בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ · פרשת ויקרא

דבר העורך

בשבת זו מתחילים את חמש ויקרא שכנויו - תורת הכהנים. במאמר זה נעסק במדת הזריזות על מנת להתגבר על העצלות והקשר לחג הפסח הקרב ובא. כתוב בפרשה (ב', י"א): "כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו".

בספר 'החנוך' כתב (מצוה קי"ז) בבאור שרשי המצוה, וזה לשונו: על כן בהרחיק החמץ שהוא נעשה בשהיה גדולה, יקח דמיון לקנות מידת הזריזות והקלות והמהירות במעשה ה' ברוך הוא, וכמו שאמרו זכרונם לברכה: "הוי קל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים". ואכן מצינו בדברי חז"ל שלמדו מן הפסוק: "ושמרתם את המצות" - רבי יאשיה אומר, אל תהי קורא את המצות אלא את המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה, אלא אם באה לידך עשה אותה מיד (כלשון רש"י שם).

והנה ה'טור' (סימן א') סומך משנה זו של 'הוי עז כנמר וקל כנשר וכו', לענין השכמת הבקר, וזה לשונו: לכן צריך האדם להתגבר כארי לעמד בבקר לעבודת בוראו, ואף אם ישיאנו יצרו בחרף לאמר: איך תעמד בבקר והקר גדול, או ישיאנו בקיץ לאמר: איך תעמד ממטתך ועדין לא שבעת משנתך, התגבר עליו לקום וכו'... הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ"ל השקיע כחות מרבים בתלמידיו שישכימו בבקר לעבודת הבורא, והיה מרגלא בפומיה כי מרן רבי יוסף קארו זצ"ל החל את השלחן ערוך בהלכה זו - 'יתגבר כארי לעמד בבקר לעבודת בוראו' (אורח חיים א', א'), והנה, לאחר אריכות ימים ושנים בעת אשר יעמד האדם בבית דין של מעלה, יפתחו שלחן ערוך לפניו, ויבדקו האם קים כראוי את כל השלחן ערוך, ומה ירבו הבזיונות אם מיד בסעיף הראשון ב'שלחן ערוך' יתברר שלא קימו כהגן...

ומאידך גיסא, אין לתאר מעלת השכמת הבקר, וזאת למדנו ממה שאמר רבי פישל מסטריקוב זצ"ל, שלפעמים ידאג השטן להוריד שלגים על מדינה שלמה כדי שיהודי אחד יתעצל על ידי זה להתגבר כארי לעבודת הבורא יתברך שמו בקומו משנתו, וממה שהוא הופך עולמות כפשוטו לבטל את 'ההשכמה' - יש לנו להבין עד כמה הדבר חשוב בעיני המקום ברוך הוא.

ואומרים בשם ה'שפת אמת' זצ"ל, שמטעם זה למדו חז"ל (פסחים ד'.) את הדין ש'זריזין מקדימין למצוות' מהכתוב: "וישכם אברהם בבקר", כי עקר ענין הזריזות היא בבקר בקומו משנתו. והדרך הנכונה היא כמו שאמרו לבאר בדברי יהודה בן תימא: הוי עז כנמר וכו', שלכאורה צריך באור, מדוע המשיל מדות אלו לחיות השדה, ולא אמר: 'הוי עז וקל רץ וגבור'. אלא, שבא ללמדנו שנהיה כדגמת הארי שאינו מחשב חשבונות כאשר בא להשתמש בגבורתו, אלא הוא 'דורס ואוכל', בלא פחד ומחשבות הטורדות את שלות נפשו. באופן זה ממש יש לנו להיות 'גבורים' לעבודתו יתברך שמו, כגון המתעורר בעלות השחר יקום מיד ממטתו, בלא לחשב חשבונות: יש בי כח לקום, אין בי כח לקום, ולא יעשה 'למדנות' על מטתו 'קודם ברכות התורה'... אלא יתגבר כארי ללא כל מחשבה, ויקפוץ ממטתו לעבודת בוראו.

