בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ · פרשת תזריע מצורע

דבר העורך

השבת נקרא שתי פרשות תזריע ומצרע. פרשות אלה דנות בסוגי הנגעים והטהרה, מנגעי האדם והצרעת.

אומרת התורה (י"ג, ב): "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים".

במדרש רבה מובא (ויקרא רבה י"ז, ג'): על עשרה דברים נגעים באים, על עבודה זרה ועל גלוי עריות ועל שפיכות דמים, ועל חלול ה', ועל קללת ה', ועל הגוזל את הרבים, והגוזל את שאינו שלו, ועל גסי הרוח, ועל מספרי לשון הרע, ועל עין הרע.

ובגמרא (שבת צ"ז.) אמר ריש לקיש: החושד בכשרים לוקה בגופו. וקשה מדוע התורה אומרת "אדם", ולא אמר "איש"? עוד יש להבין מדוע נאמר "והיה" שהוא לשון שמחה בכל מקום, כפי שמובא במדרש (בראשית רבה מ"ב, ג: ויקרא רבה י"א, ז, ועין גם במסכת מגלה י':) והיה לשון שמחה בכל מקום. עוד יש להבין מדוע נאמר "והובא", ולא אמר "ובא"? ועתה נבאר בדרך דרש ורמז, בהקדים מה שמובא בגמרא (ערכין ט"ז.) אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גלוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין.

ועוד נקדים מה שמובא בגמרא (בבא מציעא קי"ד:) תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: קבריהן של נכרים אין מטמאין, שנאמר: "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם" (יחזקאל ל"ד, ל"א), אתם קרוין אדם, ואין נכרים קרויין אדם.

ולפי זה יש להסביר שלכן נאמר "אדם" כי רק אצלנו יש נגעים ויסורין, כדי לעורר אותנו לשוב בתשובה, שאין את זה אצל אמות העולם. וראה בגמרא (ברכות ה.): אם רואה אדם שיסורין באין עליו - יפשפש במעשיו, שנאמר (איכה ג, מ): "נחפשה דרכינו ונחקרה ונשובה עד ה' ". פשפש ולא מצא - יתלה בבטול תורה, שנאמר (תהלים צ"ד, י"ב): "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו", ואם תלה ולא מצא - בידוע שיסורין של אהבה הם, שנאמר (משלי ג, י"ב): "כי את אשר יאהב ה' יוכיח". ולכן נאמר "והיה" לשון שמחה, שהשמחה היא שהקדוש ברוך הוא אוהב אותנו כמו אבא לבן, ומעורר אותנו לשוב בתשובה.

ובדרך רמז יש לרמז "אדם" ראשי תבות 'אשמרה דרכי מחטוא'. או 'דרך מצוותיך ארוץ'. ועוד יש לרמז "בהרת והיה בעור בשרו" סופי תבות תורה. וכן "בהרת והיה בעור בשרו" סופי תבות גמטריה גמילות חסדים. רמז שעל ידי שישמר את עצמו מן החטא, ויעסק בתורה ובגמילות חסדים ושב ורפא לו.

והטעם שנאמר והובא ולא ובא, אומר רש"י: והובא - ברצונו ושלא ברצונו כי הרואה בו אחד מסימנים אלו יכריחנו שיבא. עד כאן לשונו.

ויש לרמז "והובא אל אהרן הכהן" ראשי תבות גמטריה אהבה. וסופי תבות גמטריה ענוה, רמז שיתנהג במדת הענוה, שנגעים באים על גסות הרוח, וכן שילמד ממדותיו הקדושות של אהרן הכהן אוהב שלום ורודף שלום, וכפי שמובא במסכת אבות: 'הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' (א, י"ב).

מכאן, שהנגעים הם מתנה שהשם יתברך נתן אך ורק לעם ישראל ולא לגויי הארצות, זאת על מנת להחזיר את ה"אדם" למסלול וללכת בדרך הישר. וישמע החכם ויוסיף לקח.

תזריע - תוכן ענייני הפרשה

א. דיני טהרת היולדת, קרבנה, ומצות מלת הבן ביום השמיני (י"ב, א-ח).

