בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ · פרשת לך לך

דבר העורך

בפרשתנו אנו מתודעים לאבי האמה אברהם אבינו עליו השלום, ותחלת הנסיונות שהתנסה בהם.

הרמב"ן על הפסוק "והאלקים נסה את אברהם" (כ"ב, א) כתב: שכאשר הקדוש ברוך הוא רוצה לתת משהו טוב לצדיק הוא מביא לו נסיונות בשביל להצדיקו, מה שאין כן רשעים הוא לא מביא להם נסיונות. ודע כי השם צדיק יבחן, כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו יצוה אותו בנסיון, ולא יבחן את הרשעים אשר לא ישמעו. והנה כל הנסיונות שבתורה לטובת המנוסה.

וכן כותב השל"ה שהקדוש ברוך הוא נסה את אברהם אבינו בשביל לתת לו את השפע שקבל, ולכן כל אחד כשמגיע לידו נסיון האם לדבר לשון הרע, האם לדבר באמצע הלמוד, האם לקום בזמן לתפלה, האם לכון בתפלה, האם לעשות חסד וכו' ידע שהכל נשלח לו כנסיון מהקדוש ברוך הוא שרוצה לתת לו שפע רב ועל ידי שיתגבר ויעמד בנסיון ויעשה רצון ה' יזכה לקבל את השפע שהקדוש ברוך הוא שולח לו כעת.

והנסיונות שיש לנו הם המרוממים אותנו ומביאים אותנו למקומות הגבוהים והנעלים ביותר, והדברים נאמרים גם כשיש לאדם איזה צער או עצבות עליו לעשות רצון ה' ולהמשיך להאמין שהוא יכול להפך הכל לטובה ולקבל הכל בשמחה ובידיעה שהכל מאתו יתברך.

ואומר ה'חפץ חיים' (בספר דבר בעתו פרק י'): והנה בדרך כלל צריך האדם להתחזק עצמו בכל זמן וזמן ואף אם סבבוהו הרבה ענינים ממצוקות הזמן אל יהיה מצר ודואג אלא יקבל אותם באהבה כי הכל מיד ה' הוא שהוא טוב לכל, כי באמת כל נפשות האדם ירדו לנסיון לזה העולם יש שנסיונו הוא בעני או שאר מצוקות הזמן. ויש שנסיונו הוא בעשירות אותם הקדוש ברוך הוא לכל אחד ואחד כפי שידוע לו ערך נפשו ובאיזה נסיון ראוי לה להתנסות לפי ענין התקון הנדרש ממנה וכפי שמובא במדרש רבה: אשרי אדם שעומד בנסיון שאין אדם שאין הקדוש ברוך הוא מנסה אותו מנסה לעשיר אם תהיה ידו פתוחה לעניים ומנסה העני אם יוכל לעמד ולקבל היסורין ואינו כועס ואם עמד עשיר בנסיונו ועושה צדקות הקדוש ברוך הוא מצילו מדינה של גיהנם ואם עמד עני בנסיונו ואינו מבעט הרי הוא נוטל כפלים. עכ"ל.

ואיך הדבר שכל אדם מתנסה בזה העולם אם נזדמן לו איזה ענין שהוא מצוקה גדולה אל יפל לבו עליו כי רק מנסה ה' אותו אם יקבלם ולא יהרהר אחרי מדותיו ובעבור זה יתגדל שכרו מאוד ויהיה לו רק טוב כל הימים. מה שצריך זה להכיר שהכל מאיתו יתברך ולהתפלל לפניו שהכל יעבר.

וכמה חשובין מאוד בעלי יסורין אצל הקדוש ברוך הוא שהוא מיחד שמו עליהן. והוסיף על כך הרב שטיינמן זצ"ל שאדם צריך לדעת שאם העמידוהו בנסיון הוא יכול להצליח שאם לא היה יכול להצליח לא היו מעמידים אותו בנסיון. והנה בן אדם הרבה פעמים מרגיש את עצמו במצב קשה. יש מצבים קשים, אבל צריך להתבונן שאם יש לו נסיון ויעמד בו זה יביא אותו לעליה וממילא יסתכל על כל הדברים בצורה אחרת, כל דבר שבא עליו היצר הוא יסתכל שזה נסיון אולי אוכל לעלות, מזמנים לי אפשרות והקדוש ברוך הוא בודאי יעזר לו. וצריך להיות מאשר מנסיונות שיש לאדם כי אם לא נותנים לו נסיון סימן שלא רוצים להעלות אותו.

