מהו איסור "אבן משכית"? – מושגי יהדות לפרשת בהר

אבן משכית

איסור השתחוויה על אֶבֶן מַשְׂכִּית הוא מצוות לא תעשה מתוך תרי"ג מצוות, לפיה אסור להשתחוות על אבן, ואפילו לעבודת ה' חוץ מבבית המקדש שנאמר בכתוב: 'וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ', הביטוי "אבן משכית", נתפרש על ידי רבים מן הראשונים כאבן מצוירת, וכפי שנאמר: 'שְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה', כלומר אבן שיש עליה צלמים וציורים להסתכל בהם (ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה יב, ספר החינוך מצוה שמט). אבל יש מפרשים ש"אבן משכית" היא אבן העשויה לרצף בה את הקרקע, שכן "משכית" פירושה "כיסוי" ככתוב: 'וְשַׂכֹּתִי כַפִּי'.

בטעם האיסור נחלקו ראשונים: לדעת הרמב"ם (פרק ו) כך היתה דרכם של עובדי עבודה זרה, להניח אבן לפני העבודה זרה להשתחוות עליה.

לדעת רב האי גאון הובא באור זרוע הלכות תפילה ס' צו: מפני החשד, שהעושה כן נראה כמשתחווה לאבן ולפיכך לא אסרה תורה להשתחוות על גבי בגדים נאים, שכן הבגד אינו דבר קיים, ולא יעשנו אדם אלוה.

בשני תנאים אין איסור תורה בהשתחוויה: מן התורה לא נאסרה אלא השתחוויה בפישוט ידיים ורגלים, עד שנמצא כולו מוטל על האבן (מגילה כב ב, ורמב"ם עבודה זרה ו ו). אבל אם השתחווה בלא פישוט ידיים ורגלים, לדעת הרמב"ם (שם ח) אינו לוקה, אלא מכים אותו מכת מרדות, ולדעת האור זרוע (הל' תפילה סי' צג) השתחוויה בלא פישוט ידיים ורגלים מותרת אפילו מדרבנן.

כתבו הגאונים (אוצר הגאונים ברכות סי' רכט;) שאסור להשתחוות אפילו במקום שאין אבן, שמא יש אבן למטה, שכן אסור להשתחוות אפילו אם יש דבר המפסיק בינו ובין האבן (ריב"ש שם; רמ"א אורח חיים קלא ח).

מאידך, לדעת הרמב"ם (עבודה זרה ו ז) אם יש הפסק מותר להשתחוות, ולפיכך נהגו כל ישראל להציע מחצלאות או מיני קש ותבן בבתי כנסיות הרצופות אבנים, להבדיל בין פניהם לבין האבנים, וכן כתב המרדכי (מגילה סי' תתז) שנהגו לשטוח עשבים בבתי הכנסת ביום הכפורים בשעה שנופלים על פניהם. ויש מן האחרונים שכתבו שאף לדעת הגאונים עשבים נחשבים כהפסק גמור, ולא החמירו לחוש שמא יש אבן למטה, אלא בבית, משום שקרקע הבית עצמה אינה נחשבת הפסק, שכן עפר הבית חשוב כמו הבית עד התהום.