ב. דיני טמאת צרעת:

א. דיני טמאה בעור הבשר (י"ג, ט-י"ז).

ב. דיני צרעת על מקום שחין, או מכות אש שנתרפאו (י"ג, י"ח-כ"ח).

ג. צרעת הבאה בראש ובזקן, ונתקים (י"ג, כ"ט-ל"ט).

ד. דיני המצרע (י"ג, מ"ה-מ"ו).

ה. צרעת הבגד (י"ג, מ"ז-נ"ט)

מצרע - תוכן ענייני הפרשה

א. סדר טהרת המצרע מחוץ למחנה.

ב. גלוח שערות כל גופו של המצרע וטהרת גופו ביום השביעי.

ג. הבאת קרבנות המצרע (עשיר, דל ועני) ביום השמיני (י"ד, א-ל"ב).

ד. דיני צרעת הבית - נגעי בתים (י"ד, ל"ג-נ"ז).

ה. דיני טמאת הזב והזבה טהרתם וקרבנותיהם (ט"ו, א-ל"ג).

"וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (י"ב, ג) - העושה מצוה לשם שמים לא נזוק - ספור

בספר 'אגן הסהר' מובא ספור נפלא מרבי אברהם גניחובסקי זצ"ל: בזמן המהפכה הצרפתית היה יהודי ששרת בצבא הצרפתי, ותפקידו היה לשמר על אחד הגשרים. בסמיכות לגשר היתה עירה, ואחד מהיהודים המתגוררים בה עשה סעודת ברית מילה לבנו. היה חסר לו עשירי למנין, והוא בקש מהחיל היהודי שיבוא לסעודה. אך החיל סרב: 'אם יערכו בקרת ויראו שאיני נצב על משמרתי - רע ומר יהא גורלי'! היהודי התחנן ולחץ על החיל שיבוא לסעודה, שהרי הראב"ד תקן בברכת המזון כמה נסחאות של 'הרחמן' הנאמר בעשרה בסעודת ברית המלה, והוא רצה זמון במנין כדי שתהיה לו הברכה. והחיל, שלא יכול היה לעמד יותר בהפצרות, נעתר ובא לסעודה. והנה, בדיוק באותו זמן הגיע המפקד שלו לבקרת, וראה שהוא לא עומד על משמרתו. המפקד הזועם המתין עד חזרתו של החיל ואז תחקר אותו על מעשיו. כתוצאה מכך שמו את החיל היהודי במחבוש, ורצו לגזר עליו ענש מות. אלא שלפני בצוע פסק הדין היתה מרידה והרגו את שר הצבא, ואז חננו את כל האסירים שהיו בבית הסהר...

אמר אז אחד הגדולים: 'הקדוש ברוך הוא גלגל את הריגת אותו גוי רשע כדי להציל את היהודי שלא ינזק בגלל המצוה'!

ברית המלה נעשית לשם שמים ובלי חשבונות. וכשיהודי עושה מצוה לשם שמים, זוהי ברית נצחית וקשר בינינו ובין הקדוש ברוך הוא! ['שש באמרתך' - ויקרא]

"וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (י"ב, ג) – 'האפיפיור היהודי' - ספור מדהים

מצות ברית מילה נעשית בתינוק מבלי לבקש את הסכמתו, אך כשהתינוק גדל ונעשה לאיש, מודה הוא לאביו על המעשה שנעשה בו ביום השמיני ללדתו, שכן על ידי הכנסתו בבריתו של אברהם אבינו הוא נכנס לחיק היהדות.

לעתים, ברית המילה מצילה את האדם מרדת שחת ומחזירה אותו לחיק יהדותו.

בספר 'דורש לציון' לרבי בן ציון מוצפי שליט"א מובא הספור המפרסם על רבי אלחנן, 'האפיפיור היהודי': לרבי שמעון ממגנצא, רעו של רבנו גרשם מאור הגולה, נולד בן יפה תאר ויפה מראה, ונקרא שמו בישראל - אלחנן.

המשרתת הגויה התפעלה מן התינוק, ובהיותו בן חדש חטפה אותו מביתו, הביאה אותו לכנסיה והוא הטבל לנצרות...

