השמש המסור

באחת הקהלות, חי יהודי פשוט וצנוע, שלא ידע קרא וכתב בצורה חלקה, אבל הלב שלו היה בוער מאהבת ה'. הוא היה זה שזכה להחזיק במפתחות של בית הכנסת.

בכל בקר, הרבה לפני שהשמש עלתה, הוא היה מגיע ראשון, פותח את הדלתות, מנקה את הספסלים מתוך אהבה ומכין את הסדורים לכל המתפללים.

פעם אחת הגיע רב העיר לבית הכנסת מקדם מהרגיל, ועמד בשקט מאחורי הדלת הפתוחה למחצה.

הוא שמע את אותו יהודי מסדר את המקום, מרים את עיניו ומדבר אל הקדוש ברוך הוא בפשטות: "רבונו של עולם, אני לא חכם ולא יודע להתפלל בכונות גדולות כמו הרבנים, אבל קמתי מקדם ופתחתי לך את הבית, וסדרתי אותו שיהיה נעים ומואר בשבילך ובשביל הילדים שלך שיבואו עוד מעט להתפלל אליך. קבל את המעשה הזה כתפלה שלי".

הרב בכה מהתרגשות, ואמר לאחר מכן שלתפלה כזו - שבאה מתוך טהר לב, פשטות והשכמה מתוך חבוב - אין שום מסך או שער שיכולים לעמד בפניה בדרך לכסא הכבוד.