בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ · פרשת בהר בחקתי

דבר העורך

השבת קוראים שתי פרשות - בהר ובחקותי, ובכך מסימים את חמש ויקרא. פותחת פרשת בחקותי (כ"ו, ג'): "אם בחקותי תלכו", וברש"י (ומקורו מ'תורת כהנים'): 'שתהיו עמלים בתורה'.

ידוע כי הגאון מוילנא מסר את נפשו כדי להבין כל קו וכל תג מהתורה וסרב בכל תקף לקבל ידיעות בתורה ממגידים מהשמים שרצו ללמדו את סודות התורה, הוא שלחם מעל פניו. וכך הורה גם לתלמידו חביבו רבי זלמלה, ואמר לו: 'אם יבואו אליך - אל תקבלם, כי עקר רצון השם יתברך הוא בעמלה של תורה, ולא שבא בקלות'. ובאור הענין, הרי אם יציעו לסטודנט הלומד באוניברסיטה שיבוא מלאך מהשמים ויציע לו שילמדו את כל חמר הלמודים בלילה אחד, בודאי שהוא יהיה מוכן לשלם עבור כך הון רב. לעמת זאת, אם תבוא הצעה כזו לבן תורה, ויאמרו לו שיגלו בלילה אחד בבלי, ירושלמי, ספרי וספרא ואת התורה כלה - בודאי יסרב לקבל את ההצעה. כי למוד שאין בו עמל - אין לו ערך רב, כי העקר זה העמל. ועל זה נאמר 'אדם לעמל יולד' (איוב ה', ז'). ולכאורה קשה, אחרי שיודע במעי אמו את כל התורה שהמלאך מלמדו, אם כן מדוע עליו להולד? ובהכרח, מי שנולד זה על מנת שיוכל ללמד את התורה בעמל. הדבר דומה לאדם הצועד בכל יום בהוראת הרופא במסלול הליכה מסים. אם יחלף בעל רכב על ידו ויציע לו שיסיע אותו ברכבו אל מחוז חפצו, הוא יסרב ויסביר כי חפצו הוא עצם ההליכה. כך גם בכל החכמות, המטרה היא לדעת אותן. בתורה - המטרה היא ה'הליכה' עצמה - דהינו העמל. וזה מה שכתוב 'אם בחקותי תלכו', עצם ההליכה והעמל בתורה - הם הרצויים. הגמרא (פסחים נ'), מספרת על רב יוסף שגוע (שנפטר) ופרחה רוחו (לשון רש"י), ואחר כך חזר (לחיים), ואמר לרבי יהושע בן לוי, אביו: 'עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה'. אמר לו אביו 'בני, עולם ברור ראית'.

באורם של דברים, יתכן שמגיע לשמים גאון אדיר שחבר ספרים עמקים והעמיד תלמידים רבים, אך לכל השגיו הגדולים הגיע בנקל תודות לכשרונותיו הברוכים, ולמעשה הוא נצל רק חלק מהכוחות שעמדו לרשותו. במקביל אליו, מגיע לשם אדם פשוט שלא זכה ללמד מילדות ולא היה כשרוני, אך נצל כל רגע לעמלה של תורה. זה פשוט, שכאן בארץ מחשיבים יותר את הגאון, אך בשמים מחשיבים יותר את זה שמשקיע ועמל. רבי יוסף הגדיר את מה שראה כ'עולם הפוך', כי כך הוא המבט של שוכני ארץ. אולם אביו העמידו על טעותו, כי המבט בשמים הוא ברור. מדוע באמת מי שעמל - מגיע לו יותר? התשובה היא, כי העמל קובע את הדרגה. הדברים מבארים בשם הגאון רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל בדרך עמקה, המגדירה היטב מהו הענין של העמל: אדם גבור, בעל שרירים מפתחים ביותר, בהגיעו לקבורה - ערכו כשל יתוש! כי כל כוחו וגבורתו בחייו, היו מצד גופו החזק. אולם הגוף אינו דבר נצחי, ובהגיעו לקבר הוא נעשה רמה ותולעה, וכל גבורתו נעלמה. זהו גם דינו של ראש גאוני כשל אלברט אינשטין (שהיה בעל כשרון מיחד מאוד במדעים בפרט בפיסיקה), כאשר הוא מגיע לקבר - מוחו הגדול נעשה תולעים בדיוק כמוחו של הטפש הגדול, כי כשרון זה מוח, ואותן תולעים שנוצרות מהשרירים - מתהוות גם מהמח הגדול והקטן, כי כל דבר השיך לגוף וקשור לגשמיות - כלה ואיננו אחר המות.