הילד היה בעל כשרונות עלויים. הוא החל ללמד למודי כמורה והצטין בלמודיו.

בגיל צעיר הוא התמנה לכמר, ובתוך שנים מעטות טפס במעלה ההיררכיה של הכנסיה. הוא התמנה להגמון, לאחר מכן - לחשמן, ובהיותו בן שלושים התמנה לאפיפיור.

במשך תקופה ארכה הוא התפלא: איך יתכן שאני מהול?!... בלבו עלו סימני שאלה לגבי מוצאו, וכשהתמנה לאפיפיור נפתחו בפניו הארכיונים והוא החליט לבדק את מוצאו. הוא נבר ופשפש במסמכים עד שלבסוף גלה כי נחטף בילדותו ממשפחה יהודית מהעיר מגנצא. הוא גמר אמר לגלות את משפחתו. מה עשה? גזר גזרה על כל יהודי מגנצא, אך צין שהוא מוכן לבטל את הגזרה אם יבואו חכמי ישראל מעיר זו וישכנעו אותו בצדקת דרכם.

משלחת של חכמי מגנצא יצאה לרומא לפגישה עם האפיפיור כדי לבטל אה רע הגזרה. בראש המשלחת עמד רבי שמעון, אביו של אלחנן, הלא הוא האפיפיור - ראש הכנסיה הנוצרית. האפיפיור התרשם מהרב הדור הצורה שעמד בראש המשלחת, ובקש להועד עמו ביחידות. הוא שוחח עמו על אמונות ודעות והתפעל מחכמתו ומידענותו הרבה, ולבסוף הכריז כי החליט לבטל את הגזרה. שיחותיו של האפיפיור עם הרב ממגנצא התארכו. האפיפיור משך את השיחה לפסים אישיים, ומתוך כונה לגלות את סודו אמר לו האפיפיור: 'כבוד הרב, ספר לי מעט על עצמך ועל משפחתך'...

בתחלה הסס רבי שמעון לספר על חטיפת בנו, אך האפיפיור כון את השיחה עד שעלה בידו לחלץ מפיו את הסוד: 'לפני כשלושים שנה נולד לנו תינוק, אלחנן שמו', ספר רבי שמעון. 'התינוק היה יפה תאר ויפה מראה, ובהיותו בן חדש חטפה אותו המשרתת הגויה מביתנו, ומאז נעלמו עקבותיו. מאז ועד היום אנו שרויים בצער נורא, ולא נתנחם עד שנמצא את בננו האובד'. סים רבי שמעון. 'האם היה איזשהו סימן בגופו של התינוק'? שאל האפיפיור, 'כן', השיב רבי שמעון, 'היתה לו שומה במקום מסים בגופו'. האפיפיור חשף את שולי בגדו והראה לרבי שמעון את השומה שעל גופו, ואמר לו: 'אני אלחנן, בנך האובד'! הוא נפל לזרועות אביו והם בכו בהתרגשות רבה. אמר הבן לאביו: 'אבא, אתה חכם גדול. תן לי עצה איך אוכל לעזב את משרתי ולחזר לחיק היהדות? הלא אם יודע הדבר - יסקלוני'!

אמר לו רבי שמעון: 'תודיע שאתה נוסע לנפש בעיר רחוקה. עלה על סירה ועשה עצמך כאלו נפלת מן הסירה אל תוך הנהר וטבעת למות. החלף את מלבושך למלבוש יהודי, וחזר לעירנו, מגנצא'. הבן אלחנן אכן עשה כמצות אביו, וחזר לחיק היהדות. לימים חבר רבי שמעון את הפיוט 'מלך אמון מאמרך', הנאמר ב'יוצרות' ביום השני של ראש השנה (לאשכנזים), ובו רמז על בנו שחזר לחיק היהדות: 'א-ל חנן נחלתו בנעם להשפר, ידעם קרא קרבנותיו במספר, ותיטב לה' משור פר, קדוש'.

אותה מצוה שעשה בו אביו בהיותו בן שמונה ימים, מבלי לקבל את רשותו, גרמה לבן לשוב אל אביו ברבות הימים...

"והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן..." (י"ג, ב) - הכוח ההרסני של הדבור

אומרת הגמרא (ערכין ט"ו:) 'כל המספר לשון הרע - מגדיל עונות כנגד שלש עברות: עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים'. באר רבי יהושע שקלאר זצ"ל: 'הרע' - ראשי תבות: הריגה - שפיכות דמים, רביעה - גלוי עריות, עבודה זרה. לשון הרע שקול כנגד שלש העברות החמורות. מדוע הדבר חמור כל כך? אומר הרב שקלאר: אם נתתי למישהו מכה או לקחתי לו כסף - זה מה יש! הבן אדם סבל את כאב המכה, הפסיד סכום כסף, ובזה הסתים הענין. אך כשמדברים על אדם לשון הרע ואומרים עליו שהוא נוכל או משחת - הנזק הוא לדורי דורות! אנשים לא רוצים לעשות אתו שדוך ולא כל קשר אחר, וכל זה בגלל מלה אחת! כמה חרבן יש בדבר הזה!

כדי להבין ולהמחיש מעט את חמרת המעשה וענשו של המדבר לשון הרע, נביא דגמה: חתן רוצה להזמין את פלוני לחתנתו ומספר על כך לאחיו. אומר לו אחיו: 'אל תזמין אותו! הוא שקרן! הוא חבר שלך רק משום שהוא אוהב את הכסף שלך'... רק אמר האח את המשפט הזה - וחטף נגע. על הנגע הזה הוא יושב שבועים מחוץ למחנה. הוא מפסיד את החתנה, את ה'שבע ברכות' ואת ה'שבת חתן'... הוא אח של החתן, כל כך רוצה להיות בחתנה של אחיו - ומפסיד הכל! למה? כי הוא אמר כמה מלים... לטהרתו, צריך המצרע המחלט, בין השאר, לגלח את כל ראשו. כך שגם אם הוא יבוא לחתנת אחיו - הוא יגיע אליה כשכלו מגלח. בהחלט לא נעים...

כשרואים את הענש, מבינים את חמרת העברה, עד כמה יכולות כמה מלים להרס... בברכות השחר אנחנו מודים על כל פרט: פוקח עורים, מתיר אסורים, מלביש ערמים, זוקף כפופים. מדוע לא מברכים גם 'משיח אלמים'? הרי עקר מהותו של האדם הוא ה'רוח ממללא' - היותו מדבר, ומדוע לא תקנו ברכה על כך? ראיתי תשובה נפלאה: הלא על דברי התורה שאנחנו מוציאים מפינו - כבר ברכנו את ברכות התורה, וכשאדם מדבר סתם דבורים - הרי זו רק קללה, כי מ'סתם דבורים' יוצא לשון הרע, ועל זה לא אומרים ברכה...

לכן אמרו חז"ל (חלין פ"ט.): 'מה אמנותו של אדם בעולם הזה? - ישים עצמו כאלם', ישתדל לשתק, לא לדבר הרבה, כי יצר הפטפטנות הוא הגורם לאדם לפל... ['שש באמרתך' - ויקרא]

"ובן יונה או תר לחטאת..." (י"ב, ו) - דרכיה דרכי נעם

כתב 'בעל הטורים': בכל מקום מקדים תורים לבני יונה חוץ מכאן, לפי שאינו מביא אלא אחד, לכן אם ימצא יונה - לא יקח תור, לפי שבן זוגו מתאבל עליו ואינו מזדוג לאחר.

כלומר התורה חשבה על צער בן הזוג של התור, שאם ישחטו את התור, בן זוגו לא ינשא לאחר וישאר תמיד לבדו, על כן אל תקח לקרבן את התור.

רואים כמה דרכיה של התורה - דרכי נעם הן, שמתחשבת בצערו של בן הזוג שלא ישאר לבדו, על כן תביא קרבן קדם מבן היונה, אפלו שבן היונה קטן יותר מהתור.

עוד מצינו בענין 'דרכיה דרכי נעם': א. נשים אינן מצוות בפריה ורביה, וכמו שכתב ב'משך חכמה' בפרשת בראשית: לפי שמסתכנות בעבור ובלדה.

