הפרשי זמן, או לעתים רק לנוח קצת ולהמשיך.

באחת הפעמים שהיינו שם שאלתי את רבנו האם אפשר לתת לו משהו לטעם כי כבר היה אחר מנחה, והשיב: בסדר. אמרתי לו שאני הולך רק לחמם את האכל, ואמר לי אל תחמם יותר מדי, כי יקח לי יותר מדי זמן לאכל וחבל על הזמן.

גם כשהיינו מגיעים לבריתות רבנו היה נשאר ברכב עד שמוכנים ובינתים היה לומד, וכשהיו מוכנים אמרתי לו שאפשר לצאת, ומרב שקיעותו היה ארך מספר דקות עד שהיה מפסיק את הלמוד. בבריתות ששמש כסנדק היה לובש את הטלית שירש מאביו, הסטיפלער זצ"ל. היא היתה הטלית של שבת של הסטיפלער, ובמשך השנים הטלית בלתה מאד והיו בה הרבה תקונים של קרעים מרב ישן.

לא פעם בבריתות נגשו אלי אנשים ובקשו לקנות לרבנו טלית חדשה. הסברתי להם שזו טלית מיחסת, ורבנו אמר לי באחת הפעמים 'הטלית הזאת ראתה אלפי פעמים את אליהו הנביא'. רבנו בעצמו היה הולך לאחותו שהיא תטפל בטלית הן בתקונים והן בכבוס, ולא נתן לאף אחד לטפל בטלית.

מנהגם של מוהלים לרשם בברית את שם התינוק וכך גם היו יודעים כמה ילדים הם מלו. באחד מהבריתות שאלתי את רבנו, מדוע רבנו לא כותב את מספר הסנדקאות שזוכה? וענה לי 'כלפי שמיא גלא', אדם בעולם הזה לא צריך לפרסם ולדעת, בשמים יודעים כמה עושה ומה עושה...

"וישכם אברהם בבקר" (י"ט, כ"ז) - לקט ספורים בחשיבות זריזים מקדימים

מספר על תלמיד של ה'בעל שם טוב' שרצה לזכות במעלה העצומה של להיות מ"העשרה הראשונים" שמגיעים לבית הכנסת. באחד מלילות החרף הוא התעורר לפנות בקר, כשהיה עוד חשך מחלט בחוץ, ומהר בהתרגשות לבית הכנסת מתוך מחשבה שיהיה שם לבדו.

כשהגיע, הוא הפתע לגלות שבית הכנסת כבר מלא. היו שם יהודים פשוטים - בעלי מלאכה, סנדלרים ונגרים - שכבר סימו לומר תהלים והתכוננו לתפלת שחרית מתוך דמעות.

התלמיד הלך ל'בעל שם טוב' וספר לו מעט באכזבה שהוא לא זכה להיות מהראשונים.

ענה לו ה'בעל שם טוב' הקדוש בחיוך: "דע לך, שכשהיהודים הפשוטים האלה מתגברים על שנתם, עוזבים את המטה החמה ורצים בחשכה אל בית הכנסת מתוך רצון פנימי טהור - רעש הפסיעות שלהם בשלג מעורר שמחה עצומה בעולמות העליונים, ופותח את כל שערי השמים לתפלות של כלנו".

שעות הבקר אוצר רוחני

מרן החזון איש זצ"ל היה ידוע בהקפדתו העצומה על נצול כל רגע, ובמיחד על תפלה בזמנה בהשכמה.

באחת התקופות בחייו, כשהיה חלש מאד ולא חש בטוב, הרופאים הורו לו לנוח ולשמר על כוחותיו. למרות זאת, הוא המשיך לקום מקדם מאוד בבקר לתפלה.

יום אחד, שאל אותו אחד ממקרביו כיצד יש לו את הכוח הפיזי לקום מקדם כל כך כשהוא כל כך זקוק לשנה.

החזון איש חיך אליו והשיב: "תתאר לך שאדם היה מגלה שיש לו אוצר עצום ונדיר קבור בחצרו, והזמן היחיד שבו מתר לו לחפר ולהוציא אותו הוא לפנות בקר. האם הוא היה מרגיש עיפות? האם הוא היה מצליח לישן בכלל מרב התרגשות? כשאדם מבין ששעות הבקר המקדמות הן אוצר רוחני שאין לו שום תחליף - העיפות פשוט נעלמת.