מספר הגאון הצדיק רבי אלימלך בידרמן שליט"א ('באר הפרשה' ויקרא תשפ"א): שמעתי מעד נאמן שפעם אמר לו הרב הצדיק רבי זלמן בריזל זצ"ל בערוב ימיו, "היום לפנות בקר כאשר הקיצותי משנתי, ורציתי לקום לעבודתו יתברך שמו, טען בפני היצר: 'זלמן, זלמן, קר גדול שורר כעת בראש חוצות, והרי אתה כבר זקן בא בימים, על כן, עצה טובה והיא שתשאר עוד מעט במטה מכסה תחת השמיכה'. על חצפה שכזאת נעניתי לו: 'אכן, אף אני אענה כדבריך, מכיון שכל כך קר היום בחוץ, השאר נא כאן מתחת לשמיכה למשך כל היום כלו, אל תהין להוציא ראשך מכאן, הנח לי לנפשי, תן לי לעבד את בוראי במנוחה נכונה ממך ומבלבולך', וכך הלכתי בשמחה בדרכי לבית המדרש".

פעם נכנס יהודי לבית הגאון החסיד רבי ברוך יצחק פריינד זצ"ל, ומצאו שוכב על הארץ, ולפליאת הרואה ענה: "הנה 'הוא' (היצר) היה אצלי היום, כאשר התעוררתי משנתי, ודבר אל לבי שהלוא הנני זקן וחולה ואין מחובתי לקום, והיו בפיו דברי טעם, עד שהיה לי צד ומקום לקים עצתו, אך תכף אמרתי לו - 'הנני מוכן לשמע דבריך ולהתדין עמך, אך, לא כאן במטה', ומאחר ולא היה לי כח לקום לכן הפלתי עצמי על רצפת הבית". והנה, עומדים אנו 'סמוך ונראה' לחג הפסח הקדוש, והימים הללו כה נעלים ומרוממים, ומאידך רבו הטרדות, ההכנות וה'בלבולים', אך אל נתן לדברים חסרי ערך לאבד את הראש, אלא נרומם את עצמנו בדברים העומדים ברומו של עולם ונכין את עצמנו לחג הפסח הקרב ובא.

כתוב במכילתא דרבי ישמעאל "מצוה הבאה לידך, אל תחמיצנה" (שמות פרשת בא, ט"ז). בטוי זה של חכמינו, מדגיש את החשיבות העליונה של זריזות ומידיות בבצוע מצוות. המקור לבטוי הוא מהפסוק (שמות י"ב, י"ז): "ושמרתם את המצות". כשם שהעסה נהפכת לחמץ על ידי שהיה (עכוב) ואי-זריזות, כך גם לגבי מצוה: אם אתה משתהה בבצועה, אתה "מחמיץ" אותה ומפסיד את הזריזות הנדרשת. כשם שאסור שהבצק יחמיץ, כך אסור שהזמן הראוי למצוה יחלף או שההתלהבות הראשונית תדעך. יש לעשות את המצוה מיד!

ללמדך, הזריזות היא מדה מרכזית בעבודת ה'. חמץ - מיצג גאוה ועצלות, מצה: מיצגת ענוה וזריזות - העשיה מתבצעת בזמן הקצר ביותר. וזהו שנאמר (פסחים ד'): ש"זריזין מקדימין למצוות".

ויקרא - תוכן ענייני הפרשה

א. ה' קורא למשה רבנו להכנס לאהל מועד - לשמע תורת ה'.

ב. קרבנות נדבה: עולה מן הבקר, מן הצאן, ומן העוף (א', א'-י"ז).

ג. חמש סוגי מנחות: מנחת סלת, מנחת מחבת, מרחשת, מאפה תנור - חלות, ורקיקים.

ד. מנחת העמר, ומצות על כל קרבנך תקריב מלח (פרק ב).

ה. אסור הקרבת שאור (חמץ) ודבש (פרות, רמז לאסור גאוה).

ו. זבח השלמים מן הבקר, מן הכבשים, ומן העזים (ג', א'-י"ז).

ז. קרבן חטאת: פר הכהן הגדול, פר הסנהדרין, שעיר הנשיא (המלך), שעירת היחיד, כבשת היחיד (ד', א'-ל"ה).

ח. קרבן חטאת: עולה [לעשיר] ויורד [לעני] - על שלש עברות.

ט. אשם על מעילה בהקדש, אשם תלוי, אשם גזלות.

"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר" (א', א') - לחוש את הקריאה

ישנה שאלה המתבקשת מאליה בפסוק הראשון שבספר ויקרא, "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר". מה הכונה "ויקרא אל משה", מי קרא, מדוע קרא?