המשך דבר העורך

שנים אחדות אחרי נשואי ה'חפץ חיים' רבי מאיר ישראל הכהן מראדין זצ"ל, בתקופה זו הוא חי בעני ובדוחק רב, אשתו היתה קונה מדי יום לחם ישן אצל האופה במחיר מוזל ובהקפה, לחם זה היתה מגישה לבעלה עם כוס קפה, והוא היה שורה את הלחם בקפה ואוכלו.

באחד הימים הגיעה הרבנית אל האופה כדי לקנות לחם והלה סרב למכר לה בטענה שהצטבר חוב גדול, 'עד שלא תפרעי את החוב' אמר לה האופה 'איני מוכן למכר לך לחם'.

הרבנית שבה לביתה במפח נפש ולבה היה דוה עליה, היא הגישה לבעלה כוס קפה בלי לחם, ומיד פרשה לקרן זוית ופרצה בבכי מר. בתו של ה'חפץ חיים' שהיתה נוכחת למחזה קורע לב זה, ספרה לרב מפוניבז' אודות תגובתו של אביה.

תחלה כך ספרה אבא שתק ולא הגיב, אולם כעבר כמה דקות הכה בחזקה על השלחן, ואמר בקול: שטן שטן אני יודע מה אתה רוצה! אתה רוצה שאסגר את הגמרא ואפסיק ללמד, דע לך שלא אשמע בקולך.

ואנו יודעים דבר נוסף שאלו היה שומע בקולו, לא היינו זוכים לחבור האדיר של 'משנה ברורה' היינו חסרים את 'חפץ חיים הלכות לשון הרע' את 'לקוטי הלכות' על סדר קדשים כמו כן לא היו יוצאות לפעל כל פעילויותיו הענפות, ולא היו אלפי תלמידיו שהפיצו תורה בעולם, זאת אנו יודעים היום, אבל כאשר ארע המעשה שהזכרנו רק אחד ידע זאת בברור 'השטן' ולכן עשה מה שעשה כדי למנע את התרומות הכבירות שעתיד היה ה'חפץ חיים' לתרם לעולמו של הקדוש ברוך הוא.

בתחלת הספר 'מסלת ישרים', כשהוא עונה על השאלה מה חובתו בעולמו הוא כותב: נמצינו למדים, כי עקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקים מצוות ולעבד ולעמד בנסיון. הנסיון הוא עקר התפקיד של האדם בעולם הזה!

מכאן, שהנסיונות באים על מנת לרומם ולחשל אותנו ולגרם לנו להתפלל ולהתקרב יותר אל ה' יתברך.

לך לך - תוכן ענייני הפרשה

א. נסיון אברהם אבינו בהליכה לחרן, ומשם לארץ ישראל.

ב. נסיונות: רעב בארץ, אברהם ושרה יורדים למצרים, שרה נלקחת לפרעה, ובדרך נס, עולים ממצרים בכבוד.

ג. ריב רועי אברהם עם רועי לוט, כתוצאה מכך נפרד לוט מאברהם ומתישב בסדום (י"ג, ה-י"ח).

ד. מלחמת המלכים, רדיפת אברהם להצלת לוט, ונצח את המלכים, והשיב לחמשת המלכים את הרכוש, קבל את ברכת שם - מלך שלם, ונשבע למלך סדום שלא יקח מרכושו (פרק י"ד).

ה. הבטחת ה' לאברהם: כה יהיה זרעך, והאמן בה'.

ו. ברית בין הבתרים ונבואת השעבוד במצרים והגאלה משם (פרק ט"ו).

ז. שרה והגר המצרית, והולדת ישמעאל (פרק ט"ז).