השמש המסור

באחת הקהלות, חי יהודי פשוט וצנוע, שלא ידע קרא וכתב בצורה חלקה, אבל הלב שלו היה בוער מאהבת ה'. הוא היה זה שזכה להחזיק במפתחות של בית הכנסת.

בכל בקר, הרבה לפני שהשמש עלתה, הוא היה מגיע ראשון, פותח את הדלתות, מנקה את הספסלים מתוך אהבה ומכין את הסדורים לכל המתפללים.

פעם אחת הגיע רב העיר לבית הכנסת מקדם מהרגיל, ועמד בשקט מאחורי הדלת הפתוחה למחצה.

הוא שמע את אותו יהודי מסדר את המקום, מרים את עיניו ומדבר אל הקדוש ברוך הוא בפשטות: "רבונו של עולם, אני לא חכם ולא יודע להתפלל בכונות גדולות כמו הרבנים, אבל קמתי מקדם ופתחתי לך את הבית, וסדרתי אותו שיהיה נעים ומואר בשבילך ובשביל הילדים שלך שיבואו עוד מעט להתפלל אליך. קבל את המעשה הזה כתפלה שלי".

הרב בכה מהתרגשות, ואמר לאחר מכן שלתפלה כזו - שבאה מתוך טהר לב, פשטות והשכמה מתוך חבוב - אין שום מסך או שער שיכולים לעמד בפניה בדרך לכסא הכבוד.

"ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו" (כ"א, ה) - אין יאוש כלל בעולם

בפרשתנו מובא על אברהם ושרה שהיו עקרים והגיעו לגיל זקנה, כלם התיאשו מזה שיהיו להם ילדים, ואז הקדוש ברוך הוא אמר 'היפלא מהשם דבר'. וכך גם בגיל מאה לאחר שאין שום סכוי וכלם מיאשים הקדוש ברוך הוא מראה לנו שתמיד במצבים הכי קשים הוא יכול להושיע בדרכים שלו.

רבי צדוק הכהן מלובלין מביא על כך שיש מכאן יסוד גדול שכל בנין האמה הישראלית היה אחר היאוש הגמור. כששום אדם לא האמין שיכולה להיות ישועה ואז הראה הקדוש ברוך הוא שלא יפלא ממנו דבר. מוסיף רבי צדוק, מאת השם היתה זאת שיהיה בנין האמה דוקא אחר היאוש הגמור שלא האמין שום אדם וזה היה רצון השם שיסוד האמה יהיה דוקא מתוך היאוש הזה. כי זה כל האדם הישראלי להאמין שאין להתיאש כלל, ואין לחקר בחקירות למה עשה השם ככה. אלא לעורר בנו את האמונה השלמה בכל יכלתו, בכל מצב ובכל עת. אין ליהודי להתיאש משום דבר, בין בעניני הגוף כמו שאמרו, אפלו חרב חדה מנחת על צוארו אל ימנע מהרחמים, בין בעניני הנפש, אפלו נשתקע למקום שנשתקע וחטא בדבר שאמרו ז"ל שאין תשובה מועלת חס ושלום (זהר), או שתשובתו קשה, או שרואה עצמו משתקע והולך בעניני עולם הזה, אל יתיאש בעצמו לומר שלא יוכל לפרש עוד, כי אין יאוש כלל אצל איש יהודי, והשם יתברך יכול לעזר בכל ענין.

בדורנו אי אפשר לדבר על יאוש בלי להביא מחכמתו של רבי נחמן מברסלב. שהפליג מאד בגדל מעלת התשובה. כי תשובה גבוהה למעלה מן התורה, על כן אין שום יאוש בעולם. והעקר שהכל תלוי בו, שלא יהיה מיאש עצמו מלצעק אל ה' ולהתחנן ולהתפלל אליו יתברך תמידי (שיחות הר"ן). אומר רבי נחמן, שכאשר לאדם יש כתבת לכל חסרונותיו ויודע אל מי לפנות, אז באמת אין יאוש כלל, משום, 'היפלא מהשם דבר'. ותמיד אבל תמיד עלינו לזעק אל השם בכל מצב ואז באה הישועה.

בברכת התורה

"לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" [משלי ט"ז, א]