לעמת זאת, מה ששיך לנפש - רוח ונשמה - זה נשאר לנצח. לפי זה, אומר הרב דסלר, עליונים למטה, זהו אדם שבעזרת הכשרונות הכל הלך לו בנקל ומהכשרון נהיה רמה ותולעה.

ומה שנשאר קים בעולם הנצח - קשור לנפש! זה העמל שהוא קנין נצחי. אי-לכך, כאשר העלוי הכשרוני לא הרבה בעמל, אף שהוא נחשב בעולם הזה לעליון, בשמים הוא נמנה על התחתונים! כנגד זה היהודי הפשוט שהיה לו קשה, אך הוא השקיע עמל ויגיעה בכל שורה בגמרא, בהלכה ובשאר חלקי התורה, מצבו הפוך מזה של העלוי שלא עמל, כי הכשרונות של שניהם נעלמו אחר מותם. מה שנשאר לנצח זה העמל הדבוק בנפש. כל פרור עמל הנו קנין נצחי הדבוק בנפש האדם והופך אותו לבעל מעלה אמתית, והתוצאה - 'תחתונים למעלה'! כאשר מגיעים לסוגיא קשה או במיחד כאשר נתקלים באיזשהו קשי בחיים, צריכים לדעת שמדבר בנסיונות שיש לכל אחד ואחד. והנה בענין זה העולם נחלק לשנים, יש הנשברים בעת שנתקלים בנסיונות ובקשיים, וכנגדם יש האומרים לעצמם 'צריכים לעבר גם את זה'... אך עלינו לדעת שנסיון אינו 'תאונה' ושבוש במהלך התקין של החיים, אלא עקר עליתו של אדם ובנינו הרוחני באים על ידי המלחמה בקשיים ובמכשולים!

זהו עקר העמל, זו תכלית המאבק בין בנסיונות החיים ובין בעמל התורה! ונזכה לגאלה השלמה במהרה בימנו אמן.

בהר - תוכן ענייני הפרשה

א. מצות שביתת הקרקע ממלאכות השדה בשנת השמטה.

ב. מצות ספירת השנים עד היובל, ומצות היובל: שופר (כמו בתפלת ראש השנה) שחרור עבדים, ושביתת הקרקע.

ג. מצוה לקנות סחורה אצל יהודי דוקא ולא אצל גוי, ואסור אונאת ממון.

ד. השבת השדות לבעליהן ביובל, וברכת ה'.

ה. דיני מכירת וגאלת שדה אחזה, בתים, וערי הלויים.

ו. מצוה להחזיק ביד ישראל - מך, ואסור רבית, הלכות עבד עברי ועבד כנעני, וגאלתו של עבד עברי הנמכר לגוי (וברש"י - אסור חלול ה').

ז. דיני עבד עברי ועבד כנעני, ואסור להעביד יהודי שלא ברצונו, וגאלתו של עבד עברי הנמכר לגוי.

ח. אסור השתחויה לה' על [רצפת] אבנים.

ט. מצות שמירת שבת ומורא מקדש.

בחקתי - תוכן ענייני הפרשה

א. אם בחקתי תלכו - והשכר על כך (כ"ו, ג-י"ג).

ב. ואם בחקתי תמאסו - שבע דרגות בחטאים, ועל כך רח"ל - שבע דרגות ענש, ובכל דרגה שבעה ענשים (כ"ו, ט"ו-מ"ו).

ג. הלכות המקדיש עצמו ואומר: עלי לתת ערכי למקדש.