ח. הבטחת ה' לאברהם על הלדת יצחק.

ט. בריתו של אברהם אבינו - מצות מילה (פרק י"ז).

"ואברכה מברכיך ומקללך..." (י"ב, ג) - ברכת כהנים 'באהבה'

כתוב בגמרא (סוטה ל"ח:): ואמר רבי יהושע בן לוי, כל כהן שמברך - מתברך, ושאינו מברך - אין מתברך, שנאמר 'ואברכה מברכיך'.

והקשה ה'בן יהוידע' לרבנו יוסף חיים זצוק"ל (שם): מהי כפילות הלשון 'ושאינו מברך אינו מתברך', הרי מאחר שאמרנו שכהן שמברך מתברך, יוצא שכהן שאינו מברך אינו מתברך, ומיתר לכתב שוב 'ושאינו מברך אינו מתברך'.

ומתרץ: הרי הכהן צריך לברך באהבה, וכמו שמברכים 'אשר קדשנו במצותיו וצונו לברך את עמו ישראל באהבה', כמו שהביא ה'משנה ברורה' (סימן קכ"ח קל"ז) בשם הזהר - דהינו בפיו ובלבו, שאם אינו מברך באהבה יוצא שהוא מברך רק בפיו ולא בלבו, וכונת הגמרא על כהן שלא מברך בלבו, שאף על פי שהוא מברך בפיו - הוא לא מתברך, כי עליו לברך גם בלבו.

ומוסיף עוד, שהמלה 'אהבה' בגימטריה 13, ואם כהן מברך באהבה גם בפיו וגם בלבו - נמצא ב' פעמים אהבה - בפיו ובלבו, וזה יוצא 26 שזה גימטריה של שם הוי"ה, וזה הרמז בפסוק 'ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם', שעל ידי שיברכו את עם ישראל באהבה בפיהם ובלבבם יתקים מה שכתוב 'ושמו את שמי' ששניהם גימטריה 26.

ומבאר עוד לפי זה: לכן בברכה כתוב בלשון רבים 'ואברכה מברכיך', ומה שאין כן בקללה כתוב בלשון יחיד 'ומקללך אאור', שבברכה - צריך שיברך בפה ובלב, וזה רבים, ומה שאין כן בקללה שאפלו שמקלל או בפה או בלב - הוא יענש.

ויש להוסיף בענין זה, שהנה ידועה המחלקת בין ה'בית הלוי' ל'חזון איש' (שהיארציט חל השבוע - ט"ו חשון) אם מועיל 'שומע כעונה' בברכת כהנים. ה'בית הלוי' (על התורה בסוף חמש בראשית) סובר שכיון שיש דין שיהיה ב'קול רם', אם כן בזה אין דין שומע כעונה, כי שומע כעונה מועיל רק לגבי הדבור ולא לגבי דינים אחרים, אך ה'חזון איש' (ארח חיים סימן כ"ט אות ג') סובר שמועיל שומע כעונה גם לגבי קול רם, כיון שהעקר הוא הדבור טוב ומועיל על ידי שומע כעונה לצאת ידי חובה, כמו שמועיל שומע לענין קריאת המגלה, שאינו נחשב 'קראה על פה', וכן בשמיעת קדוש נחשב קדוש על הכוס.

והרב מפוניבז' זצ"ל אמר סברא נוספת, שלא מועיל בזה שומע כעונה כיון שיש דין בברכת כהנים שזה יהיה 'באהבה', על זאת לא מועיל שאחד יוציא את השני. [דברי השירה]

לברך באהבה

הבטוי "באהבה" מופיע בנסח ההלכה והמנהג, והוא לא סתם תאור רגשי. הוא תנאי מהותי: הכהן אינו רק "אומר מלים", אלא צריך לעמד מול הצבור מתוך כונה פנימית של אהבה, רצון טוב, ושלום, בלי זה - הברכה מאבדת את עצמתה.

לברך באהבה משמעותו היא: רצון אמתי בטובת הצבור, שמחה על הזכות לברך, לב נקי ממחלקת, תחושת שליחות - לא כוח, אלא נתינה.

