"ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית... ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית והוציא אל מחוץ לעיר אל מקום טמא" (מצרע י"ד, מ"ד-מ"ה)- קירות הבית סופגים - ספור

יש להבין מדוע התורה מצוה על בית שדברו בו לשון הרע, לנתץ את הבית דוקא, ועוד להוציא את עפרו מחוץ לעיר, מדוע לא ישתמשו בו לאחר נתיצת הבית לבנותו בשנית? ויש לבאר על פי מעשה שספר רבי אליהו לאפיאן זצ"ל ('לב אליהו' פרשת נח): וזכורני מעשה שהיה בימי נעורי, כשלמדתי בישיבת לומז'ה, והיה שם בעיר בית חולים ישן נושן מלפני כמה דורות, עד שגם זקני המקום לא ידעו מתי נבנה בית חולים זה.

כמה פעמים ארע שחולים אשר שהו תקופה ממשכת בבית החולים, חלו במחלות נוספות שלא היו קשורות למחלה אשר בגינה אשפזו בבית החולים. ותהם כל העיר על תופעה זו, וגם הרופאים לא מצאו הסבר לדבר. כאשר חזרה התופעה הביאו למקום פרופסורים ידועי שם מורשא, והם שהו בעיר כדי לחקר ולבדק את הדבר. בסופו של דבר הגיעו הפרופסורים למסקנה שמאחר שבנין בית החולים הוא ישן מאוד, נבלעו עם השנים חידקים נושאי מחלות מדבקות בקירות הבית, וזהו מקור המחלות שחלו בהן החולים כעת.

מיד הרסו את כל הבנין והוציאו את כל עציו ואבניו ועפרו מחוץ לעיר ושרפום, עד שלא נשאר זכר מהבנין.

ומעתה אם במחלות הגוף אנו רואים שהחידקים נשארים בתוך כתלי הבית, ומזיקים אחרי עשרות או מאות שנים, קל וחמר במחלות רוחניות - שחידקי הטמאה של מחלות הנפש החוטאת, ובודאי של המדבר לשון הרע, נשארים בבית, והקירות סופגים את הטמאה, והדבר משפיע על יושבי הבית לרעה. על כן אין תקנה לבית אלא על ידי נתיצה והוצאת עפרו מחוץ לעיר. וידוע אצל כמה גדולים שכשבאו לרכש דירה, היו בודקים מי גר בבית לפני כן האם היו יהודים יראים ושלמים, ואם לאו - היו מגרדים את קירות הבית ועושים טיח חדש.

וכן נאמר בנביא (חבקוק ב', י"א): 'אבן מקיר תזעק, וכפיס מעץ יעננה', ודרשו חז"ל שעתידים קירות ביתו של אדם להעיד עליו לעתיד לבוא. על כן יראה אדם להתחזק ולשמר עצמו והסובב אותו, שלא יחלו במחלת הנפש הגרועה ממחלת הגוף. [לחזות בנעם ה']