רבי משה שטרנבוך שליט"א מביא באור מענין, שיש לו השלכה על חיי היום יום שלנו. הלכה למעשה. לכל אדם יש בחיים 'הבזקים' רגעיים. רגעי התעוררות פנימית. אדם עומד ומתפלל, מחשבותיו נודדות לכאן ולכאן, ופתאום - הבזק רוחני. פתאום מעלים אותו בכמה מדרגות, למעלה רוחנית נשגבת. לא עובר זמן רב, והוא צונח חזרה אל העולם הגשמי, שוב מחשבתו משוטטת בכל רחבי העולם פרט מאשר בתפלה עצמה.

לפני זמן מה נשאתי דברים בבית הספר 'עמיחי', המשלתי את הענין למעליות, שבגורדי השחקים במנהטן שבניו-יורק.

באותם בנינים גבוהים יש כמה מסלולים של מעליות. יש מעלית שעולה עשר, עשרים ושלושים קומות. ויש מעלית מהירה, שסוחפת אותך בבת אחת, תוך שניות, אל הקומה השמונים או המאה. כך לעתים יש לאדם התעוררות רגעית, שסוחפת אותו בבת אחת לעולמות עליונים.

כך קורה בחגים ובמועדים. בחג הפסח אדם יכול להתעלות בבת באחת, למדרגות גבוהות. אחר כך הקצב מחליף הלוך, והופך אטי יותר ויותר. המצוות הבאות מתקופה לתקופה מעלות את האדם בבת אחת. נטילת לולב, ישיבת סכה וכדומה.

אך לפעמים יש לאדם הבזק רוחני שאין לו סבה בולטת. צריך לנצל את ההזדמנות, לאחז בה ולא להניח לה להשמט מידינו. בדרך כלל ההתרגשות הנה רגעית, ומתמוססת תוך זמן קצר.

הרמב"ן אומר על הפסוק "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" (שיר השירים ב', ז') לפעמים יש לאדם התעוררות - "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה". אך אם לא ישמר אותה, תלך לאבוד. תרד לתהום הנשיה. מה העצה? - "עד שתחפץ". שינהג בה כחפץ - כדבר ממשי. על האדם לעשות מיד מעשה, משהו פרקטי. פרק תהלים, נתינת צדקה. צריך לנצל את המתנה שקבלת משמים באפן מידי - שיניח אותה בתוך חפץ - כלי.

יש אומרים שההארה הרגעית באה מאותה בת קול שיוצאת בכל יום מהר חורב ומכרזת ואומרת "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" (אבות ו', ב'). לפעמים ה'גלאי' של האדם עולה בדיוק על התדר הנכון, והוא זוכה לשמע את אותה בת קול.

אומר הרב שטרנבוך, זהו "ויקרא אל משה". אין זו קריאה במובן הרגיל, שאדם קורא בפיו, והשומע שומע באזניו. זו מין אטמוספרה, תחושה באויר. משה חש כמיהה, רצון להתחברות לרוחניות. זו היתה הכנה לדבור עם הקדוש ברוך הוא. ולאחר מכן בא הדבור עצמו, "וידבר ה' אליו". לכל אחד מאתנו יש את ה'ויקרא' שלו. לכל אחד ישנם מצבים שהקדוש ברוך הוא קורא לו. אם ננצל את המצב הרגעי הנעלה והמפלא, נוכל להמשיך, ולצעד קדימה. אך צריך להאזין היטב, לשמע את ה'בת קול', ולהתחיל מאותה נקדה. ['מפיק מרגליות' עמ' ו]

"אדם כי יקריב מכם" (א', ב') - אם תקריב בשבילי - אקריב בשבילך - ספור

פעם הגיעה אל מו"ר הרב יעקב אדלשטין זצ"ל בחורה המרתקת לכסא גלגלים ואמרה לו: 'כבוד הרב, אני רוצה להתחתן ולהקים בית בישראל. מציעים לי הצעות שדוכים, ולכלם יש מכנה משתף: בחורים נכים. לכאורה זה הגיוני - לבחורה נכה מציעים בחור נכה. אבל יש בעיה אמתית בזווג של בני זוג נכים - יקשה עליהם טכנית לתפקד בבית ולטפל בילדים כראוי. כשאני מעלה טעון זה בפני השדכנים, הם מציעים לי לחלופין שדוכים בעיתיים - בחורים בעלי לקות נפשית או ברמה שכלית ירודה מאוד. אני בחורה מצלחת ומכשרת ורוצה בן זוג שיתאים לי'. אמר לה הרב: 'את רוצה שהקדוש ברוך הוא יתן לך דבר שהוא מעל הטבע? אם כן את צריכה להקריב משהו בשבילו. אמרי לי, מה תהיי מוכנה להקריב בשביל הקדוש ברוך הוא כדי שהוא 'יקריב' בשבילך'? השיבה הבחורה: 'יש לי מכשיר טלפון לא כשר לצרכי עבודה. למרות כל הקשי, אני מוכנה לותר עליו'.