חז"ל אומרים שהכהן צריך לברך "בלב שלם", ושהברכה עוברת דרך הלב לפני שהיא עוברת דרך הפה.

ה'חנוך' אומר: הכהנים מצוים לברך "באהבה ובכונה טובה".

הרמב"ם (הלכות תפלה) אומר: הכהן צריך לברך "בשמחה".

הזהר אומר: ברכת כהנים פועלת רק כשהכהן "ממשיך אהבה מלבו".

אם כן האהבה היא לא תוספת - היא המנוע, או עקר הברכה היא אהבה, וישמע החכם ויוסיף לקח.

הכוח של ברכת כהנים באהבה - ספורים

מספר על כהן אחד שהיה מסכסך עם אדם בקהלה. כשהגיע זמן ברכת כהנים - הוא סרב לעלות לדוכן לברך ברכת כהנים.

הרב נגש אליו ושאל: "למה אינך עולה"? ענה הכהן: "איך אברך אותו? הלב שלי לא נקי".

הרב ענה לו: "דוקא עכשו תעלה. הברכה תתקן את הלב"...

הכהן עלה, וכשהגיע למלים: "וישם לך שלום" - הוא פרץ בבכי. אחרי התפלה נגש אל אותו אדם, התחבקו, והסכסוך נגמר.

הברכה לא רק יצאה ממנו - היא שנתה אותו.

הכהן הזקן בירושלים

באחד מבתי הכנסת בירושלים היה כהן זקן, כמעט בן תשעים. כל פעם שהיה עולה לדוכן היה אומר בלחש לפני הברכה: "רבונו של עולם, תן לי לאהב אותם היום יותר מאתמול".

הקהל היה מרגיש את זה. אנשים היו אומרים: "כשהוא מברך - זה כמו קרני השמש הנכנסת לבית הכנסת, כמו זיו.

הוא לא היה בעל קול גבוה, לא בעל הופעה מרשימה - אבל היתה לו אהבה טהורה, והברכה שלו היתה מרגשת כמו לטיפה חמה.

ברכה באהבה

מספר על כהן שחי בצפת בדורות הקודמים. אשה אחת באה אליו בוכיה שבנה חולה מאוד. הכהן אמר לה: "מחר בבקר, בזמן ברכת כהנים, תעמדי מולי. אני אברך אותו כמו באהבה של אב לבנו". למחרת, כשהוא אמר "יברכך ה' וישמרך" - הוא עצם עינים, ובכה. הוא אמר אחר כך: "הרגשתי כאלו אני מברך את בני שלי".

הילד הבריא! האם היתה אומרת כל חייה: "האהבה שלו פעלה והבריאה את בני"...

הכהן שלא ידע קרא וכתב

בכפר קטן בצפון הארץ היה כהן פשוט, שלא ידע קרא וכתב. אבל את ברכת הכהנים הוא ידע בעל פה.

מתפללי בית הכנסת שאלו את הרב: "איך אדם כזה יכול לברך אותנו"?... הרב ענה להם: "הוא לא יודע לקרא ספרים - אבל הוא יודע לקרא לבבות"!

הכהן הזה היה מברך באהבה כל כך גדולה, שאנשים היו אומרים: "הוא לא אומר את הברכה, הוא מעניק אותה באהבה".

מכאן, הברכה היא לא רק טקסט. היא העברת שפע. והשפע עובר רק דרך לב פתוח.

הכהן הוא כעין צנור. אם הצנור מלא כעס, קנאה, גאוה- השפע לא עובר ואפלו לא יורד. אם הכהן מלא אהבה - הברכה זורמת כמו מים חיים בשפע רב.

ללמדנו, אהבה פותחת, גאוה סוגרת, שמחה מרחיבה, כעס מצמצם.

לכן הכהן חיב לברך באהבה. כי עקר הברכה עוברת קדם דרך הלב. ["ברינה יקצורו"]

"ואת הנפש אשר עשו בחרן..." (י"ב, ה) - "אליהו מלאך הברית עמד לצדי" - ספור מדהים

וברש"י: שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגיר את האנשים ושרי מגירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאם.