ב. נח נצטוה להביא בעצמו לתבה את בעלי החיים הטהורים, ולא באו מעצמם אלא רק שנים שהצרכו לקיום אותו המין, כי הקדוש ברוך הוא לא יצוה לבוא לתבה כשאחר כך ישחטו אותם.

ג. שור וחמור לא יחרשו יחד, כי החמור ישמע איך שהשור מעלה גרה ויחשב שהוא אוכל, ויצטער.

"השמר בנגע הצרעת" - ספור מדהים

מדוע עוון שמירת הלשון חמור כל כך, והוא החטא המעכב ביותר את ביאת המשיח? את התשובה נבין על פי ספור שספר רבי שמחה הכהן קוק זצ"ל, רבה של רחובות, בכנס בבניני האמה על ענין שמירת הלשון.

את הספור הבא הוא שמע בעדות מכלי ראשון ממנהל מחלקה בבית חולים, וכה היו דבריו: יום אחד הגיע אליהם למחלקה יהודי מבגר במצב גופני לא טוב. מלבד המחלות הכרוניות שלוו אותו, היתה לו דלקת שלותה בחם גבוה.

בהתחלה נסו לטפל בו באמצעות מתן אנטיביוטיקה מסוג אחד, ולאחר כמה ימים, כשראו שהדבר לא מועיל, נסו אנטיביוטיקה אחרת, שאף היא לא הועילה, עד שהסיקו שאולי אם יערבבו כמה סוגי אנטיביוטיקה ויתנו לו, יועיל הדבר. אכן, בתחלה זה עזר, החם ירד ועמדו לשחררו, אך לפתע עלה חמו שוב - מה שלמד שהדלקת לא עברה. נסו שוב לתת לו את אותה תרכבת של תרופות, ושוב החם ירד, אך לאחר זמן מועט חזר ועלה.

כידוע, האנטיביוטיקה מחלישה את הגוף, וכשנצרף לכך את המחלות שכבר היו לאותו יהודי, הבינו הרופאים שאם ימשיכו ויתנו לו את אותו הדבר - זה רק יכול להחלישו. הבררה שנותרה בידם היא לתת לו תרופה נסיונית, שאולי תועיל לו.

קראו הרופאים לבני המשפחה ופרשו לפניהם את התמונה, שבמצב הזה הם לא רואים שום תרופה שיכולה להועיל לו מלבד אותה תרופה נסיונית, שאולי תבריא אותו אך אולי תגרם חלילה להפך. לכן הם יכולים לתת את אותה תרופה רק אם יחתמו על הסכמתם.

הלכו בני המשפחה והתיעצו עם רבם. על פי הנתונים נתן הרב אשור הלכתי לנתינת התרופה, ובני המשפחה חתמו והסכימו. הרופאים נתנו לו את התרופה, והיא אכן השפיעה, אך לא לחיוב, תוך זמן קצר, גופו של היהודי הראה סימני גסיסה, שעומד הוא להפטר מן העולם.

הלכו וקראו לבני המשפחה שיפרדו מיקירם, הם באו, התאספו סביב מטתו ואמרו קבלת על מלכות שמים וודוי, אך לפתע אחד הנכדים שם לב שסבו מזיז את העין. הוא רץ לרופאים לספר להם על כך, אך הם בטלו את הדבר ואמרו שזו תנועה שנובעת מהאינסטינקטים של הגוף. זה לא מראה ולא מוכיח שום דבר. אולם דבריהם התבררו כלא נכונים, כאשר אט-אט התעורר היהודי ושב להכרתו, הלך והתחזק, עד שכעבר שבועים השתחרר מבית החולים לביתו.

בעת השחרור מבית החולים, כאשר הוא מובל על ידי נכדו, הם עברו על ליד חדרו של מנהל המחלקה. הנכד עצר מהלוכו, נכנס לחדר הרופא ובשם סבו הודה לו על הטפול שהעניקו לו, שעתה הוא עומד להשתחרר לביתו בריא ושלם.