ד. דיני המקדיש והממיר בהמת קדשים בבהמה אחרת.

ה. דיני פדיון הקדש: בית, שדה שירש, ושקנה (כ"ו, ט-ל).

ו. הלכות בכור שור ושה, והקדש בהמה טמאה למקדש.

ז. הלכות פדיון מעשר שני מהתבואה, ומעשר בקר וצאן.

"ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלקיך..." (בהר כ"ה, י"ז) - ספור מדהים

ידוע שהקדוש ברוך הוא מקפיד מאד בכל הענינים הקשורים לבין אדם לחברו. ומעשים שבכל יום שמדת הדין פוגעת רחמנא לצלן באנשים שלא נזהרים בכבוד הבריות. ורמז לזה אומרת התורה "ולא תונו איש את עמיתו" אל תקניט את חבריך, "ויראת מאלקיך" - תפחד מ'אלקיך' - זוהי מדת הדין.

מעשה מפלא שהתרחש במסבת ארוסין, ספר על ידי רבי יהודה יוספי שליט"א, המוכיח את חובת הזהירות מפגיעה בכל יהודי באשר הוא: דודו של החתן, שהגיע למסבת הארוסין של אחינו, לא שער שכך יסתים הארוע. הוא בסך הכל התדפק, בשמחה ובחדוה על דלת בית הכלה, שם נערכו הארוסין.

את הדלת פתח אבי הכלה, וגם הוא עשה זאת בשמחה רבתי. השנים התודעו האחד לזולתו, ועד מהרה התברר להם שבבחרותם למדו בצותא בישיבה פלונית. כיון שהדוד הגיע לארוסין בשעה מקדמת למדי, ובבית הכלה לא היו בינתים אנשים רבים, החלו השנים להעלות זכרונות ולהחליף חויות מהתקופה בה למדו בישיבה.

במהלך השיחה נזכר דוד החתן בארוע שהתרחש בתקופה ההיא, והוא הזכיר לו בין היתר את החויות המשתפות שעברו על השנים. 'אני זוכר', אמר הדוד לאבי הכלה, 'שבערב אחד, כשהיית בחדרך בפנימית הישיבה, החליט אחד הבחורים להתבדח קמעה על חשבונך, ונעל אותך מבחוץ, ולא היה באפשרותך לצאת מהחדר. אתה דפקת על הדלת חזק חזק, והתחננת שיפתחו את הדלת, אבל הבחור שעשה זאת המשיך לצחק, ולא פתח. האם אתה זוכר את המקרה ההוא'? שאל הדוד. פניו של אבי הכלה לבשו לפתע ארשת של רצינות, וזעק: 'בודאי שאני זוכר את המקרה הנורא. ועד היום אינני סולח למי שעשה את המעשה ההוא'!

דוד החתן, שכאמור ספר את המעשה לפי תמו, כמעט והתעלף. מי שעשה את המעשה - היה הוא-עצמו!

והנה הוא שומע את אבי הכלה מצהיר בפה מלא, ובצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שהוא אינו סולח על כך. למחרת בבקר, עלה הדוד לביתו של אחד הפוסקים, שאמר לו: 'אם אינך מחפש צרות, תבקש ממנו מחילה על מה שעשית'. הפוסק הנודע לא הכיר את השואל, ולא ידע אלו צרות אפפו עד היום את ראשו... הוא רק זרז אותו לגשת אל אבי הכלה ולבקש את מחלתו. הדוד עשה כפי שנצטוה, והתדפק שנית בבית הכלה, וגלה לאביה שהוא-הוא היה בחור שחמד לצון ונעל אותו בחדר, 'ועתה באתי לבקש ממך סליחה'. והתנצל ש'רוח שטות עברה עלי בעת ההיא', וכיון שכבר עברו 30 שנה מאז, הוא מבקש מחילה. בתחלה סרב האבא להענות לבקשת המחילה, אך מאחר והאיש בכה והתחנן על כך, נענה לבסוף ואמר 'דע לך שפגעת בי בזמנו בצורה אימה, ואני מציע שתקבל על עצמך שלא לעשות זאת יותר לאף אדם בעולם'. כמובן שהדוד קבל על עצמו, ואבי הכלה אמר לו: 'מחול לך מחול לך'.