דבריו של רש"י מבססים על דברי המדרש רבה (ל"ט, י"ד): אמר רבי אלעזר בר זמרא אם מתכנסין כל באי העולם לברא אפלו יתוש אחד אינן יכולין לזרק בו נשמה, ואת אמר 'ואת הנפש אשר עשו', אלא אלו הגרים שגירו, ואם כן שגירו למה אשר עשו, אלא ללמדך שכל מי שהוא מקרב את העובד כוכבים ומגירו כאלו בראו. ויאמר אשר עשה, למה נאמר 'אשר עשו', אמר רב הונא אברהם היה מגיר את האנשים ושרה מגירת את הנשים.

בספר 'זכרון למשה' (סימן י"ד אות ח') מובא ספור נפלא: בימי ה'חתם סופר' זצ"ל ארע מעשה פלא בקהלה קטנה הסמוכה לפרשבורג: גוי אחד בא לרב העיר בבקשה להתגיר, ולאחר חקירה שאכן כונתו לשמים, גירוהו כדת וכדין.

והנה, ליום שלישי למלתו חלה במחלה אנושה עד שהרופאים התיאשו מחייו. ונעשה רעש גדול אצל קרוביו הגויים, שאמרו שהיהודים הרגו אותו ושבמלתו גרמו לו מחלה זו, ובשל כך סכנה גדולה רחפה על הקהלה ועל כלל קהלות ישראל.

רב העיר לא ידע מה לעשות, ולכך הלך לפרשבורג ל'חתם סופר'. גער בו ה'חתם סופר': 'היתכן לקבל דבר זה בעיר קטנה כזו, אשר אינם מלמדים למול איש מבגר בלי הכנה נכונה לזה'?! אבל כיון שכבר נעשה הדבר, נכון היה הרב לעשות כל שיצוהו ה'חתם סופר' בכדי להסיר את הסכנה מכלל ישראל. ה'חתם סופר' אמר לרב כי מחיבים הרב והמוהל למסר נפשם למיתה בעד הכלל, כי הסכנה באה על ידי התרשלותם.

צוה אותם לקחת עגלה, ויתנו את הגר הנמול עליה, והרב והמוהל ישבו בה, ואחד מהם ינהג את העגלה, ויאמרו שהם נוסעים עם החולה לעיר גדולה לרופא ממחה, ובדרך, בבואם לנהר הדנובה, יכנסו עם העגלה למים, והנהר ישטף אותם וגם הרב והמוהל יטבעו, ואז לא יחשב אדם שהיתה כונתם לאבד את הגר, ועל ידי זה ינצל הכלל כלו.

הרב קבל עליו את הדבר באהבה, ואמר בלבו 'הריני כפרת כל ישראל'. הלך הרב לעירו וספר את הדברים למוהל, וגם הוא קבל זאת על עצמו, וקדשו עצמם בתפלות ובודויים למסר נפשם, ולקחו עגלה ונתנו את החולה עליה, ונסעו לדרכם ולא הגידו כונתם לאיש, רק נפרדו איש מביתו בבכיות גדולות ובדמעות שליש.

ויהי כבואם סמוך לנהר הדנובה, וכבר היו ברגל אחת בתוך הנהר, לפתע ראו איש יהודי קופץ לקראתם וצועק לעברם: 'לאן אתם נוסעים, עוד מעט ואתם טובעים במים'! ועצר בעדם מלהמשיך, עד שירד הרב מהעגלה, והכיר בו שהוא תלמיד חכם וירא שמים, וספר לו את הענין.

ענה להם אותו יהודי: 'בטלנים, הרי יש לי קצת מים בצלחת, ואם תתנו מהם קצת על מקום המלה של החולה - ונרפא לו מיד'! ויעשו כן, וברגע ראו שהחולה התרפא לגמרי.

ונסעו בחזרה לביתם שמחים וטובי לב וחמת משפחת הגר שככה, וליהודים היתה אורה.

