"והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן..." (י"ג, ב) - הכוח ההרסני של הדבור

אומרת הגמרא (ערכין ט"ו:) 'כל המספר לשון הרע - מגדיל עונות כנגד שלש עברות: עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים'. באר רבי יהושע שקלאר זצ"ל: 'הרע' - ראשי תבות: הריגה - שפיכות דמים, רביעה - גלוי עריות, עבודה זרה. לשון הרע שקול כנגד שלש העברות החמורות. מדוע הדבר חמור כל כך? אומר הרב שקלאר: אם נתתי למישהו מכה או לקחתי לו כסף - זה מה יש! הבן אדם סבל את כאב המכה, הפסיד סכום כסף, ובזה הסתים הענין. אך כשמדברים על אדם לשון הרע ואומרים עליו שהוא נוכל או משחת - הנזק הוא לדורי דורות! אנשים לא רוצים לעשות אתו שדוך ולא כל קשר אחר, וכל זה בגלל מלה אחת! כמה חרבן יש בדבר הזה!

כדי להבין ולהמחיש מעט את חמרת המעשה וענשו של המדבר לשון הרע, נביא דגמה: חתן רוצה להזמין את פלוני לחתנתו ומספר על כך לאחיו. אומר לו אחיו: 'אל תזמין אותו! הוא שקרן! הוא חבר שלך רק משום שהוא אוהב את הכסף שלך'... רק אמר האח את המשפט הזה - וחטף נגע. על הנגע הזה הוא יושב שבועים מחוץ למחנה. הוא מפסיד את החתנה, את ה'שבע ברכות' ואת ה'שבת חתן'... הוא אח של החתן, כל כך רוצה להיות בחתנה של אחיו - ומפסיד הכל! למה? כי הוא אמר כמה מלים... לטהרתו, צריך המצרע המחלט, בין השאר, לגלח את כל ראשו. כך שגם אם הוא יבוא לחתנת אחיו - הוא יגיע אליה כשכלו מגלח. בהחלט לא נעים...

כשרואים את הענש, מבינים את חמרת העברה, עד כמה יכולות כמה מלים להרס... בברכות השחר אנחנו מודים על כל פרט: פוקח עורים, מתיר אסורים, מלביש ערמים, זוקף כפופים. מדוע לא מברכים גם 'משיח אלמים'? הרי עקר מהותו של האדם הוא ה'רוח ממללא' - היותו מדבר, ומדוע לא תקנו ברכה על כך? ראיתי תשובה נפלאה: הלא על דברי התורה שאנחנו מוציאים מפינו - כבר ברכנו את ברכות התורה, וכשאדם מדבר סתם דבורים - הרי זו רק קללה, כי מ'סתם דבורים' יוצא לשון הרע, ועל זה לא אומרים ברכה...

לכן אמרו חז"ל (חלין פ"ט.): 'מה אמנותו של אדם בעולם הזה? - ישים עצמו כאלם', ישתדל לשתק, לא לדבר הרבה, כי יצר הפטפטנות הוא הגורם לאדם לפל... ['שש באמרתך' - ויקרא]