הסוף הטוב, שלא עברו עשרה חדשים והדוד התדפק בפעם השלישית על דלתו של האבא, והפעם הוא עשה זאת בפנים קורנות מאשר. רציתי לבשר לך, שעתה נולד לי ילד ראשון, לאחר 26 שנים שעברו מאז נשואי, שבהן לא נפקדתי בזרע של קימא! ["קול ברמה" גליון 289]

"אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלקיך" (בהר כ"ה, ל"ו) - ספור

עון רבית חמור הוא מאד, עד שאמרו חכמים כי המלוה ברבית אין לו חלק לעולם הבא. אחד מעשירי העיר פוזנא, שהיה גם מלוה ברבית, הלך לעולמו.

אנשי ה'חברה קדישא' בקשו מהמשפחה סכום כסף גדול בעבור אחוזת קבר.

בני המשפחה רגזו על הסכום הגדול שדרשו מהם אנשי ה'חברא קדישא', ותבעו אותם לדין תורה אצל רבי עקיבא איגר זצ"ל.

'סכום זה שהם מבקשים', טענו בני המשפחה - 'הרי הוא כפול ומכפל מן הסכום שדורשים מאחרים, ומדוע נשלם יותר'?! - 'מאמינים אנו בתחית המתים', השיב רבי עקיבא איגר - 'ומשום כך כל נפטר משלם סכום מסים. אולם הנפטר שלכם היה מלוה ברבית, ואמרו חז"ל כי המלוה ברבית אין לו חלק לעולם הבא, ואם כן הנפטר שלכם לא יקום לתחית המתים, על כן צריך הוא את קברו למשך זמן רב... מן הדין שישלם יותר'! ['וקראת לשבת ענג']

"וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך" (בהר כ"ה, ל"ה) - ספור

כתב הזהר (פרשת בהר דף ק"ו): רבי חייא ורבי יוסי היו הולכים בדרך, פגשו בהר שני אנשים שהיו הולכים.

איש אחד בא ואמר להם: 'בבקשה מכם, תנו לי מזון פת לחם, שזה שני ימים שאני תועה במדבר ולא אכלתי כלום'.

רחם אחד משני האנשים והוציא מזונו שהביא עמו לדרך ונתן לו, והאכיל והשקה אותו.

אמר לו חברו: 'ומה תעשה כשתצטרך למזון? שהרי אני - שלי אני אוכל. ולא אתן לך'. אמר לו: 'וכי על שלך אני הולך'? ישב אצלו העני עד שאכל כל מה שהיה אצלו, והלחם שנשאר נתן לעני שיהיה לו לדרך. והלך לו.

אמר רבי חייא: 'לא רצה הקדוש ברוך הוא שדבר זה יהיה נעשה על ידינו'. אמר רבי יוסי: 'אולי נגזר דין על אותו האדם, ורצה הקדוש ברוך הוא להזמין לו את זה כדי להצילו'? בעוד שהיו הולכים התעיף אותו האדם בדרך.

אמר לו חברו: 'ולא אמרתי לך שלא תתן הלחם לאחר'?! אמר רבי חייא לרבי יוסי: 'הרי יש מזון אצלנו, נתן לו לאכל'.

אמר רבי יוסי: 'אתה רוצה להוציא ממנו הזכות?! נלך ונראה שסכנת המות הולכת ומטפסת אחריו ורצה הקדוש ברוך הוא להזמין לו זכות כדי להצילו'.

בתוך כך ישב אותו אדם וישן תחת אילן אחד, וחברו התרחק ממנו, וישב בדרך אחרת. אמר רבי יוסי לרב חייא: 'עתה נשב ונראה כי ודאי שהקדוש ברוך הוא רוצה לעשות לו נס'.