סיפר מנהל המחלקה לרב קוק, שבאותה שעה הוא ממש כעס על הנכד: "על מה אתה מודה לי? הרי הטפול שעשינו לו רק גרם למותו. מבחינת הרפואה הוא כבר היה מת, ואם בכל זאת הוא חי, זה לא בגללנו, אלא בגלל נס מיחד שקרה לו מהשמים, אם רוצה אתה להודות, תודה לה' ולא לי".

ענה לו הנכד שמענין הדבר, גם סבו אמר את אותן מלים - הוא כבר היה מת, אלא שמשמים החליטו להחזירו. הוסיף הנכד וספר לרופא את מה שסבו ספר על אותו זמן שנשמתו כבר היתה מחוץ לגוף. בקש הרופא לשמע את כל ההשתלשלות מהזקן בעצמו, וכך ספר אותו יהודי לרופא: באותה שעה שעמדו בני המשפחה סביב מטתי, נשמתי כבר לא היתה פה, היא עזבה את הגוף והתיצבה בפני דין של מעלה.

בהיותי שם, התחננתי לבית הדין שיחזירו את נשמתי לגופי, משום שישנם עוד כמה ענינים שטרם הסדרתי בזה העולם. כששמעו זאת הדינים, אמרו: זו לא טענה, כמעט לכל אדם שעוזב את העולם יש עוד דברים שצריך לסדר, אי אפשר להשיב לעולם בגלל טענה זו.

לפתע אני שומע מאחורי קול מדבר, והקול מכר לי, עד שתפסתי שהדובר הוא הרב של בית הכנסת שכבר נפטר לבית עולמו. וכך הוא אמר: "ברשות בית דין של מעלה, האם אני יכול להגיד משהו לזכותו"? כשנתנו לו את רשות הדבור פתח ואמר שהוא הכיר אותי כמה עשורים בבית הכנסת, ויכול להעיד נאמנה שתמיד - על אף היותי בעל משפחה ואב לילדים - הקפדתי על תפלות בזמן. כשהייתי מתפלל התפללתי בהשתפכות הלב ובהתעוררות, ובודאי גרמה חזוק גם למתפללים האחרים להתפלל ביתר כונה.

אמרו לו: אכן זו מעלה גדולה, ואלו היה הנדון עדין בעולם התחתון אפשר והיה בכוח הזכות למנע את פטירתו, אך עתה שהוא כבר בעולם העליון, אין לזכות זו מספיק כוח בשביל להשיבו חזרה.

המשיך הרב ובקש מבית הדין רשות לומר דבר נוסף. כשנתנה לו, אמר: "מעיד אני שבכל השנים הרבות שהכרתי את הנדון, הוא הקפיד לבוא בזמן לשעורי בית המדרש, השתתף בהם, ונוכחותו גרמה לחזוק לשאר הלומדים". גם על כך השיבו בית הדין באפן דומה, שאכן זוהי זכות גדולה, אך בכוחה רק להשאיר את האדם בעולם התחתון, ולא להשיבו לחיים.

פנה הרב בשלישית לבית הדין ובקש לומר דבר נוסף ואחרון. כשהרשות נתנה אמר, שבכל שנות הכרותם לא שמע מפיו ולו מלה אחת של לשון הרע על מאן דהוא. תמיד הקפיד לברח מכל חשש של לשון הרע ואף היה בקיא גדול בהלכות, ובהקפדה על קיומן, כך שמעולם לא נשמע ממנו דבר-מה שיש בו אפלו משום אבק לשון הרע.

כששמעו זאת בבית הדין, הסכימו כלם והודו, שזכות כזאת יש בה כדי להצדיק את השבת נשמת היהודי חזרה לזה העולם.

