דבר העורך

השבת קוראים שתי פרשות - בהר ובחקותי, ובכך מסימים את חמש ויקרא. פותחת פרשת בחקותי (כ"ו, ג'): "אם בחקותי תלכו", וברש"י (ומקורו מ'תורת כהנים'): 'שתהיו עמלים בתורה'.

ידוע כי הגאון מוילנא מסר את נפשו כדי להבין כל קו וכל תג מהתורה וסרב בכל תקף לקבל ידיעות בתורה ממגידים מהשמים שרצו ללמדו את סודות התורה, הוא שלחם מעל פניו. וכך הורה גם לתלמידו חביבו רבי זלמלה, ואמר לו: 'אם יבואו אליך - אל תקבלם, כי עקר רצון השם יתברך הוא בעמלה של תורה, ולא שבא בקלות'. ובאור הענין, הרי אם יציעו לסטודנט הלומד באוניברסיטה שיבוא מלאך מהשמים ויציע לו שילמדו את כל חמר הלמודים בלילה אחד, בודאי שהוא יהיה מוכן לשלם עבור כך הון רב. לעמת זאת, אם תבוא הצעה כזו לבן תורה, ויאמרו לו שיגלו בלילה אחד בבלי, ירושלמי, ספרי וספרא ואת התורה כלה - בודאי יסרב לקבל את ההצעה. כי למוד שאין בו עמל - אין לו ערך רב, כי העקר זה העמל. ועל זה נאמר 'אדם לעמל יולד' (איוב ה', ז'). ולכאורה קשה, אחרי שיודע במעי אמו את כל התורה שהמלאך מלמדו, אם כן מדוע עליו להולד? ובהכרח, מי שנולד זה על מנת שיוכל ללמד את התורה בעמל. הדבר דומה לאדם הצועד בכל יום בהוראת הרופא במסלול הליכה מסים. אם יחלף בעל רכב על ידו ויציע לו שיסיע אותו ברכבו אל מחוז חפצו, הוא יסרב ויסביר כי חפצו הוא עצם ההליכה. כך גם בכל החכמות, המטרה היא לדעת אותן. בתורה - המטרה היא ה'הליכה' עצמה - דהינו העמל. וזה מה שכתוב 'אם בחקותי תלכו', עצם ההליכה והעמל בתורה - הם הרצויים. הגמרא (פסחים נ'), מספרת על רב יוסף שגוע (שנפטר) ופרחה רוחו (לשון רש"י), ואחר כך חזר (לחיים), ואמר לרבי יהושע בן לוי, אביו: 'עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה'. אמר לו אביו 'בני, עולם ברור ראית'.

באורם של דברים, יתכן שמגיע לשמים גאון אדיר שחבר ספרים עמקים והעמיד תלמידים רבים, אך לכל השגיו הגדולים הגיע בנקל תודות לכשרונותיו הברוכים, ולמעשה הוא נצל רק חלק מהכוחות שעמדו לרשותו. במקביל אליו, מגיע לשם אדם פשוט שלא זכה ללמד מילדות ולא היה כשרוני, אך נצל כל רגע לעמלה של תורה. זה פשוט, שכאן בארץ מחשיבים יותר את הגאון, אך בשמים מחשיבים יותר את זה שמשקיע ועמל. רבי יוסף הגדיר את מה שראה כ'עולם הפוך', כי כך הוא המבט של שוכני ארץ. אולם אביו העמידו על טעותו, כי המבט בשמים הוא ברור. מדוע באמת מי שעמל - מגיע לו יותר? התשובה היא, כי העמל קובע את הדרגה. הדברים מבארים בשם הגאון רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל בדרך עמקה, המגדירה היטב מהו הענין של העמל: אדם גבור, בעל שרירים מפתחים ביותר, בהגיעו לקבורה - ערכו כשל יתוש! כי כל כוחו וגבורתו בחייו, היו מצד גופו החזק. אולם הגוף אינו דבר נצחי, ובהגיעו לקבר הוא נעשה רמה ותולעה, וכל גבורתו נעלמה. זהו גם דינו של ראש גאוני כשל אלברט אינשטין (שהיה בעל כשרון מיחד מאוד במדעים בפרט בפיסיקה), כאשר הוא מגיע לקבר - מוחו הגדול נעשה תולעים בדיוק כמוחו של הטפש הגדול, כי כשרון זה מוח, ואותן תולעים שנוצרות מהשרירים - מתהוות גם מהמח הגדול והקטן, כי כל דבר השיך לגוף וקשור לגשמיות - כלה ואיננו אחר המות.

לעמת זאת, מה ששיך לנפש - רוח ונשמה - זה נשאר לנצח. לפי זה, אומר הרב דסלר, עליונים למטה, זהו אדם שבעזרת הכשרונות הכל הלך לו בנקל ומהכשרון נהיה רמה ותולעה.

ומה שנשאר קים בעולם הנצח - קשור לנפש! זה העמל שהוא קנין נצחי. אי-לכך, כאשר העלוי הכשרוני לא הרבה בעמל, אף שהוא נחשב בעולם הזה לעליון, בשמים הוא נמנה על התחתונים! כנגד זה היהודי הפשוט שהיה לו קשה, אך הוא השקיע עמל ויגיעה בכל שורה בגמרא, בהלכה ובשאר חלקי התורה, מצבו הפוך מזה של העלוי שלא עמל, כי הכשרונות של שניהם נעלמו אחר מותם. מה שנשאר לנצח זה העמל הדבוק בנפש. כל פרור עמל הנו קנין נצחי הדבוק בנפש האדם והופך אותו לבעל מעלה אמתית, והתוצאה - 'תחתונים למעלה'! כאשר מגיעים לסוגיא קשה או במיחד כאשר נתקלים באיזשהו קשי בחיים, צריכים לדעת שמדבר בנסיונות שיש לכל אחד ואחד. והנה בענין זה העולם נחלק לשנים, יש הנשברים בעת שנתקלים בנסיונות ובקשיים, וכנגדם יש האומרים לעצמם 'צריכים לעבר גם את זה'... אך עלינו לדעת שנסיון אינו 'תאונה' ושבוש במהלך התקין של החיים, אלא עקר עליתו של אדם ובנינו הרוחני באים על ידי המלחמה בקשיים ובמכשולים!

זהו עקר העמל, זו תכלית המאבק בין בנסיונות החיים ובין בעמל התורה! ונזכה לגאלה השלמה במהרה בימנו אמן.