עמדו והמתינו, בתוך כך ראו מין אפעה (נחש גדול) בלהבות עומד אצלו. אמר רבי חייא: 'אוי לאותו אדם שעתה ימות'. אמר רבי יוסי: 'זכאי אותו האדם שהקדוש ברוך הוא יעשה לו נס'. בתוך כך ירד מהאילן נחש אחד ורצה להרגו, קם האפעה על הנחש והרגו והלך לו האפעה. אמר רבי יוסי: 'ולא אמרתי לך שהקדוש ברוך הוא רוצה לעשות לו נס, ולא תוציא ממנו הזכות'?! בתוך כך נעור אותו אדם משנתו והלך לו.

אחזו בו רבי חייא ורבי יוסי ונתנו לו לאכל. אחר שאכל, אמרו לו הנס שעשה לו הקדוש ברוך הוא...

פתח רבי יוסי ואמר: אשרי חלקו של האדם העושה טוב משלו, כי מעורר טוב בכנסת ישראל בצדקה. ועל כך כתוב 'וצדקה תציל ממות'. [מתוך חק לישראל]

"אם בחקתי תלכו..." (כ"ו, ג)- הנס בזכות עמל התורה - ספור

יהודי שאל פעם את ה'חזון איש' זצ"ל: מפני מה בזמננו אין מצוי לראות נסים גלויים המנהגים בהשגחה פרטית מהשם יתברך? השיב לו ה'חזון איש': גם בזמננו אפשר לראות נסים גלויים הבאים מכוח עמלה של תורה, וכמעשה הבא: ביום שסים ה'חזון איש' לכתב את חבורו העמק על מסכת ערובין, ישב בבית הכנסת במינסק. היה זה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. בעת ההיא, מי ששהה בלא נירות ומסמכים מתאימים - היה חשוד כמרגל.

לפתע נכנס אדם לבית הכנסת והודיע כי קבוצת חילים עומדים לפשט על העיר לחפש אנשים שאין להם תעודות. ה'חזון איש', שלא היו לו שום תעודה או מסמך מתאים, יצא מבית הכנסת לכוון העיר כדי להתחבא שם עד כי יעבר זעם.

והנה, בהגיעו מחוץ לעיר הבחין כי כל החילים עם מפקדיהם עומדים שם וממתינים להכנס לעיר. בלית בררה החל להחיש את צעדיו, וכך עבר בין שתי שורות של חילים... עד שהגיע לעיר. וכאלו היה 'רואה ואינו נראה' כי אף אחד מהחילים לא ראה ולא הבחין בו. הפטיר על כך ה'חזון איש' שהוא בטוח שהנס הגלוי שארע לו היה בזכות למודו ועמלו במסכת ערובין, ומכאן שכל הרוצה לראות - יכול לראות בכל יום ובכל שעה נסים גלויים בהשגחה פרטית! [על פי 'פאר הדור']

"ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלוקיהם" (בחקתי כ"ו, מ"ד) – "לא הכל שחר" - מוסר השכל - ספור

ספר רבי יעקב גלינסקי זצ"ל: כאשר ה'קהלות יעקב' זצ"ל - רבי יעקב ישראל קניבסקי זצ"ל היה בחור בישיבת 'נובהרדוק', שאל שאלה על הגמרא (ברכות ה:): רבי אלעזר היה חולה נכנס אליו רבי יוחנן וראהו בוכה בביתו שהיה חשוך, שאל אותו רבי יוחנן לסבת הבכי: אם מפני שלא זכית לבנים - הראה לו עצם של בנו העשירי שמת בחייו, ואם משום שאתה עני - לא כל אחד זוכה לשתי שלחנות וכו'. יהיב לה ידיה ואוקמיה [נתן לו [את] ידו והקים אותו] - רפא אותו.

תמה הסטיפלר: הרי כל המצוקות של רבי אלעזר של עני וחסרון ילדים אינן דבר חדש, שהרי תמיד היה עני וללא ילדים וכו' וכעת הבעיה המרכזית אצל רבי אלעזר היא רק סבת חליו, מדוע רבי יוחנן מפיסו על שאר בעיותיו, די שיתן לו יד וירפא אותו ויחזר המצב לקדמותו.