אחר הדברים האלו נסעו ל'חתם סופר' וספרו לו את כל הדברים, וכשחיוך על שפתיו אמר: הצטרך אליהו מלאך הברית לבוא ולרפא את הגר הנמול. אלא שרצה ה'חתם סופר' שיזכו לראותו, ולא היו כדאין לכך בלתי אם יקבלו עליהם מסירות נפש עבור הכלל, על כן צוה לעשות כך, אבל ידע מראש שלא יאנה להם רע, ש'שומר מצוה לא ידע דבר רע'!

"ויבא הפליט..." (י"ד, י"ג)

וברש"י: לפי פשוטו זה עוג שפלט מן המלחמה.

להלן מדרשים על עוג מלך הבשן:

סיחון ועוג אחים היו בני אחיה בר שמחזאי (מסכת נדה ס"א), "ויבא הפליט ויגד לאברם" (י"ד, י"ג), זה עוג שפלט מדור המבול.

עוג הוא אליעזר עבד אברהם, ופרסות רגליו היה אברהם אבינו טומנו בכף ידו, ופעם אחת גער בו, ומיראתו נפל ממנו שנו ונטלו אברהם אבינו ועשאו מטה של שן וישן שם, ויש אומרים כסא עשאו וישב בו כל ימיו, ומי נתנו לאברהם, נמרוד (שם).

ריש לקיש בשם בר קפרא הוא עוג הוא פליט, ולמה נקרא שמו עוג שבא ומצא את אברם יושב ועוסק במצות עוגות, הוא לא נתכון לשם שמים אלא אמר אברהם זה קוניון הוא, ועכשו אני אומר לו נשבה בן אחיך והוא יוצא למלחמה ונהרג ואני נוטל את שרי אשתו. אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך שכר פסיעותיך אתה נוטל, שאתה מאריך ימים בעולם, ועל שחשבת להרג את הצדיק חייך שאתה רואה אלף אלפים ורבי רבבות מבני בניו. (מדרש בראשית רבה מ"ב, ח).

בשעה שנכנס יעקב לפרעה לברכו, היה עג יושב שם, אמר לו פרעה לעוג, לא כך היית אומר, אברהם פרדה עקרה היא ואינו מוליד, הרי הן 70 נפש מירכו. התחיל עוג מכניס עין הרע בהם. אמר לו הקדוש ברוך הוא תמס עינו של אותו רשע (שם).

אמר עוג לפרעה, אברהם עצמו הוא זה, שהיה סבור שהוא אברהם שהיה קלסתר פניו דומה לו, התחיל לשאל אותו שאלות 'כמה ימי שני חייך' (מדרש הגדול מ"ז, ח).

קשים היו סיחון ועוג לישראל יותר מפרעה וחילותיו, וראויים היו לומר שירה על מפלתם של סיחון ועוג, אלא שבא דוד, ואמר עליהם שירה 'לסיחון מלך האמורי' (תהלים קל"ו, י"ט) (מדרש שוחר טוב קל"ו, י"א).

"אל תירא אותו" (דברים ג, ב), למה מעוג היה ירא ומסיחון לא היה ירא? אמר שמא תעמד לו זכות אברהם אבינו (מסכת נדה ס"א).

אמר משה: אני בן מאה ועשרים שנה, וזה יותר מחמש מאות, אלולי היה לו זכות לא חי כל השנים הללו (מדרש במדבר רבה י"ט, ל"ב).

כיון שראה עוג שישראל מתקרבים אליו, אמר: בטח זכותי (של מילה) יקדים את זכותם, ושם על זה מבטחו. באותה שעה ירא משה, איך הוא יוכל לעקר האות שרשם אברהם.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אל תירא אותו. אל תירא מהאות שלו, כי הוא פגם האות שלו, ומי שפוגם לאות שלו - ראוי להעקר מהעולם (זהר ח"ג קפ"ד).