אמר לה הרב: 'בזכות שנתת קרבן משלך, נתפלל להקדוש ברוך הוא שבקרוב ימציא לך את זווגך הראוי'.

למחרת הגיע אל הרב אדלשטין בחור, ותנה בפניו את צערו; הוא ספר לו שבעבר חלה במחלת הסרטן, ואמנם הוא נרפא מהמחלה, אך יש לו קשי גדול בשדוכים, שכן כל בחורה חוששת שהמחלה תחזר חס ושלום. אף אחת אינה מוכן להתחתן עם אדם שחי על זמן שאול'.

הוסיף הבחור: 'האמת היא שגם בלי קשר לשדוכים, אני עצמי חי בפחד ובדאגה תמידית, אין לי מנוחת הנפש, כי אני חושש שהמחלה תפרץ מחדש'.

אמר לו הרב: 'יש לי עצה שתפתר לך את שני הענינים - גם תזכה לאריכות ימים וגם תזכה להקים בית בישראל'.

הבחור הביט על הרב בעינים נוצצות וחכה לשמע את העצה. אמר לו הרב: 'אם תעשה חסד כל היום ותטפל בתמידות באדם הזקוק לעזרה - הקדוש ברוך הוא יעשה עמך חסד ויתן לך משאלת לבך. אתה מוכן?' 'כן'! השיב הבחור.

ספר לו הרב: 'אתמול היתה כאן בחורה רוקה שאמרה לי שהיא מחפשת שדוך. היא מכשרת ומצלחת, אבל היא נכה על כסא גלגלים. אם תתחתנו, תהיה לך אפשרות לחיות חיים של חסד, ובזכות זו תזכה לחיים ארכים ובריאים'!

השנים התחתנו וזכו להקים בית של תורה, ממנו בוקעים קולות מצהלות ילדים. [על פי 'שש באמרתך']

"נפש כי תחטא ומעלה מעל בה'" (ה, כ"א) - ספור

בימים עברו לא היו עקרות הבית מכבסות את הכבסים בבתיהן, אלא נשים שנקראו 'כובסות' היו נוטלות לבתיהן את הכבסים המלכלכים, מכבסות ומגהצות אותם ואחר כך באו נשות העיר לקבל את כביסתן בחזרה.

יום אחד מסרו שתי נשים בעיר ורשא את בגדי בני משפחתן לכביסה אצל הכובסת, אך בטרם הספיקה הכובסת להחזיר להן את הכביסה הנקיה - נפטרה לפתע הכובסת.

שתי הנשים באו לביתה כדי לקחת את כבסיהן, אך אז טענה אחת מהן בראותה את ערמת הכבסים: 'הכל שיך לי'! ואלו השניה אמרה: 'מכירה אני את הכבסים שלי, אבחר אותם מתוך הערמה ורק אותם אקח". כך אמרו השתים ובפי כל אחת טענה; זו טוענת הכל שלי, וזו אומרת, הניחו לי ואבחר את שלי.

יורשי הכובסת הנבוכים לא ידעו מה לעשות, והחליטו להביא את הענין לפני רבי דב בר מיזליש זצ"ל, למען יפסק הרב למי שיכים הכבסים. הם ארזו את כל הכבסים בסל גדול ובאו אל בית דינו של הרב. שלח הרב לקרא לשתי הנשים והללו הופיעו ובפי כל אחת מהן הטענות שלה. צוה עליהן הרב לשוב לבתיהן ולחזר לבית הדין רק למחרת היום.

כשעזבו הנשים את בית דינו, ביקש הרב מבני ביתו להניח בתוך סל הכבסים גם כמה כלי מטה מביתו, ולערבבם בין שאר הכבסים, ואכן הדבר נעשה.