תרץ הסטיפלר: כשאדם נמצא במצוקה, ללא מצב רוח, פתאום הכל נראה לו שחר וקודר, וישנה תחושה שהכל אצלו למורת רוחו, פתאום נזכר שאין לו ילדים ושהוא עני, ולכן גם אם יבריא ממחלתו - עדין יהיה קשה לו לחזר לארח חיים רגיל, לכן רבי יוחנן עורך עמו חשבון ואומר לו: ראשית יש למעט את שאר המועקות ואז תשאר המחלה לבדה, ועם זה קל יותר להתמודד, נתן לו יד והקימו מחוליו. וכן להפך, כאשר אדם שרוי במצב רוח טוב, הוא אינו מרגיש צער ואינו מדאג משום דבר ופתאום מבחין שכל מה שקורה לו זה הכל חסד ה'...

זהו שאומרת התורה 'ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם' ולכאורה זהו מצב נורא, אבל כשידע אדם ש'לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם כי אני ה' ' - ה' מדת הרחמים ו'עמו אנכי בצרה' (תהלים צ"א, ט"ו), אז יוכל להתמודד בקלות עם בעיותיו וירגיש את חסד ה'. ['להתעדן באהבתך']

"ואכלתם לחמכם לשבע..." (בחקתי כ"ו, ה')

אתן לכם עוד ברכה, שהאכל יתברך במעיכם, שתאכלו מעט ותשבעו כאלו אכלתם הרבה. וברכה זו חשובה ביותר, שברב הפרות לא יתכן שיאכל בהפרזה יתרה, שעלול לגרם לחולאים בגופו, שרב המחלות באות מרב אכילה, לכן הברכה שתאכלו מעט ותשבעו, ובכך תהיו שמורים ממחלות. [שפתי כהן]

"את השחפת ואת הקדחת..." (בחקתי כ"ו, ט"ז)

ספר רבי יעקב גלינסקי זצ"ל: הייתי פעם במסבה אחת עם הרב ד"ר משה רוטשילד זצ"ל (מיסד 'בית החולים מעיני הישועה').

נשאתי דברים, והזכרתי בדברי את מאמר האמורא שמואל (מסכת ברכות נ"ח:): 'נהירין לי שבילי דרקיעא כשבילי דנהרדעא' [נהירים (ברורים) לי שבילי הרקיע כשבילי [העיר] נהרדעא] עירו. ותמהתי: גם אני יכול לומר שנהירים לי שבילי הרקיע כשבילי בני ברק, כי עשרות שנים אני מתגורר בה, ואיני מכיר את רחובותיה! מהיכן הכיר שמואל את סמטאות עירו? לא היה עליו להכיר אלא את הדרך מביתו לבית המדרש! ושתי תשובות בדבר. הראשונה: שהיה ראש ישיבה. וממילא הצרך לדפק על פתחי נדיבים, והכיר את כל הכתובות.

והשניה, שהיה דין ממחה לדיני ממונות. וממילא הכיר כל הבניות החריגות בעיר: זה הזיק את שכניו ברחוב פלוני בהזק ראיה, ולזה לא נתנו לבנות על הגג...

אמר ד"ר רוטשילד: הסבה, מפני ששמואל היה רופא (בבא מציעא פ"ה) ורופא חיב לדעת את כל רחובות וסמטאותיה, שלא יתמהמה כשיקראוהו באפן בהול! ["והגדת" הגדה של פסח עמ' 427]

אלו אותיות לא מופיעות בברכות שבפרשתנו?

כתב ב'בעל הטורים' שמתחלת הפרשה 'אם בחקתי' עד 'ואולך אתכם קוממיות', מופיעות כל אותיות הא' ב', חוץ מהאותיות ס' ו-פ'. וכן בברכות שבפרשת תולדות 'ויתן לך', לא מופיעות האותיות ס' ו-פ', והטעם כי אין שטן ולא אף וקצף בברכות אלו, ועין ב'בעל הטורים' בהלכות ברכת המזון (סימן קפ"ה סק"א) שבכל ברכת המזון אין את האות ף', לפי שכל מי שמברך ברכת המזון בכונה, אין שולטים בו לא אף ולא קצף ומזונותיו מצויים לו ברוח ובכבוד כל ימיו.