סים אותו זקן את ספורו, שמיד לאחר מכן הוא התעורר וראה את כל משפחתו סביב מטתו. עד כאן הספור שסיפר מנהל המחלקה לרב שמחה קוק. המשיך הרב קוק ואמר: תמוה היה בעיני, הרי מקבל בידינו שתלמוד תורה כנגד כלם", וכן גלו לנו חז"ל את עצמתה של תפלה, וכיצד איפה לא היה בכוח למוד התורה ולא בכוח התפלה להשיבו לעולם, ודוקא ההמנעות מדבור לשון הרע כן הועילה? וכי הנמנע מלדבר לשון הרע, גדול הוא ממי שלומד תורה? השיב הרב קוק ואמר: ודאי שכוח התפלה והלמוד גדולים מהמנעות מדבור לשון הרע. אלא שאדם המדבר לשון הרע, תורתו ותפלתו אינם זכים, שהרי עוברים דרך פה שאינו נקי, וממילא כל תורתו ותפלתו באיכות ירודה. אולם המקפיד על לשון נקיה, תורתו ותפלתו זכים ונקיים וכוחם רב לאין ערך. לכן, לאחר ששמעו בית דין של מעלה שהנדון שמר על פיו בטהרה, זכו אותו בגלל התורה והתפלה שיצאו מפה נקי. המשיך הרב קוק ואמר: אלפים שנה עברו עלינו מאז חרבן בית שני, ומיליונים רבים של יהודים התפללו ומתפללים 'ובנה ירושלים עיר הקדש במהרה בימינו... בונה ברחמיו ירושלים', וכן 'ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים', וכיצד הקדוש ברוך הוא לא נענה לתפלות כה רבות? התשובה היא: רבים אינם מקפידים שלא לדבר לשון הרע וממילא תפלתם יוצאת מפה שאינו נקי, אלו היינו מקפידים שלא לדבר לשון הרע, בודאי היינו זוכים לגאלה מכוח התפלות הרבות כל כך הנשאות מעמק לב. ['ומתוק האור']

"ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית... ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית והוציא אל מחוץ לעיר אל מקום טמא" (מצרע י"ד, מ"ד-מ"ה)- קירות הבית סופגים - ספור

יש להבין מדוע התורה מצוה על בית שדברו בו לשון הרע, לנתץ את הבית דוקא, ועוד להוציא את עפרו מחוץ לעיר, מדוע לא ישתמשו בו לאחר נתיצת הבית לבנותו בשנית? ויש לבאר על פי מעשה שספר רבי אליהו לאפיאן זצ"ל ('לב אליהו' פרשת נח): וזכורני מעשה שהיה בימי נעורי, כשלמדתי בישיבת לומז'ה, והיה שם בעיר בית חולים ישן נושן מלפני כמה דורות, עד שגם זקני המקום לא ידעו מתי נבנה בית חולים זה.

כמה פעמים ארע שחולים אשר שהו תקופה ממשכת בבית החולים, חלו במחלות נוספות שלא היו קשורות למחלה אשר בגינה אשפזו בבית החולים. ותהם כל העיר על תופעה זו, וגם הרופאים לא מצאו הסבר לדבר. כאשר חזרה התופעה הביאו למקום פרופסורים ידועי שם מורשא, והם שהו בעיר כדי לחקר ולבדק את הדבר. בסופו של דבר הגיעו הפרופסורים למסקנה שמאחר שבנין בית החולים הוא ישן מאוד, נבלעו עם השנים חידקים נושאי מחלות מדבקות בקירות הבית, וזהו מקור המחלות שחלו בהן החולים כעת.

מיד הרסו את כל הבנין והוציאו את כל עציו ואבניו ועפרו מחוץ לעיר ושרפום, עד שלא נשאר זכר מהבנין.

ומעתה אם במחלות הגוף אנו רואים שהחידקים נשארים בתוך כתלי הבית, ומזיקים אחרי עשרות או מאות שנים, קל וחמר במחלות רוחניות - שחידקי הטמאה של מחלות הנפש החוטאת, ובודאי של המדבר לשון הרע, נשארים בבית, והקירות סופגים את הטמאה, והדבר משפיע על יושבי הבית לרעה. על כן אין תקנה לבית אלא על ידי נתיצה והוצאת עפרו מחוץ לעיר. וידוע אצל כמה גדולים שכשבאו לרכש דירה, היו בודקים מי גר בבית לפני כן האם היו יהודים יראים ושלמים, ואם לאו - היו מגרדים את קירות הבית ועושים טיח חדש.