באו משה וישראל לתחומה של אדרעי, אמר להן משה נחנה כאן ואנו נכנסין בשחרית, באו לכנס לאדרעי ועדין לא היתה העין רואה, תלה משה את עיניו וראה את עוג יושב על החומה ורגליו מגיעות לארץ, אמר משה איני יודע מה אני רואה, חומה אחרת בנו אלו בלילה, אמר לו הקדוש ברוך הוא, משה, זה שאתה רואה הוא עוג... עוג היה תולש הר וזורק על ישראל, ומשה היה נוטל צרור ומזכיר עליו שם המפרש וסמכו (מדרש דברים רבה א', כ"ד).

האבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל, זה יש לנו בקבלה, אמר עוג: מחנה ישראל כמה זה תופס? שלוש פרסאות, אלך ואעקר הר של שלוש פרסאות ואזרק עליהם ואהרגם. הלך ועקר הר כזה והביאו על ראשו, הביא הקדוש ברוך הוא עליו תולעים ונקבוהו וירד על צוארו.

רצה לשלף אותו, הגדילו שניו מכאן ומכאן ולא יכול היה לשולפו. משה כמה היה - עשר אמות, לקח מקל של עשר אמות וקפץ עשר אמות והכהו בקרסליו (מסכת ברכות נ"ד).

הכוח שבנסיונות

שנינו בפרקי אבות: עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכלם להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום". ומעשה אבות סימן לבנים, כל אדם עובר ניסיונות בחיים, יש יותר ויש פחות, אבל אין לך אדם שאינו עובר ניסיונות, ותכלית כל הנסיונות היא לזכך את האדם ולהביא אותו אל תקונו. אנחנו קוראים בפרשיות לך לך וכן וירא על אברהם אבינו שאביו היה עובד עבודה זרה ומעצמו הכיר קונו, ונלחם מלחמת ה' ומסר עצמו למיתה בכבשן האש, והגדיל לעשות נפשות בחרן, עבד את ה' באהבה עד שהכתוב מעיד עליו אברהם אהבי. הקדוש ברוך הוא מנסה אותו בעשרה נסיונות קשים, והוא נשאר באמונתו שלם ותם.

הקדוש ברוך הוא אומר לו 'לך לך' אל ארץ אשר לא ידעת, ומבטיח לו 'ואעשך לגוי גדול', 'והיה ברכה' - ברכות למכביר. אברהם נענה מיד ויוצא לדרך. וכשבא לארץ כנען מיד תוכפים אותו צרות, 'ויהי רעב בארץ', הוא חיב לרדת מצרימה. אחר כך לוקחים את אשתו ולא שאל הרי הקדוש ברוך הוא בעצמו אמר לו 'ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה', ואם כן היכן הם הברכות שהבטיח לי הקדוש ברוך הוא!!

והנה, רק לאחר מאה שנה נולד בן לאברהם אבינו - יצחק, והוא גדל והולך בדרך טובה, ולפתע הקדוש ברוך הוא אומר לו לקחת את בנו חביבו, יצחק בן השלושים ושבע, ולהעלות אותו לעולה! הוא היה יכול לשאל: הקדוש ברוך הוא אמר לו 'כי ביצחק יקרא לך זרע', אתה בעצמך אמרת, ואיך אעשה הדבר הזה לשחט את בני?! ואברהם לא שואל שאלות, הוא מזדרז לקום מקדם בבקר הולך לשחט את בנו. נסיונות שאין כמותם!! מדוע היה הקדוש ברוך הוא צריך לנסות את אברהם? וכי לא ידע את עצם אהבתו של אברהם אליו ושיעמד בכל הנסיונות!! אומר המדרש משל למי שמוכר כדים, הוא חובט בהם במקלו בכל הכח, כדי שיראו כלם שהם חזקים. כך הקדוש ברוך הוא מנסה את אברהם בנסיונות כדי להראות לנו מי זה אברהם.

דהינו, אם לא היו הנסיונות לא היינו יודעים מה המיחד באברהם אבינו שהוא קורא לו אברהם אהבי. הוא מאמין בה' בכל לבו שכל מעשיו אמת וצדק ללא פגם ודפי חס ושלום.

מכאן, שהנסיונות מרימים את האדם לדרגות גבוהות ונשאות.