למחרת חזרו הנשים אל בית דינו של הרב. הרב פנה אל האשה שטענה כי הכל שיך לה ואמר: 'שמא תכירי בכל זאת בתוך הערמה דבר שאינו שיך לך'? האשה הביטה לעבר הערמה, הרימה פריט אחד, הביטה שוב פנימה לסל הכביסה, הוציאה פריט נוסף ואחר אמרה: 'לא ולא! הכל שיך לי'!

פנה הרב אל האשה השניה, זו שטענה כי רק חלק מהכבסים שיכים לה ואמר: 'התוכלי למצא בערמה זו את הכבסים השיכים לך'? האשה התכופפה לעבר הסל והחלה ממינת את הכבסים; את הפריטים השיכים לה הניחה בצד אחד ואת הפריטים שלא ראתה קדם לכן, הלא הם כלי המטה שהובאו מבית הרב, הניחה בצד, בערמה נפרדת, בהסברה שאותם כלל אינה מכירה ולא ראתה אותם בין כל הכבסים.

התבונן הרב במעשיה ופנה אל האשה האחרת: 'כלום כל הכבסים שיכים לך?! - ומה עם עוון גזל?! הן רצית לגזל מחברתך את השיך לה, הואילי נא, אפוא, להסתפק במה שיש לך ולא לגזל את השיך לזולתך'!... [613 ספורים על תרי"ג מצוות]

"אשה ריח ניחוח לה'" (א', ט')

המשנה במסכת מנחות (ק"י.) אומרת: "נאמר בעולת בהמה 'אשה ריח ניחח', ובעולת העוף (פסוק י"ג) 'אשה ריח ניחח', ובמנחה 'אשה ריח ניחח' (ב', ב'), לומר לך: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכון לבו לשמים".

ונראה לרמז רמז נפלא לדברי חז"ל הללו, על פי הידוע שתיבת "גם" תמיד באה לרבות, ותיבת "אך" תמיד באה למעט. והנה האותיות "למד" ו"בית" [ל"ב] נמצאות אחרי ה'אך' ולפני ה'גם' (א' ב' ג' / כ' ל' מ'). הרי שבין אם אתה בא למעט ('אך') ובין אם אתה בא לרבות ('גם') - תמיד תכון את ה"לב" לשמים... [בעל ה'הפלאה']

וברוח רמז נפלא זה נתן לבאר את מאמר החכם מכל אדם: "לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו" (קהלת י', ב').

והיינו שהחכם הולך לימין ה'לב' - 'אך' (האותיות המופיעות לפני ל"ב בסדר האלפבית, כ-א' או כ'-ל'), וממעט עצמו ולא מתגאה. אולם הכסיל הולך לשמאל ה'לב', האותיות שאחרי האותיות 'למד' ו'בית' - 'גם' (האותיות המופיעות אחרי ל"ב בסדר האלפבית, כ-מ' או מ'-ת'), ומרבה עצמו ומתגאה...

ובזה ימתקו מאד דברי נעים זמירות (תהלים ט"ז, י'): "שויתי ה' לנגדי תמיד, כי מימיני בל אמוט".

אימתי אני רואה ומשוה את הקדוש ברוך הוא כנגדי ואני והוא דרים בכפיפה אחת? - כאשר מימיני - "בל", כאשר אני מתנהג בענוה וממעט את עצמי כאותיות שמימין ל'בל' - 'אך'... [חוות יאיר]

ולפי זה נראה להמתיק את צווי התורה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר ט"ו, ל"ט). שכן האותיות שאחרי ה'לב' הן 'גם' (כפי שראינו: ל' אחרי כ', ב' לפני ג'), והאותיות שאחרי 'עין 'הן' כסף' (כלומר, האותיות כ' אחרי ע' בסדר האלפבית, והאות ס' אחרי י').

ועל כך מזהירנו הכתוב: אל תתורו 'אחרי' אותיות 'לב', כלומר אל תהיו בעלי גאוה (המיצג את "גם" - המרבה עצמו).

ואל תתורו 'אחרי' אותיות 'עין' - אל תהיו רודפי ממון (המיצג את "כסף" - המרדף החמרי). [היהודי הקדוש מפשיסחא]

"ויקרא אל משה..." (א, א)

האות אל"ף זעירה בספר תורה, ולא לחנם היא זעירה כפי שמבאר רבי בונם מפרשיסחא זצ"ל, כי הגם שמשה נתעלה למדרגה הגבוהה ביותר, לא התפעל מזה, וקים בעצמו מאד מאד הוי שפל רוח. כמו בן אדם העומד על פסגת ההר, שלא יעלה על דעתו להתרברב בגבהותו, כי היא לא בעצמיותו אלא בגלל ההר, כך ידע משה, שהתעלותו היא ממנו יתברך.

