"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר" (א', א') - סיפור

לשון הפסוק פותחת במלה "ויקרא", אך מצינו שהאות א' בסיום מלה זו היא קטנה וזעירה משאר האותיות.

ויש להבין מפני מה כתבה התורה את האות א' באפן זה ומשמע שיש בכך דבר ללמדנו. רש"י הקדוש מבאר את לשון המילה ויקרא באפן זה: "לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו שנאמר (ישעיה ו, ג) 'וקרא זה אל זה', אבל לנביאי אמות העולם נגלה אליהן בלשון עראי וטמאה שנאמר (במדבר כג, ד) 'ויקר אלקים אל בלעם' ". עד כאן לשונו.

ומשמע מדברי רש"י שהמלה ויקרא היא לשון חשיבות וגדולה, היות וזוהי שפת המלאכים ורק נביאי ה' זכו לזו הלשון, אך אמות העולם בשל טמאתם לא זכו ללשון מקדשת זו, אלא לפניה של מקרה וטמאה כפי הנאמר "ויקר" שהוא מלשון קרי. והנה משה רבנו בענותנותו הרבה לא היה יכול לקבל את העבדה שהקדוש ברוך הוא פונה אליו בלשון המלאכים, שבמידת בטולו והנמכת קומתו לא היה יכול לשאת כלל את הכבוד הגדול שהקדוש ברוך הוא העניק לו, ולכך בקש משה שתכתב התורה את האות א' באפן זעיר, על מנת שלא ידמה לכל הדורות הבאים אחר כך, כאלו הוא היה ראוי וזכאי לכל הגדלה הזו, ושאף הוא נקרא על ידי ה' בלשון מקרה ולא בלשון מיחדת וחשובה המצביעה על חשיבותו וגדלותו.

ונראה להוסיף ולומר שהמלה "ויקרא" היא לשון קריאה, ופרושו, שכאשר אדם מתקשר לבורא יתברך על ידי שדבק בתורתו ובמצוותיו, אזי שהקדוש ברוך הוא מתקשר אליו בחזרה, ואף קורא לו לבוא וללמד עמו תורה.

כפי הידוע שלאחר מאה ועשרים, כל נשמות הצדיקים סובבות את כסא כבודו של הקדוש ברוך הוא ולומדות עמו תורה. ובמציאות זו, בה האדם מתקשר לבוראו על ידי התורה, מצוות ומעשים טובים, מקים הוא את הנאמר (עין זהר ח"ב צ, ב) - עם ישראל, אוריתא וקודשא בריך הוא חד הם.