מעשה ביהודי אחד שהיה עובד בבית מרזח, שחכר מהפריץ, הפריץ היה מסתדר אתו, ואם לא היה לו לשלם היה דוחה לו את התשלום לשנה הבאה, אולי ירויח יותר.

שנה אחת הפריץ היה צריך לנסע מעבר לים ומנה אחר תחתיו. אותו ממנה, היה אכזר ושונא יהודים, בסוף השנה, הגיע הזמן לשלם וליהודי לא היה כסף.

הממנה לא הסכים לדחות התשלום, וכל תחנוני היהודי עלו בתהו, והלקה את היהודי באכזריות רבה ארבעים מלקות. כשחזר הפריץ התחיל היהודי לבכות לו, סיפר לו מה שעשה לו האיש, כעס הפריץ ואמר לו, על כל מכה תקבל מאה זוז, על 40 מלקות שוה ארבעת אלפים זוז. ועוד, אותו ממנה יש לו 80 דונם אדמה, 40 דונם שלך. בא הביתה ראתה אותו אשתו בוכה, שאלה אותו מה קרה? אמר לה חבל שלא נתן לי 80 מלקות, הייתי מקבל את כל השמונים דונם.

אומרים בעלי המוסר: יבוא אדם לשמים ויצטער מדוע לא היו לי עוד יסורים. שם בשמים יודעים להעריך את היסורים, כאן בעולם, אנחנו לא מבינים. אם באים חלילה יסורים - קבל אותם באהבה, נסיונות ויסורים מקדשים ומרוממים אותנו אם נקבלם באהבה! וכשמקבלים באהבה מלבד מה שמתרוממים לדרגות גבוהות זוכים להפטר מכל היסורים. [על פי הרב אלבז שליט"א]

כשהרב שטיינמן חזר מחוץ לארץ כשנסע למען הכלל, הוא סיפר לי כי נכנסו אליו גבירים יקרים מרחבי תבל לשוחח ולשפך לב. והנה איש אחרי איש מהם ספרו ובקשו ברכה על צרות פרטיות שיש להם, לכלם. והם לא התאוננו על צרות סתם של מה בכך, אלא להפך, רחמנא לצלן.

אמר הרב שטיינמן בצער: לא שוה בכלל להיות גביר! אמנם כסף יש, אבל כאלו צרות אחרות כנגד זה, שכבר יותר שוה שהנסיון יהיה במחסור הכסף. ונסיון זה נתינת כח להתמודדות. ומאידך גיסא יש את נסיון העניות שיכול לגרם חלילה לפרש מלמוד התורה: סיפר מרן הרב יצחק יוסף שליט"א על העניות הגדולה שהיתה בבית אביו הגדול מרן הרב עובדיה: בשבת היה בקבוק בירה אחד לכל המשפחה, והיינו אוכלים ארוחת ערב לחם עם בננה.

סיפר הרב משה צדקה זכיתי עוד בילדותי להיות באותה שכונה שגר בה רבנו מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל ולראות את החדר הקטן, שהיה ממש ארבע אמות על ארבע אמות, לא היה אפשר אפלו להכניס בו את הרהיטים של הבית, ושם גר הרב עובדיה עם כל ילדיו והגה בתורה עד כלות הכוחות, כמו כן היה לרב בביתו רק כמה צלחות ומזלגות, ופעם באו לבקרו הרב עזרא עטיה זצ"ל ועוד רבנים, והיתה לו בושה וכלמה מהעניות, עד כדי כך שספר הרב שראה את רבי עזרא עטיה בוכה על מצבו.

לימים ספרה הרבנית עליה השלום שמרב העניות שהיתה להם בצעירותם, היה הרב יושב בפנה כדי שלא יראו את התקונים בחלצה.

ולבסוף למרות הקשיים הרבים והעני ששרר, זכה הדור שלנו בתלמיד חכם עצום - גדול הדור, שחבר עשרות חבורים ופסקים שמאירים לנו ולכל ישראל עד עצם היום הזה. זכותו תגן עלינו, אמן.

בברכת התורה

"לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" [משלי ט"ז, א]