והוסיף עוד שהרי נאמר "משפיל גאים עדי ארץ ומגביה שפלים עדי מרום", ולכאורה אין לדבר סוף: כיון שהקדוש ברוך הוא משפיל גאים, אם כן הגאה נעשה שפל, אבל הרי הוא מגביה שפלים, ושוב נעשה השפל גאה - ואם כן חוזר חלילה.

אלא, הרשע אפלו על פתחו של גיהנום אינו חוזר בתשובה, ואפלו כשהקדוש ברוך הוא משפילו הוא נשאר בגאותו.

לעמת זה הצדיק שהוא שפל בעיניו, אף כשהשם יתברך מגביהו הוא נשאר בשפלותו ובענותנותו. וזהו "ויקרא אל משה" - אף שהקדוש ברוך הוא קרא אותו והגיע לשיא המעלה, בכל זאת נשאר עניו ושפל, וזוהי אפוא האל"ף הזעירה.

"עשירת האפה סלת" (ה', י"א)

עשירית האיפה סלת מלמדת אותנו שהקדוש ברוך הוא מבקש מן האדם לא את כל רכושו, אלא את החלק הקטן והמדוד - כדי שיזכר שכל שפעו בא ממנו, ויוכל להקדיש את עקר חייו לעבודת ה' מתוך הודיה ושמחה.

ספר מרן רבי שמואל הלוי ואזנר זצ"ל מעשה נורא בערב ימיו, מתוך התרגשות מרבה. בהתחלה הקדים ואמר, שאין דרכו לספר ספורים מהסוג הזה, וכל שכן ברבים. והתלבט וחכך בדעתו, אך לבסוף הכריע בדעתו, לספר זאת ברבים, באמרו: "למען ידעו דורות אחרונים כוח התורה".

הוא סיפר אודות הגאון רבי מיכאל פאפא זצ"ל (אביו של הדין מפאפא הגרמ"י הופמן זצ"ל), שהיה ראש ישיבה, וסבא של רבנו למד אצלו. רבי מיכאל היה איש קדוש ונורא והיה רואה על פני הבחורים את כל מעשיהם, על כן כל הבחורים היו מגיעים כל בקר אל התפלה כשכובעם (המצחיה - היטל) שמוט על מצחם כדי שלא יקרא על המצח את מעשיהם.

אולם הבחורים לא ידעו שמי שיש לו רוח הקדש, לא ימנע בעד ראיתו הרוחנית כסוי המצח, ובקר אחד הוא נגש אל בחור אחד ואמר לו: "זה לא יעזר לך שאתה תכסה את המצח, אתמול בחדר הלינה שחקת עם החברים משחק כעין משחק "מונופול", שמרויחים בו בנינים (והזכיר רבנו את שם המשחק ואת צורת המשחק בהונגרית). תדע לך, ששחקת את מזלך, כי המזל שלך היה במשך החיים להרויח כמה בנינים אמתיים, ואתמול כבר הרוחת אותם בצורה מדמה".

וסים רבנו בהתרגשות, "ולמה אני מספר לכם את זה? כדי שתדעו מה זה כוח התורה! וצריך לדעת זאת לדור אחרון"!...

סיפר הרב פוקס, רבה של קהלה בבולטימור שבארצות הברית:

היה שם יהודי שלא ידע שום דבר ביהדות... אבל דבר אחד הוא ידע, כל היום הוא הודה להשם יתברך. הוא לא הניח תפלין, אבל על כל צעד שהוא עשה, ועל כל פעלה שהוא פעל... כל היום הוא רק הודה והודה והודה...