וכן נאמר בנביא (חבקוק ב', י"א): 'אבן מקיר תזעק, וכפיס מעץ יעננה', ודרשו חז"ל שעתידים קירות ביתו של אדם להעיד עליו לעתיד לבוא. על כן יראה אדם להתחזק ולשמר עצמו והסובב אותו, שלא יחלו במחלת הנפש הגרועה ממחלת הגוף. [לחזות בנעם ה']

"זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק: ולשאת ולספחת..." (מצרע י"ד, נ"ד;נ"ו)

רמז על דרך מאמר חז"ל (ערובין נ"ד.) 'החש בראשו יעסק בתורה', כי כל חלאים ונגעים שבאים על האדם הם מחמת שפגם בתורה, וכשעוסק בתורה, התורה מכפרת עונותיו, וזהו שאמר 'זאת התורה לעלה למנחה ולחטאת' - התורה מכפרת מה שעולה וחטאת מכפרת, ו'זאת התורה' מועיל לנגע צרעת, שמרפאת לכל בשרו על ידי שמכפרת על כל עוונותיו וממילא נתרפאו כל הנגעים והחלאים. ['דגל מחנה אפרים']

"זאת תהיה תורת המצרע..." (י"ד, ב')

רבי יהונתן איבשיץ חלה בילדותו הגיע הרופא ובדק לו את הלשון. אמר לו הרופא: 'הלשון שלך לא יפה, יש לך חידקים'. אמר הילד לרופא: 'וכי הלשון שלך יפה כשאתה מדבר לשון הרע?'!...

"ובא אשר לו הבית" (מצרע י"ד, ל"ה)

פסוק זה מדבר בצרעת הבית, מדה כנגד מדה נענש אדם החושב ש'אשר לו הבית', ואינו משתמש בביתו להיטיב לזולת. ענשו שיצטרך לבוא אל הכהן ולספר לו על נגע הצרעת שבביתו. אז מצוהו הכהן לפנות את הבית אשר חשב להנות ממנו לבד.

ועוד צוה הכהן לחטא הבית בצפורים, רמז כי העשר עשה לו כנפים עפות. לכך יסיר האדם מלבו חמדת הממון, ואל יראה בזה תכלית חייו עלי אדמות. [החיד"א בספרו 'חומת אנך']

"מות וחיים ביד לשון, ואהביה יאכל פריה" (משלי י"ח, כ"א)

מובא במדרש רבה (פרשת בהר ל"ג, א'): מעשה ברבן שמעון בן גמליאל ששלח את טבי עבדו שיקנה לו לסעודה את הבשר הכי חשוב מכל חלקי הבהמה, והביא לו לשון, ולמחרת אמר לו שיביא לו את החלק הכי גרוע בבהמה, והביא לו לשון. ואיך יתכן הדבר? אלא רמז לו שאת הלשון אפשר לעשות הכי טוב אם ידבר בו טוב, ואפשר לעשותו הכי גרוע אם ידבר בו רע, וכמו שכתוב במשלי (י"ח, כ"א): 'מות וחיים ביד הלשון'. [רבי יהודה מעלם זיע"א בספרו 'דרש יהודה' בפרשתנו]

"זאת תהיה תורת המצרע..." (י"ד, ב)

שמה של פרשה זו בספרי הראשונים נקראה פרשה זו בשם "זאת תהיה", ולא כפי שנהוג היום לכנותה 'פרשת מצרע'. וכנראה שטעם הדבר הוא משום שאמרו בגמרא (פסחים ג.) 'לעולם יספר אדם בלשון נקיה'. אמנם החיד"א מכנה פרשה זו 'פרשת טהרה'. ודומה לזה מצינו אצל חכמי ארם צובה שקראו פרשה זו בשם 'פרשת טהור'. והגאון ה'בן איש חי' בספרו מכנה אותה בשם 'פרשת טהרות'. ומהראוי לצין למה שכתב הרמב"ם (בהקדמתו לפרוש המשניות אודות מסכת טהרות): קרא אותה 'טהרות' לשון נקיה, כי בה מדבר בדיני טמאות, ועוד שידיעת הטמאות מביאה לידי טהרה'.

בברכת התורה

"לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" [משלי טז, א]