"השמר בנגע הצרעת" - ספור מדהים

מדוע עוון שמירת הלשון חמור כל כך, והוא החטא המעכב ביותר את ביאת המשיח? את התשובה נבין על פי ספור שספר רבי שמחה הכהן קוק זצ"ל, רבה של רחובות, בכנס בבניני האמה על ענין שמירת הלשון.

את הספור הבא הוא שמע בעדות מכלי ראשון ממנהל מחלקה בבית חולים, וכה היו דבריו: יום אחד הגיע אליהם למחלקה יהודי מבגר במצב גופני לא טוב. מלבד המחלות הכרוניות שלוו אותו, היתה לו דלקת שלותה בחם גבוה.

בהתחלה נסו לטפל בו באמצעות מתן אנטיביוטיקה מסוג אחד, ולאחר כמה ימים, כשראו שהדבר לא מועיל, נסו אנטיביוטיקה אחרת, שאף היא לא הועילה, עד שהסיקו שאולי אם יערבבו כמה סוגי אנטיביוטיקה ויתנו לו, יועיל הדבר. אכן, בתחלה זה עזר, החם ירד ועמדו לשחררו, אך לפתע עלה חמו שוב - מה שלמד שהדלקת לא עברה. נסו שוב לתת לו את אותה תרכבת של תרופות, ושוב החם ירד, אך לאחר זמן מועט חזר ועלה.

כידוע, האנטיביוטיקה מחלישה את הגוף, וכשנצרף לכך את המחלות שכבר היו לאותו יהודי, הבינו הרופאים שאם ימשיכו ויתנו לו את אותו הדבר - זה רק יכול להחלישו. הבררה שנותרה בידם היא לתת לו תרופה נסיונית, שאולי תועיל לו.

קראו הרופאים לבני המשפחה ופרשו לפניהם את התמונה, שבמצב הזה הם לא רואים שום תרופה שיכולה להועיל לו מלבד אותה תרופה נסיונית, שאולי תבריא אותו אך אולי תגרם חלילה להפך. לכן הם יכולים לתת את אותה תרופה רק אם יחתמו על הסכמתם.

הלכו בני המשפחה והתיעצו עם רבם. על פי הנתונים נתן הרב אשור הלכתי לנתינת התרופה, ובני המשפחה חתמו והסכימו. הרופאים נתנו לו את התרופה, והיא אכן השפיעה, אך לא לחיוב, תוך זמן קצר, גופו של היהודי הראה סימני גסיסה, שעומד הוא להפטר מן העולם.

הלכו וקראו לבני המשפחה שיפרדו מיקירם, הם באו, התאספו סביב מטתו ואמרו קבלת על מלכות שמים וודוי, אך לפתע אחד הנכדים שם לב שסבו מזיז את העין. הוא רץ לרופאים לספר להם על כך, אך הם בטלו את הדבר ואמרו שזו תנועה שנובעת מהאינסטינקטים של הגוף. זה לא מראה ולא מוכיח שום דבר. אולם דבריהם התבררו כלא נכונים, כאשר אט-אט התעורר היהודי ושב להכרתו, הלך והתחזק, עד שכעבר שבועים השתחרר מבית החולים לביתו.

בעת השחרור מבית החולים, כאשר הוא מובל על ידי נכדו, הם עברו על ליד חדרו של מנהל המחלקה. הנכד עצר מהלוכו, נכנס לחדר הרופא ובשם סבו הודה לו על הטפול שהעניקו לו, שעתה הוא עומד להשתחרר לביתו בריא ושלם.

סיפר מנהל המחלקה לרב קוק, שבאותה שעה הוא ממש כעס על הנכד: "על מה אתה מודה לי? הרי הטפול שעשינו לו רק גרם למותו. מבחינת הרפואה הוא כבר היה מת, ואם בכל זאת הוא חי, זה לא בגללנו, אלא בגלל נס מיחד שקרה לו מהשמים, אם רוצה אתה להודות, תודה לה' ולא לי".

ענה לו הנכד שמענין הדבר, גם סבו אמר את אותן מלים - הוא כבר היה מת, אלא שמשמים החליטו להחזירו. הוסיף הנכד וספר לרופא את מה שסבו ספר על אותו זמן שנשמתו כבר היתה מחוץ לגוף. בקש הרופא לשמע את כל ההשתלשלות מהזקן בעצמו, וכך ספר אותו יהודי לרופא: באותה שעה שעמדו בני המשפחה סביב מטתי, נשמתי כבר לא היתה פה, היא עזבה את הגוף והתיצבה בפני דין של מעלה.