מדוע הפסוקים של הקללות מרבים מהברכות?

כתב רבנו ה'אבן עזרא' (כ"ו, י"ג) שריקי מוח אמרו שהקללות מרבות מהברכות, ולא אמרו אמת כי הברכות נאמרו בכלל, אך בקללות נאמרו פרטים רבים כדי לירא ולהפחיד השומעים, ומסים ה'אבן עזרא' כי 'המסתכל היטב יתברר לו דברי'.

וברבנו בחיי כתב: ודע כי פסוקי האלות רבים מפסוקי הברכות וזה כדי לאים על הבריות ולהפחידם על העברות ברבוי הקללות, ומביא מדרש: אל תאמר שכשבא לברך - מעט בברכות, וכשבא לקלל - ריבה בקללות, שלכך הברכות מתחילות באות א' ומסים באות ת' שהם רחוקות זו מזו, לרמז שהברכות יהיה להם עקר, אבל הקללות מתחיל באות ו' ומסים באות ה' לרמז שילכו להם אחור שאין להם עקר שהרי מהאות ו' לאות ה' - אין כלום.

"ואכלתם לחמכם לשבע... ונתתי שלום בארץ" (בחקתי כ"ו, ה-ו) - תודה שבאת אלי - ספור

בעיר קלרש הסמוכה לקישינוב (כיום במולדובה) התגוררו שני יהודים עשירים שהשתדכו זה עם זה. כל צד התחיב להעניק נדוניה, מתנות ומלבושי כבוד לחתן ולכלה, כמנהג הימים ההם. החתנה עצמה נדחתה לעוד כמה שנים, לעת בה החתן והכלה, שעדין היו צעירים לימים, יגיעו לפרקם.

בינתים התהפך הגלגל על אבי הכלה. הוא הסתבך במסחרו, הפסיד כסף רב. רכושו, ואף רכוש אחרים שהשקיעו אצלו, ירד לטמיון. זמן החתנה שהגיע מצא אותו במצב קשה, מבלי כל יכלת לספק את התחיבויותיו.

צד החתן נטה לבטל את השדוך, אך מאחר ובאותם ימים ידעו לשמר על כבוד בת ישראל, פנו למחתן ובקשו שהוא מצדו יודיע כי הוא מסכים לחתן לבטל את השדוך, כיון שאינו יכול להתקים בתנאים הנוכחיים.

להפתעתם, לא רק שאבי הכלה סרב לקבל את ה'תנאים' בחזרה, אלא שאף היתה לו דרישה נועזת: הוא בקש שאבי החתן ישליש עבור הזוג גם את כסף הנדוניה - המתנות והבגדים שהוא עצמו התחיב לתת. ולא זו בלבד, אלא שיעשה זאת כבר כעת, לפני החתנה, כדרך הנגידים!

הדרישה העלתה את חמתו של אבי החתן, ושניהם החלו להדין ולהתנצח זה עם זה, עד שאבי החתן הזמין את אבי הכלה לדין תורה לפני רבה של קלרש.

אבי הכלה, שידע היטב כי לא יזכה בדין, לא הסכים לבוא, ואף על השדוך לא הסכים לותר. בצר לו נסע אבי החתן אל רבה של קישינוב, רבי אריה ליבוש זצ"ל, להסיח לפניו את צערו.

הוא הגיע לשם בערב שבת אחר חצות, בשעה שהרב כבר התכונן לקבל את פני השבת.

הרב הספיק לקבלו בסבר פנים יפות ואף שמע ממנו את עקרי תלונותיו וטענותיו על אבי הכלה. שקע הרב במחשבות, התהלך בחדר הנה והנה, ולאחר מכן פנה אליו בחבה: 'ערב שבת כעת, ואיני יכול לומר לך את דעתי בענין, אבל מלים אחדות אומר לך: צריך אתה להודות לה' על שבאת אלי'...