יום אחד שאל אותו הרב: "תגיד, למה אתה כל היום הולך ומודה להקדוש ברוך הוא? מאיפה למדת להודות כך"!? אמר לו היהודי: "תראה, אתה יודע שאני עשיר גדול... אבל לצערי, לא זכיתי לילדים שנים רבות. הוצאתי הון תועפות על טפולים, ומה לא עשיתי, אך לא זכיתי להפקד בזרע של קימא. מגיעים אלי הרבה שלוחים מארץ ישראל לבקש צדקה. יום אחד הגיע משלח, ופשוט פרצתי בבכי לפניו וספרתי לו על המצב העגום שלי, שטרם זכיתי להפקד בזרע של קימא... אמר לי: יש לי עצה טובה בשבילך, תתחיל להגיד תודה להקדוש ברוך הוא על זה שאין לך ילדים! תשכנע את עצמך שאם הקדוש ברוך הוא עושה את זה, ודאי טמון כאן טוב, אי אפשר לדעת מה... אבל זה חיב להיות טוב'!

סיפר היהודי לרב: 'נסיתי להודות להקדוש ברוך הוא אבל זה לא הלך. יום אחד נפתח לי הלב, והתחלתי באמת להודות לו על כך, זה מכרח להיות טוב נסתר, אני פשוט לא יודע מה... אולי זה צער גדול בנים, או אולי בעיות רפואיות'... הוא התחיל להודות ולהודות... ונפקד! ומאז הוא כל הזמן מודה... אבל זה לא סוף הסיפור. הוא סיפר, שיום אחד הוא היה צריך לגמר עסקה.

כידוע, אנשי עסקים הם לא תמיד נזילים, הוא היה צריך מיליון דולר לגמר את העסקה, אבל מהיכן שהוא לא נסה לגיס אותם, לא הלך לו... הוא פשוט לא הצליח.

הוא התחיל להודות להקדוש ברוך הוא, שאין לו כסף לעשות את העסקה. תוך כדי שהוא מודה ומודה, מתקשר אליו חבר, שיש לו מליון דולר במזמן והוא לא רוצה להשאיר את הסכום הזה בבית, ולכן הוא מבקש שיקח זאת בהלואה...

"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר" (א', א') - סיפור

לשון הפסוק פותחת במלה "ויקרא", אך מצינו שהאות א' בסיום מלה זו היא קטנה וזעירה משאר האותיות.

ויש להבין מפני מה כתבה התורה את האות א' באפן זה ומשמע שיש בכך דבר ללמדנו. רש"י הקדוש מבאר את לשון המילה ויקרא באפן זה: "לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו שנאמר (ישעיה ו, ג) 'וקרא זה אל זה', אבל לנביאי אמות העולם נגלה אליהן בלשון עראי וטמאה שנאמר (במדבר כג, ד) 'ויקר אלקים אל בלעם' ". עד כאן לשונו.

ומשמע מדברי רש"י שהמלה ויקרא היא לשון חשיבות וגדולה, היות וזוהי שפת המלאכים ורק נביאי ה' זכו לזו הלשון, אך אמות העולם בשל טמאתם לא זכו ללשון מקדשת זו, אלא לפניה של מקרה וטמאה כפי הנאמר "ויקר" שהוא מלשון קרי. והנה משה רבנו בענותנותו הרבה לא היה יכול לקבל את העבדה שהקדוש ברוך הוא פונה אליו בלשון המלאכים, שבמידת בטולו והנמכת קומתו לא היה יכול לשאת כלל את הכבוד הגדול שהקדוש ברוך הוא העניק לו, ולכך בקש משה שתכתב התורה את האות א' באפן זעיר, על מנת שלא ידמה לכל הדורות הבאים אחר כך, כאלו הוא היה ראוי וזכאי לכל הגדלה הזו, ושאף הוא נקרא על ידי ה' בלשון מקרה ולא בלשון מיחדת וחשובה המצביעה על חשיבותו וגדלותו.

ונראה להוסיף ולומר שהמלה "ויקרא" היא לשון קריאה, ופרושו, שכאשר אדם מתקשר לבורא יתברך על ידי שדבק בתורתו ובמצוותיו, אזי שהקדוש ברוך הוא מתקשר אליו בחזרה, ואף קורא לו לבוא וללמד עמו תורה.

כפי הידוע שלאחר מאה ועשרים, כל נשמות הצדיקים סובבות את כסא כבודו של הקדוש ברוך הוא ולומדות עמו תורה. ובמציאות זו, בה האדם מתקשר לבוראו על ידי התורה, מצוות ומעשים טובים, מקים הוא את הנאמר (עין זהר ח"ב צ, ב) - עם ישראל, אוריתא וקודשא בריך הוא חד הם.

בברכת התורה

"לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון" [משלי טז, א]