בהיותי שם, התחננתי לבית הדין שיחזירו את נשמתי לגופי, משום שישנם עוד כמה ענינים שטרם הסדרתי בזה העולם. כששמעו זאת הדינים, אמרו: זו לא טענה, כמעט לכל אדם שעוזב את העולם יש עוד דברים שצריך לסדר, אי אפשר להשיב לעולם בגלל טענה זו.

לפתע אני שומע מאחורי קול מדבר, והקול מכר לי, עד שתפסתי שהדובר הוא הרב של בית הכנסת שכבר נפטר לבית עולמו. וכך הוא אמר: "ברשות בית דין של מעלה, האם אני יכול להגיד משהו לזכותו"? כשנתנו לו את רשות הדבור פתח ואמר שהוא הכיר אותי כמה עשורים בבית הכנסת, ויכול להעיד נאמנה שתמיד - על אף היותי בעל משפחה ואב לילדים - הקפדתי על תפלות בזמן. כשהייתי מתפלל התפללתי בהשתפכות הלב ובהתעוררות, ובודאי גרמה חזוק גם למתפללים האחרים להתפלל ביתר כונה.

אמרו לו: אכן זו מעלה גדולה, ואלו היה הנדון עדין בעולם התחתון אפשר והיה בכוח הזכות למנע את פטירתו, אך עתה שהוא כבר בעולם העליון, אין לזכות זו מספיק כוח בשביל להשיבו חזרה.

המשיך הרב ובקש מבית הדין רשות לומר דבר נוסף. כשנתנה לו, אמר: "מעיד אני שבכל השנים הרבות שהכרתי את הנדון, הוא הקפיד לבוא בזמן לשעורי בית המדרש, השתתף בהם, ונוכחותו גרמה לחזוק לשאר הלומדים". גם על כך השיבו בית הדין באפן דומה, שאכן זוהי זכות גדולה, אך בכוחה רק להשאיר את האדם בעולם התחתון, ולא להשיבו לחיים.

פנה הרב בשלישית לבית הדין ובקש לומר דבר נוסף ואחרון. כשהרשות נתנה אמר, שבכל שנות הכרותם לא שמע מפיו ולו מלה אחת של לשון הרע על מאן דהוא. תמיד הקפיד לברח מכל חשש של לשון הרע ואף היה בקיא גדול בהלכות, ובהקפדה על קיומן, כך שמעולם לא נשמע ממנו דבר-מה שיש בו אפלו משום אבק לשון הרע.

כששמעו זאת בבית הדין, הסכימו כלם והודו, שזכות כזאת יש בה כדי להצדיק את השבת נשמת היהודי חזרה לזה העולם.

סים אותו זקן את ספורו, שמיד לאחר מכן הוא התעורר וראה את כל משפחתו סביב מטתו. עד כאן הספור שסיפר מנהל המחלקה לרב שמחה קוק. המשיך הרב קוק ואמר: תמוה היה בעיני, הרי מקבל בידינו שתלמוד תורה כנגד כלם", וכן גלו לנו חז"ל את עצמתה של תפלה, וכיצד איפה לא היה בכוח למוד התורה ולא בכוח התפלה להשיבו לעולם, ודוקא ההמנעות מדבור לשון הרע כן הועילה? וכי הנמנע מלדבר לשון הרע, גדול הוא ממי שלומד תורה? השיב הרב קוק ואמר: ודאי שכוח התפלה והלמוד גדולים מהמנעות מדבור לשון הרע. אלא שאדם המדבר לשון הרע, תורתו ותפלתו אינם זכים, שהרי עוברים דרך פה שאינו נקי, וממילא כל תורתו ותפלתו באיכות ירודה. אולם המקפיד על לשון נקיה, תורתו ותפלתו זכים ונקיים וכוחם רב לאין ערך. לכן, לאחר ששמעו בית דין של מעלה שהנדון שמר על פיו בטהרה, זכו אותו בגלל התורה והתפלה שיצאו מפה נקי. המשיך הרב קוק ואמר: אלפים שנה עברו עלינו מאז חרבן בית שני, ומיליונים רבים של יהודים התפללו ומתפללים 'ובנה ירושלים עיר הקדש במהרה בימינו... בונה ברחמיו ירושלים', וכן 'ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים', וכיצד הקדוש ברוך הוא לא נענה לתפלות כה רבות? התשובה היא: רבים אינם מקפידים שלא לדבר לשון הרע וממילא תפלתם יוצאת מפה שאינו נקי, אלו היינו מקפידים שלא לדבר לשון הרע, בודאי היינו זוכים לגאלה מכוח התפלות הרבות כל כך הנשאות מעמק לב. ['ומתוק האור']