שמע אבי החתן את הדברים ועיניו אורו. 'אם כך אמר הרב', הרהר בלבו, 'מן הסתם הוא ימצא כבר את הדרך להכריח את אבי הכלה להסכים לבטול השדוך'.

במוצאי שבת נכנס אבי החתן לבית הרב לשמע את דעתו ועצתו, ואז אמר לו הרב: 'מחובתך למלא את דרישותיו של אבי הכלה, להשליש את הנדוניה, ולתת גם את מה שהוא התחיב לתת, ויש לעשות את החתנה בהקדם האפשרי'!

הדברים יצאו מפי רבה הנערץ של קישינוב, ופני האב חפו. הוא נבהל ונדהם, לרגע החויר ולמשנהו האדים. עמד כמשתק איברים ואחר כך פתח את פיו בתהיה ובהתרעמות: 'לאחר פסק דין כזה מכבוד תורתו, תמה אני על מה שאמר לי בערב שבת - כי עלי להודות לה' שבאתי אליו. והלא ברור הדבר שכל רב אחר לא היה פוסק כמותו, ולא היה מחיב אותי למלא את דרישותיו ותביעותיו של אבי הכלה, שאינן צודקות כלל'!

חיוך קל רחף על פניו של רבי אריה ליבוש בשעה שהשיב לו: 'רואה אני כי לא הבנת את כונת הדברים שאמרתי לך בערב שבת. כונתי היתה לומר, כי עליך להודות לה' שאתה באת אלי, הרי יכול היה להיות להפך, שאתה תהיה זה שתפסיד את ממונך ותהיה עני ואביון, ואבי הכלה יגיע להתאונן על שאתה מכריח אותו לקים את השדוך. כעת, כשבאת אתה, יש לך להודות לה' על מצבך הטוב המאפשר לך לתת נדוניה, סבלונות ומלבושי כבוד גם בשביל החתן וגם בשביל הכלה'!

מתוך קורת רוח ודעת נוחה נפרד אבי החתן מאת רבה של קישינוב, חזר לביתו ומלא את דרישות אבי הכלה...

"ואם לא תשמעו לי... ואם בחקתי תמאסו" (בחקתי כ"ו,י"ד-ט"ו)-עצה נפלאה להפסקת היסורים

נפסק להלכה ש"אין מפסיקים בקללות אלא אחד קורא את כלן". לא מעלים לתורה עולה נוסף באמצע הקללות.

העולה, עולה לתורה עוד באמצע הברכות ומסים ב"אלה החקים והמשפטים והתורות".

ה"שפת אמת" רבי יהודה אריה ליב אלתר זצ"ל כתב מכתב ליהודי שהיה חולה וסבל יסורים, וכך כתב: "אני משתתף עמך בצערך, וכואב את הכאב שלך. אבקש ממך דבר אחד: תהיה בשמחה ותודה להשם יתברך. שכן, הסבה ש'אין מפסיקים בקללות' היא, שהקדוש ברוך הוא כביכול אומר: עם ישראל נמצאים בקללות, ואותי יברכו!? אותי אפשר לברך לפני הקללות או אחריהן, אבל באמצע - לא! אם אתה תהיה בשמחה, ותמשיך לברך ולהודות לה' יתברך - הקדוש ברוך הוא יאלץ להפסיק את הקללות! אין מצב שמברכים אותו באמצע". וכעין זה מובא בספר "לקוטי יהודה" (נכדו של ה'אמרי אמת') שכתב ליהודי: "החיים והשלום ורפואה שלמה במהרה אל כבוד אהובי וידידי יקירי כאחי מחמד נפשי וכו', שמעתי ממקהלת הבאים לכאן שיש לך צער גדול ויסורים גדולים מחלייך, ומובא במדרש שאין מפסיקים בקללות, לכן עצתי היא שתקבל היסורין באהבה ותתן שבח והודאה לה' יתברך על זאת וממילא אין כדאי להשם יתברך שאתה תהיה בצער".

הרי לנו עצה נפלאה להפסקת היסורים.

בברכת התורה

"לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" [משלי טז, א]