"ואת הנפש אשר עשו בחרן..." (י"ב, ה) - "אליהו מלאך הברית עמד לצדי" - ספור מדהים

וברש"י: שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגיר את האנשים ושרי מגירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאם.

דבריו של רש"י מבססים על דברי המדרש רבה (ל"ט, י"ד): אמר רבי אלעזר בר זמרא אם מתכנסין כל באי העולם לברא אפלו יתוש אחד אינן יכולין לזרק בו נשמה, ואת אמר 'ואת הנפש אשר עשו', אלא אלו הגרים שגירו, ואם כן שגירו למה אשר עשו, אלא ללמדך שכל מי שהוא מקרב את העובד כוכבים ומגירו כאלו בראו. ויאמר אשר עשה, למה נאמר 'אשר עשו', אמר רב הונא אברהם היה מגיר את האנשים ושרה מגירת את הנשים.

בספר 'זכרון למשה' (סימן י"ד אות ח') מובא ספור נפלא: בימי ה'חתם סופר' זצ"ל ארע מעשה פלא בקהלה קטנה הסמוכה לפרשבורג: גוי אחד בא לרב העיר בבקשה להתגיר, ולאחר חקירה שאכן כונתו לשמים, גירוהו כדת וכדין.

והנה, ליום שלישי למלתו חלה במחלה אנושה עד שהרופאים התיאשו מחייו. ונעשה רעש גדול אצל קרוביו הגויים, שאמרו שהיהודים הרגו אותו ושבמלתו גרמו לו מחלה זו, ובשל כך סכנה גדולה רחפה על הקהלה ועל כלל קהלות ישראל.

רב העיר לא ידע מה לעשות, ולכך הלך לפרשבורג ל'חתם סופר'. גער בו ה'חתם סופר': 'היתכן לקבל דבר זה בעיר קטנה כזו, אשר אינם מלמדים למול איש מבגר בלי הכנה נכונה לזה'?! אבל כיון שכבר נעשה הדבר, נכון היה הרב לעשות כל שיצוהו ה'חתם סופר' בכדי להסיר את הסכנה מכלל ישראל. ה'חתם סופר' אמר לרב כי מחיבים הרב והמוהל למסר נפשם למיתה בעד הכלל, כי הסכנה באה על ידי התרשלותם.

צוה אותם לקחת עגלה, ויתנו את הגר הנמול עליה, והרב והמוהל ישבו בה, ואחד מהם ינהג את העגלה, ויאמרו שהם נוסעים עם החולה לעיר גדולה לרופא ממחה, ובדרך, בבואם לנהר הדנובה, יכנסו עם העגלה למים, והנהר ישטף אותם וגם הרב והמוהל יטבעו, ואז לא יחשב אדם שהיתה כונתם לאבד את הגר, ועל ידי זה ינצל הכלל כלו.

הרב קבל עליו את הדבר באהבה, ואמר בלבו 'הריני כפרת כל ישראל'. הלך הרב לעירו וספר את הדברים למוהל, וגם הוא קבל זאת על עצמו, וקדשו עצמם בתפלות ובודויים למסר נפשם, ולקחו עגלה ונתנו את החולה עליה, ונסעו לדרכם ולא הגידו כונתם לאיש, רק נפרדו איש מביתו בבכיות גדולות ובדמעות שליש.

ויהי כבואם סמוך לנהר הדנובה, וכבר היו ברגל אחת בתוך הנהר, לפתע ראו איש יהודי קופץ לקראתם וצועק לעברם: 'לאן אתם נוסעים, עוד מעט ואתם טובעים במים'! ועצר בעדם מלהמשיך, עד שירד הרב מהעגלה, והכיר בו שהוא תלמיד חכם וירא שמים, וספר לו את הענין.

ענה להם אותו יהודי: 'בטלנים, הרי יש לי קצת מים בצלחת, ואם תתנו מהם קצת על מקום המלה של החולה - ונרפא לו מיד'! ויעשו כן, וברגע ראו שהחולה התרפא לגמרי.

ונסעו בחזרה לביתם שמחים וטובי לב וחמת משפחת הגר שככה, וליהודים היתה אורה.

אחר הדברים האלו נסעו ל'חתם סופר' וספרו לו את כל הדברים, וכשחיוך על שפתיו אמר: הצטרך אליהו מלאך הברית לבוא ולרפא את הגר הנמול. אלא שרצה ה'חתם סופר' שיזכו לראותו, ולא היו כדאין לכך בלתי אם יקבלו עליהם מסירות נפש עבור הכלל, על כן צוה לעשות כך, אבל ידע מראש שלא יאנה להם רע, ש'שומר מצוה לא ידע דבר רע'!